אני מתגעגעת להליכה ברגליים יחפות על כבישים מחוספסים. לאבני חצץ קטנות הדוקרות את הרגל בתזכורות נואשות לקיומן הלא מורגש. לרוח קרה המסמרת שערות ארוכות שאישה לא רואה צורך להסתיר. לדיבור שקט ועיניים מהורהרות, עסוקות במדידת מרחק תמידית מהמעבר חצייה הקודם לזה שאחריו.
אני מתגעגעת לרעש הפשוט והמסורבל של הצעידה המשותפת, שמתחתיו אתה וקולך נגליתם אליי, אמנם אתה לא במערומיך, אך גם קולך לא לגמרי לבוש. אתה שונא להקשיב לעצמך מדבר; גם אני, גם אני. דע לך שאין בעולם מתוק כמו טעמה של שנאה עצמית- אך יש מתוק יותר. היית רוצה לטעום?
אני מתגעגעת לרחש הרוח החולפת בין תלתליך הסבוכים ומתירה אותם בעדינות, מתירה אותם למגעי, לאצבעותיי החותרות בהן באהבה גדולה. להבזקי חיוכים, לדמעות נמחות, לשני אנשים שלא מוצאים את הצורך בשתיקות. אולי במלמולים. גם ברמיזות. אבל העיקר לדבר ולהסיח את הדעת מהלב הפועם באוויר בקצב רך; טח, טח, טח.
אני מתגעגעת לתחושה שהנה הנה, כבר מגיעים, העייפות מתפשטת בין הלב לרגליים ותכף ניכנס למיטה יחד, מותשים. הנפש שלך רועדת מקור ואתה מתקרב בתום ומבקש ממני אור.
וחום.
אולי אוויר אוהב לנשום.
ובמיטה שלנו אין צורך לפשוט בגדים כי אין משמעות לקיומם ולגוף האוחז בהם בכח. אוחז בכח ממש, בידיים כחולות ממאמץ וורידים בולטים, לא מסרב לשחרר מהמסיכות שבחרנו לפני כמה שעות.
לגוף באמת אין משמעות כשאנחנו אחד מול השניה, עירומים מפחדים. הלוואי שהיה כאן קצת יותר מקום, החדר הזה עוד יקרוס עלינו אם לא ננקה ונפנה את עצמנו החוצה. בוא, נתלבש שוב מחר.
בינתיים תן לי קצת מהטעם המתוק ההוא
לא, לא שנאה עצמית. היה לך משהו טוב יותר בפה. אולי מילים?
תן לי עוד קצת לפני שהיום הזה נגמר, מסתיים ומתרסק,
נופל בכל כוחו על האני שבניתי
ומכבה את האש הזרה בי
ואת רחשי גחליה.
אני מתגעגעת לרעש הפשוט והמסורבל של הצעידה המשותפת, שמתחתיו אתה וקולך נגליתם אליי, אמנם אתה לא במערומיך, אך גם קולך לא לגמרי לבוש. אתה שונא להקשיב לעצמך מדבר; גם אני, גם אני. דע לך שאין בעולם מתוק כמו טעמה של שנאה עצמית- אך יש מתוק יותר. היית רוצה לטעום?
אני מתגעגעת לרחש הרוח החולפת בין תלתליך הסבוכים ומתירה אותם בעדינות, מתירה אותם למגעי, לאצבעותיי החותרות בהן באהבה גדולה. להבזקי חיוכים, לדמעות נמחות, לשני אנשים שלא מוצאים את הצורך בשתיקות. אולי במלמולים. גם ברמיזות. אבל העיקר לדבר ולהסיח את הדעת מהלב הפועם באוויר בקצב רך; טח, טח, טח.
אני מתגעגעת לתחושה שהנה הנה, כבר מגיעים, העייפות מתפשטת בין הלב לרגליים ותכף ניכנס למיטה יחד, מותשים. הנפש שלך רועדת מקור ואתה מתקרב בתום ומבקש ממני אור.
וחום.
אולי אוויר אוהב לנשום.
ובמיטה שלנו אין צורך לפשוט בגדים כי אין משמעות לקיומם ולגוף האוחז בהם בכח. אוחז בכח ממש, בידיים כחולות ממאמץ וורידים בולטים, לא מסרב לשחרר מהמסיכות שבחרנו לפני כמה שעות.
לגוף באמת אין משמעות כשאנחנו אחד מול השניה, עירומים מפחדים. הלוואי שהיה כאן קצת יותר מקום, החדר הזה עוד יקרוס עלינו אם לא ננקה ונפנה את עצמנו החוצה. בוא, נתלבש שוב מחר.
בינתיים תן לי קצת מהטעם המתוק ההוא
לא, לא שנאה עצמית. היה לך משהו טוב יותר בפה. אולי מילים?
תן לי עוד קצת לפני שהיום הזה נגמר, מסתיים ומתרסק,
נופל בכל כוחו על האני שבניתי
ומכבה את האש הזרה בי
ואת רחשי גחליה.
