עזבו, נו, שחררו.
שומעים? תרפו את המושכות.
בין כה וכה לא תצליחו לחדור.
כזאת אני, בונקרית, מוזרה, מורכבת.
אין לכם סיכוי להבין.
בשביל מה, לנסות שוב ושוב לפצח?
לחדור קליפות הגנה?
עוד לא שמתם לב? אני שונה.
איתי זה יהיה קשה, יותר מאצל כולם.
ובכלל, מה אתם רוצים?
עוד פרויקט חסד לעבוד עליו?
בטח תגידו שאתם רוצים לעזור, שיהיה לי טוב,
כי אתם אוהבים אותי ודואגים לי.
אבל איך אפשר לאהוב מישהו שבכלל לא מכירים?
ולא, אתם לא מכירים.
אה, בטח כי זו מצווה.
"ואהבת לרעך כמוך", לא?
לאהוב כל יהודי, כולנו עם אחד.
קלישאות. מחויבות. לנקות את המצפון.
או אולי רגש שהוא פשוט מוטעה, כי אין לו שום אחיזה במציאות.
טוב, את האמת?
אני כן רוצה שיתוף.
מחכה לאחד שיעז,
להיות חסר טאקט בצורה הכי חסרת טאקט שיכולה להיות.
לשבת מולי ולהסתכל לי בעיניים,
ולהגיד, לדרוש, לבקש ולהפציר,
שאני אדבר כבר.
לגרום לי להיפתח, אפילו רק קצת.
כי כמה כבר בן אדם יכול להכיל?
ושוב, אני לא נותנת לעצמי מנוח.
ושוב, מתנגדת.
אפילו רק בדמיונות.
כי.................................
וכאן אני אמורה להתחיל לפרט.
אבל קשה לי.
אני מצליחה רק לדבר על עצם הכאב,
לא על מה שהוא מכיל.
כי זה,
יהיה מתיש.
מישהו