ב"ה 5 ילדים, 3 בנות ו2 בנים.

אני לא יודעת כ"כ אם רב יעזור. לרב שלנו יש 8 ילדים (אבל רק 2 בנים, האחרון היה בן).

שאלנו אותו לפני כמה שנים (נראה לי לפני שהקטן נולד) והוא אמר שזה שיקול שלנו, לפי הכוחות וכו'

הוא לא יקח אחריות על ההחלטה.

אוביקטיבית גם אני לא רוצה לקחת אחריות על ההחלטה. זה סתם רצון רגשי כזה, אפילו הייתי אומרת אגואיסטי משהו. 

אני כבר היום סוג של "מתחרטת" על זה שיש לי "הפרש" של 4 שנים בין 3 הקטנים. אבל מצד שני גם יודעת שזה לגמרי לא היה שייך ומתאים,  הייתי צריכה את ההפסקה (ואח"כ זה לקח קצת זמן) ולכן חרטה לא ממש מתאימה. בדיעבד הרי לגמרי היייתי משנה את חיי. אולי משנה מקצוע, אולי מראש לוקחת הרבה יותר עזרה וכו'. אבל בתנאים שהיו אז זה לא היה שייך.

וכתבתי למעלה, שום רב לא יקח אחריות, כשח"ו יכול גם להיות ילד פגוע. אנחנו יכולים רק להיות חכמים בדיעבד, אבל אף אחד לא יודע גם איזה כוחות עוד נצטרך בשביל הגדולים בגיל ההתבגרות ובשביל הקטן.

והכל בסדר גמור. מצד שני נשמע שבעלך ממש לא רוצה וגם את לא ממש רוצה. כתוב שסיכוי לדאון בגיל 40 אחוז אחד בערך וזה לא הרבה. ולרב ילדים רגילים לא עושים שום דבר מיוחד בגיל ההתבגרות ובכלל. אבל להבטיח שלא יהיו שום בעיות ולא תצטרכו כוחות אף אחד לא יכול. ובעיות יכולות לצוץ בכל גיל ומכל כיוון. זה לא תלוי בנו בכלל. 

העניין הוא רצון שלכם וכוחות שלכם. וזה לגיטימי להחליט שמה שמתאים לאימא מהגן לא מתאים לכם. מותר להגיד שאולי היינו רוצים להיות ככה וככה אבל אנחנו לא יכולים. לכל בן אדם יכולות שונות וכוחות שונים. 

אני בהחלט מכירה אמהות בגיל 41-42 שילדו (כמו זו מהגן) אבל הבעלים היו צעירים יותר (43-44).

האם את מכירה אבות בגיל 48-49 שהלכו על זה?

ממה שאני קוראת ה"סיכונים" הם לא רק תסמונת דאון (שקשור לגיל שלי) אלא גם בעיות שקשורות לגיל האב (אוטיזם, סכיזופרניה וכו') ותכל'ס - גם באמת הכוחות והסבלנות (שלו וגם שלי) על רקע זה שכבר יש לנו ילדים.

אני חלמתי על 6 ילדים, אבל אחרי שבעלי אמר שלדעתו עדיף להשקיע בילדים הקיימים ושהוא חושש איך ילד פגוע ח"ו ישפיע על הילדים הקיימים, ניסיתי "לשכנע" את עצמי לכיוון שלו.

רוב הזמן זה עוזר (דוקא מתאים לי ה"שחרור" מעוד הריון ועוד לידה...)  גם ההורים מזדקנים וצריכים יותר עזרה וזה יותר מורכב בהריון ועם תינוק קטן, כך שגם מצד זה כנראה עדיף שלא.

לפעמים אני חושבת שאולי עוד 5-6 שנים כשהרוב כבר יצאו מהבית, ועד שיגיעו בעז"ה נכדים יהיה לי משעמם, אבל תמיד יש אפשרות להתנדב.

איך את מרגישה עם זה?

לא הרגשת שונה מחברות שלך או שלהורים שלך אין כוח לדברים שהורים אחרים כן עשו עם חברות שלך?

והאמת שהיא קשורה.

כי אני תמיד הייתי "חריגה" בגלל שהיינו רק 2 ילדים.

לכולן היו אחים קטנים. בעצם חוץ מעוד חברה שלי שהיה לה רק אח אחד (והיה לה עוד אח קטן שנפטר ממחלה בהיותו תינוק).

די ברור לי שכל הנושא של מספר הילדים קשור לי מאוד עם ה"חסר" הזה מילדותי.

לחברה שלי ההיא יש היום 7 ילדים. ולי רק 5.

חלק בחברה.

הבית שגדלתי בו היה נהדר ב"ה. היום אני יכולה מאוד להעריך את הוריי על המון דברים שלא הערכתי כילדה.

אבל בכיתה תמיד הייתי זו רק עם האח האחד (חוץ מהחברה הנוספת שכתבתי עליה) והיו פה ושם הערות שספגתי מחברות (אולי אפילו לא בכוונה) וזה השפיע.

גם כן ספגתי את הרצון של אמא שלי בעוד ילדים (רק בבגרותי גם ידעתי על הפלות שעברה). 

אז ב"ה הילדים שלי לא חריגים, הם איפושהו במקום טוב באמצע. אבל בפירוש באופן הגידול שלהם ובבטחון העצמי שלי ניכר זה שהיה לי רק אחד אחד ולא התנסיתי בניהול משפחה גדולה ובמריבות וכו' ואף אחד במשפחה לא יכל לעזור לי בזה.

במה התבטא הפינוק של האחים הגדולים שלך?

(הילדים הגדולים שלי חד משמעית לא רוצים עוד אח/ות. 

הקטן כל הזמן מפריע להם ונכנס להם לחדר והורס להם דברים וכו'

זה לא שהם לא משחקים איתו לפעמים ומשתעשעים איתו אבל זה לא רוב הזמן.

תוהה אם זה יגיע מתישהו...)

כמה ילדים יש לך?

תחשבי על כל התמונה הגדולה ותנסי לחשוב מה ה' רוצה ממך

בהרבה דברים בחיים יש הלכה ברורה מה צריך ומה לא, יש דברים שאין בהם ואז צריך לחשוב עם שכל ולפעמים לשאול דעת תורה מה נכון לעשות

שמעתי בשם הרב אליישיב שאחרי גיל 40 אין כבר השתדלות בללדת ילדים

לגבי מה שהרב אלישיב אמר על אחרי גיל 40

לאישה זה מצווה וכמה שיותר זה מצווה יותר גדולה

כמובן שיש לקחת בחשבון כוחות גוף ונפש 

הרב אליישיב מתכוון שאישה שהגיעה לגיל 40 כבר לא צריכה לעשות השתדלות ולחשב כ"כ הרבה כוחות גוף ונפש כי יש מקרים של עוברים פגועים 

יש לי 5 ילדים. כולם צריכים המון המון תשומת לב. חלק מאתגרים, יותר או פחות.

אני באמת לא יודעת. תכ'לס, אני חושבת שאני רוצה מהמקום האגואיסטי שיהיה מישהו שתלוי בי ואוהב אותי כמו תינוק/ילד קטן, לפני כל הטרוניות של גיל ההתבגרות וכו'. והיות והקטן שלי הוא בן, אז גם עדיף שתהיה בת     בקיצור, כנראה המניעים לא ממש "טהורים".

מצד אחד אפשר לומר - להפסיק עם אמצעי מניעה,  אם ה' רוצה הוא יתן, או לא - לא. ושאם הוא נתן אז כנראה זה בכוחנו.

אבל מצד שני - גם לנו יש חובת השתדלות לפי ראות עינינו. והרי יש גם משפחות גדולות שכן קורסות.

אז זה לא כזה ברור.

לפעמים גם בגיל 20 יש בעיות. וגם בלידה עצמה וכו'.

בשבת אחת היינו אצל הוריי ואחיין שלי בן חצי שנה היה ושיחקתי איתו קצת, ואח"כ חשבתי לעצמי שאיזה מזל שאח"כ הוא חוזר להורים שלו לכל ההתמודדויות עם הבכי, מחלות וכו'.

בקיצור - אני מנסה "לשכנע" את עצמי שזה לא כדאי ושבטח אפשר למצוא הזדמנויות ל"כיף" בלי הקושי.

מצחיק לומר שהיא "חסכה" ביציות....

אמנם הן נאבדות באופן טבעי, אבל ביצית שמופרית או לא, לא סופרים....

א. די ברור לי שהם לא ימליצו בגלל הגיל לא להרות

ב. גם אם יש סיכון קטן של 1%, אם זה קורה לך - אז אתה בבעיה. זה נכון בכל גיל. אני חושבת שהפקטור של השפעת מצב כזה על הילדים שכבר יש זה המשמעותי. יש משפחות שיתמודדו, שיש להם תמיכה מסביב ויש כאלו שפחות. (ונראה לי שבמצב שלנו זה פחות)

אי אפשר לדעת אם יוולד ילד בריא או חלילה לא

אני לא חושבת שיהיו לנו כוחות להתמודד אם ח"ו לא יהיה תינוק/ילד בריא ונוח.

אם ח"ו יוולד ילד אוטיסט או אפילו סתם עם אימפולסיביות, קשב וריכוז - אני לא בטוחה שאנחנו בגיל  50-60 יהיה לנו כוח להתמודד איתו כמו שצריך

אבל בגיל 30 יש לך יותר אנרגיה מאשר בגיל 60

ושוב, אם יש ילד אחד שעלול להיפגע מה משהו אחד ואם יש 5 שעלולים להיפגע זה משהו אחר

אבל לא חשוב. בעלי לא רוצה ולא שייך בלי הרצון שלו...

ולקראת גיל 50 זה בעיה

(נדמה לי גם שהגניקולוגית שהלכתי אליה בהריונות הראשונים אמרה את זה)

אם לא היו לי ילדים, אז ברור שסיכוי של 97% לילד בריא זה משהו אחד ואם ח"ו יהיה ילד פגוע אז נתמודד.

אבל כאן על הפרק גם אופן ההתמודדות של הילדים הקיימים.

לא חשוב. מנסה להשלים עם חוסר הרצון של בעלי ועם חוסר הכוחות של שנינו ועם מכלול האתגרים שגם ככה יש לנו בחיים

לק"י

ואז כבר עברתי בחנות בגדים באחת הפעמים.

אבל זה לא היה בילוי לשעות.

כן יצא לנו לנסוע לשבת או ללכת לארוחה אצל שכנים בגיל כמה ימים ובגיל שבוע וחצי- שבועיים.

היה קר ולא רציתי להוציא אותו, אבל באיזשהו שלב כבר הייתי חייבת לצאת מהבית ולא היה איך להשאיר אותו

גיליתי שזה דווקא לא נורא

מלבישים טוב ויוצאים

מגיל שבוע טיילתי בשכונה

מהר מאוד התחלתי ללכת איתו לנקות את הראש לשתות קפה בקניון לקנות שטויות

פעם הייתי באירוע עם תינוק בגיל ארבעה ימים  שאלו איך קוראים לו ואמרנו שעוד לא הייתה הברית.

ספגתי מבטי הלם.

לא אכפת לי

מבחינתי זה היה צורך נפשי ועשה לי טוב הרבה יותר מלהיות במיטה או בבית. אחרי תשעה חודשים של אשפוזים - אני מטיילת עם התינוקות מגיל יומיים.

לכולם שלום.  

שניה אחרי לידה...

אני העזתי לצאת שבוע אחרי לקניון וכמעט נפלתי שם, ראיתי שחור...

קיצור לא מומלץ 

אבל אני גם לא ממש בכוחות..

כן יצאתי לראשונה בגיל חודש לכך מיני מקומות..השתדלתי שיהיה בעגלה או במנשא עם בד מעל , כמובן בזהירות שינשום אבל שלא יהיה ממש חשוף ..

היה לי בגיל 4 ימים לטרם

בגיל שבועיים וחצי לברית של אחיין מרחק שעתיים נסיעה

בגיל שלושה שבועות מרחק כנל.

זה מה שאני זוכרת...

אהה נזכרתי גם

בגיל שבוע וחצי הלכתי לשחרר את אחותי (שילדה שבוע אחרי) מהבי"ח,

הסתובבנו בעיר, נענו לבקר את הסבתות שלהם וכו' יום שלם

זה היה יום שנגמרתי בו בסוף.

אותי אישית זה מאוד מעייף ומתיש, לא הייתי עושה את זה אחרי לידה אלא אם כן משהו דחוף כמו שאוטוטו פסח וצריך בגדים לילדים. 

אבל גם יש הבדל בין לצאת לקפה או לצאת לערוך סידורים 

שאני בבית אז אני יכולה לשבת לנוח, בקניון רק הולכים

לסידורים אני משתדלת להימנע כמה שאני יכולה לדחות, לביקורים בקרב משפחה קרובה שאפשר לרבוץ גם בגיל כמה ימים.

נראה לי הכי מוקדם היה בגיל 10 ימים לברית של אחיין אחר, כמובן לא כולל יציאות לטיפת חלב, מעקב צהבת וכו

הייתי מאד מסוחררת. וככל שזזתי הדימום התגבר...

אבל יש נשים שחייבות לצאת בשביל לחזור לעצמן.

מבחינת הבייבי-

אני באופן אישי מעדיפה לא להוציא תינוק עד גיל חודש מהבית

לא יודעת להסביר למה, ככה מקובלני מבית אמא....

גם יש כ"כ הרבה מחלות שמסתובבות, נכון שנעים עכשיו אבל עדיין חורף ופחות מאוורר וכו'

אבל שוב- אם לך זה טוב, תצאי!

לא משנה מה טוב ונכון בעיני האחרת

ומזל טוב יקרה

גידול קל בבריאות ובשמחה

כזו

אם הבעל לא עושה ואת מתמרמרת, את יכולה להקל על עצמך

את לא חייבת לעשות הכל לבד

תיעזרי באופציות שיקלו עלייך ותורידי סטנדרטים

חוץ מזה שלדעתי, המרמור נוגע בשורש של חוסר שותפות ותחושה שלא רואים אותך ומתבטא בחוסר עזרה בבית אבל הוא לרוב עמוק יותר, ולדעתי משם צריך להתחיל, במקביל למה שכתבתי למעלה

הערת אגב - לדעתי לא נכון לשתף את אמא במה שקורה בזוגיות. חכמה וניטרלית ככל שתהיה, היא עדיין אמא שלך ונגועה בדבר

חיבוק♥️

היא שזה לא באמת הכלים או המקלחות של הילדים. זה רק טריגר/ סיבה חיצונית למרמור שלך

אישה שמרגישה שלבעלה אכפת ממנה ורואה אותה, לא תישבר מדבר כזה. זה יכול להפריע אבל לא להיות גורם עיקרי לתסכול כי יש הרבה פתרונות טכניים לכל מיני עניינים כאלה

הנכון הוא להסתכל על הזוגיות כמכלול. האם במכלול - את מרגישה שבעלך רואה אותך? אכפת לו ממך? את חשובה לו?

חשיבות לא מגיעה רק בעזרה בבית. כלומר גם, אבל לא רק. זה גישה כללית לזוגיות והתייחסות לפרטים קטנים.

לפעמים מה שיכול לשנות את התמונה זה התבוננות שלך בפרטים קטנים, ולפעמים באמת יש בעיה בדינמיקה הזוגיות שצריך לטפל בה

ורוצה להתחיל טיפול מקצועי.

אבל ספציפית לשאלה שלך זו מורכבות, כי אני כן מרגישה שהוא רואה אותי ואכפתי אלי, לא ב100 אחוז, אבל בדרך שלו..

ובכל זאת החוסר עזרה בבית אפילו שלפעמים אני מבינה שזה לא ביכולתו ואנחנו אנשים שונים עם יכולות שונות מציקה לי מאד.

בתור נשואה לגבר עם קש"ר - שההתיחסות אל אדם כבעל מוגבלות, מקבעת את המוגבלות שלו

אני לא חושבת שצריך לכעוס ולצעוק עליו שהוא יכול, כן? אבל הרבה פעמים הטייטל הוא תירוץ לחוסר התמודדות, והביקורת שלנו גורמת לכך שהוא מרגיש שמה שהוא לא יעשה זה לא יהיה טוב, ובעצם נוצר דפוס של הימנעות

ולכן, אל תצפי מ0 ל100 אבל כן תבקשי עזרה במה שאת צריכה ותני לו לעשות כמו שהוא יודע (ולא כמו שאת יודעת) ותשחררי

אצלי זה עבד ובעלי עושה היום המון דברים שבעבר הייתי יכולה רק לחלום עליהם

תחושת המסוגלות שלו נבנתה מהצלחות קטנות ומזה שלא עשיתי לו הנחות ושחררתי המון דברים

מנסיון

שיכולות קשב מאד מושפעות מהמצב הרגשי והאוירה הכללית.

אדם מאותגר קשב שחווה ביקורת על התפקוד שלו, גם אם היא לא נאמרת אלא רק נמאת ברקע - זה מחמיר מאד את תסמיני הקשב, גלגל קסמים שכזה.

יעשה לכם ממש טוב...

חבל לחיות ככה אתן יכולים להנות מעצמכם ומהחיים הרבה יותר..

אם את רוצה המלצה יכולה לתת לך בשמחה!

כי היא מתארת מצב שחור לבן

או לקבל או לא

אפשר לא לקבל אבל גם לא להיפרד

לא שזה מצב טוב

אבל גם לקבל/ להיפרד

לא אומר מצב טוב

כולנו אנשים פגומים

לכל בן זוג יהיו תכונות בלתי נסבלות

הקושי תמיד יהיה שם

ההבדל הוא בדינמיקה הכוללת

אם היא בוויב חיובי

אם התועלת מהזוגיות עולה על העלות

הזוגיות תהיה יותר טובה

בעלי עושה המון בבית

יותר ממני

זה לא הופך את החיים שלי למאושרים

יש דברים הרבה יותר חשובים מעשייה בבית

לא שזה לא חשוב

זה חשוב

ומובן הבאסה שלך

לא חושבת שיש לזה פתרון באמת

זה המורכבות של החיים

לחיות כל הזמן במרמור? באשמות? בציפיות שלא מתממשות? אני חיה ככה כבר הרבה זמן זה פוגע גם בי וגם בו ואין לנו באמת זוגיות שמחה בגלל זה.

אפשר לא לקבל

אבל להפחית ציפיות/ מרמור/ האשמות

לא כל דבר אפשר לקבל

גם אם רוצים

גם אם מאמינים שמקבלים

זה יכול להמשיך להציק

אפשר להבין שזה מציק/ כואב

ולהניח לזה

למצוא דרכים עוקפות

זה לא ימחק את הכאב

אולי יקהה אותו

ואולי לא

לפני כמה שנים חמי עליו השלום התארח אצלנו. בשיחת ווידאו חמותי נתנה לו הרבה עצות מועילות . הוא הקשיב בעניין , רשם הכל על הדף. בשניה ששיחת ווידאו הסתיימה , הוא שם את הדף הזה לפח. בשביל מה אני כותבת את זה ? כי אנחנו לא יכולות לחנך בן אדם בוגר שאולי אפילו בוגר מאיתנו. זה לא יקרה.

כן , בעלי בגיל 45 יודע לעשות הרבה דברים שלא ידע בגיל 25 אבל זה תהליך התבגרות טבעי. בגדול הוא נשאר אותו בן אדם כמו שהוא היה בגיל 25...

מה הוא עושה ביומיום?

מה הוא כן נותן לך ולזוגיות?

מה הוא נותן לילדים כאבא?

האם הוא עושה קניות/ תיקונים?

לפעמים קשה לראות אם היש,

צריך לחפש אותו ומשם להמשיך למקומות האחרים.

לדעתי להתגרש בגלל כלים בכיור או מי מקךח את הילדים זה ממש חבל,

כי בסוף הילדים גדלים והם מתקלחים לבד,

כלים אפשר לשים במדיח

ואפשר להביא מנקה.

מבינה שאם את עם שלושה קטנים זה שיא הקושי והעומס שלך בבית, אבל זו לא סיבה לעזוב.

כדאי להתחיל ייעוץ זוגי.

לפעמים להגיד את אותו דבר באותו אופן לא מביא תוצאות, אבל גישה שונה יכולה לעשות פלאים.

וחושבת שלא כדאי לשתף את אמא שלך בדברים כאלו, תלכו לטיפול מקצועי.

בהצלחה!

שלכל אחד מאיתנו יש מטלות שהוא עיוור אליהן, פשוט כי הוא לא מודע אליהם

יש מטלות שבן הזוג עושה ואנחנו לא שמות לב, זה יכול להיות קניות, או טסט לרכב, מילוי דלק, חשבונות או מין העבר השני מקלחות, ארוחות ערב ועוד ועוד...

יכול להיות שהוא עושה דברים שאת אפילו לא רואה?

ואשאל עוד, מה את רואה בו שטוב? למה התחתנת? מה הוא כן נותן לך?

שנית - שאלה:

הדבר שקשה לך הוא שהוא לא שותף בבית. אם תיפרדי ממנו - גם לא יהיה לך שותף בבית, נכון? אז בעצם מה תרוויחי?

אז דבר ראשון נראה לי שכדאי שתערכי שתי רשימות: אחת - מה את כן מרוויחה ממנו במצב הנוכחי (כלומר, איזה טוב יש בו ואיזה טוב הוא נותן לך או לילדים), והשנייה - מה תרוויחי אם תיפרדו.

אולי זה קצת יעשה לך סדר...❤️

שהתכוונה שכבר אין לה מחזור?

לא יודעת בת כמה אמא שלך

זה שאין לה מחזור זה מובן מאליו (עברה את ה-70...).

זה היה לגמרי ספציפית על טבילה בזמן שאישה טהורה לבעלה, לקראת עלייה להר הבית.

אבל בהחלט יכול להיות שאישות זה דבר שכבר פחות קיים גם אצל זוגות שחוו יחסים אינטימיים טובים בגילאים מוקדמים יותר

אין לי מושג איך זה בגיל הזה

ותהיתי לפעמים באמת

עד איזה גיל זוגות יכולים לקיים יחסים?

גם מבחינת הגבר נראה לי שבאיזשהו שלב זה כבר לא עובד להם..

גברים מייצרים זרע מגיל ההתבגרות ועד… המוות.

זה נכון שיש עם הגיל יותר קושי בלהגיע לעוררות פיזית אבל יש לזה פתרונות מאוד נגישים (למשל ויאגרה).

ודווקא יש נשים שאומרות נגיד שעם הגיל זה משתפר. נניח שבגיל 50-60 הן גילו עולם וחוו אישות הרבה יותר טובה מבגיל 30.

ואפשר גם בגילים מבוגרים יותר. 70+. (אל תשאלו אותי איך אני יודעת. אולי כי סבתא מדברת על זה. אבל מכחישה חחחח)

זה היה מאוד מאוד ספציפי על טבילה בעקבות יחסי אישות, משהו שאי אפשר היה לפרש אחרת.

ההורים שלי גם לא בקשר הכי טוב והרבה מחלוקות. הרבה פעמים היו בריב שאמרו שהם מתגרשים?ובסוף לא. הם ישנים בחדרים נפרדים כבר המון שנים. בהתחלה היה לי קשה עם זה אבל עם השנים למדתי להוציא את עצמי מהסיטואציה.. זה שלהם ואין מה לעשות עם זה..

כשקראתי את התגובה שלך גם אני הבנתי כמו הבנות מעלי שהתכוונה לזה שאין לה כבר וסת אז אין לה למה לטבול.. אולי באמת התכוונה לזה? בכל מקרה זה שלה לגמרי ואל תקחי את זה אישית❤️ אם זה קשה לך אז תנסי לא לדבר על נושאים כאלה איתה.. 

יש רבנים ספרדים שמתירים 2 אצבעות

(הרב עובדיה אם אני לא טועה)

לא מצאתי רק אשכנזי שמתיר

אבל קודם כל ממה שזכור לי כבר בגמרא אומרים שמותר להוציא מעט שערות מקדימה (ברמת ה"שוונצים", עדיין משתמשים במילה הזאת?), חוץ מזה מכירה דעה שמותר 2 אצבעות מקדימה, ועוד דעה (אולי הרב פיינשטיין?) שמותר סהכ בכל השיער טפח על טפח גלוי, מקדימה או מאחורה או ביחד. טפח זה בין 8-10 סמ, אז טפח על טפח זה די הרבה.

מכירה גם דעות יותר מתירניות או פחות אבל מבינה שזה לא מה שאת מחפשת 

לא יודעת לבגיד בשם מי

מה שכן זה מוזר לי קצת מה שאת אומרת על הטפח על טפח

כי זה בערך השטח של כל הראש..

אשמח אם תוכלי לכתוב מקור כי זה מעניין אותי (אם תמצאי כמובן וזה לא בטירחה גדולה)

לא זוכרת מקורות

מודה שאני מצד אחד לא מוציאה הרבה יחסית

מצד שני לא מודדת ולא מדקדקת כי זה גדול עלי

אז ממה שמוצאת

זה בכיוונים של מה שכבר אמרו פה

הרב עובדיה (ילקוט יוסף אוצר דינים עמ' שס"ח) 2 אצבעות: "נשים הנוהגות לגלות אצבע או שתיים משערות ראשן כלפי פנים, אין למחות בידן, שכן מנהגינו"

והרב פיינשטיין זה ארוך יותר לצטט, תחפשי אם זה מעניין אותך (אגרות משה אבן העזר נ"ח): "אבל הוא רק ערך ב' אצבעות בגובה שהפנים הוא ערך אורך ב' טפחים ויהיה בצרוף פחות מטפח ויותר אסורה"

תודה לקלסרים מהמדרשה שהביאוני עד הלום 😅

ומרפרוף קל מגוגל נראה שתוכלי למצוא גם שם הפניות.

הורמונלית..

צ'ט ג'יפיטי גם אמר לי את זה, אבל דווקא שמעתי על הרבה נשים שנכנסו מייד להריון - מה שאומר שהמערכת ההומונלית מייד מתחילה לעבוד.

כמה זמן את אחרי לידה?

והאם הנקת?

ואני 4 וחצי שנים אחרי לידה. הנקתי במשך בערך חצי שנה אחרי הלידה, כבר שעבר די הרבה זמן מאז.

כבר 4 פעמים ברצף

זאת אומרת שיום אחרי המקווה התחיל מחזור, והפעם ביום השביעי לטהרה כתם שאוסר.

ועוד פעם שפשוט התחבר

סיוט🥲

וכתמים בלי סוף

גם אני אחרי הוצאת מירנה

כי הבעיה בעצם היא שההתקן החליף את היצור של הפרוגסטרון ועכשיו הגוף לומד באיטיות לייצר בעצמו

ושיח אבהרם אמור לעזור ביצור שלו

מקווה שיעבוד אולי יעזור גם לך

נשמע סיוטטט.
איזה גיבורים אתם!
 

דיברת עם רופא נשים או משהו?
למרות שהתגובות פה אומרות על זה שזה תקין שיהיו שיבושים, עדיין נשמע לי לא תקין מה שאת מתארת.
ממש מוזר שלא שמעתי כלום על זה שיש גם דימומים והסתגלות אחרי ההוצאה.

אחרי לידה ואז שימוש במניעה הורמונלית, הגוף עבר כמה טלטלות הורמונליות... ככה שזה לא ממש משנה מה היה לפני ההריון...

הגוף שלך עכשיו בתהליך התאזנות... זה טבעי שזה יקח לו זמן...

ויחד עם זה, חיבוק על ההפתעה.... 

יש הרבה טוב ב"ה. 

שליה קדמית

התחלתי להרגיש בשבוע 16

בהריון הקודם הרגשתי ב19

את הגלים האלה אני מחכה כלכך להרגיש תנועות בעזרת השם

הייתי בטוחה שבשני ארגיש מוקדם כי הכל קורה מוקדם יותר כזה

זה מתגבר ונהיה ברור ומוחשי ותכוף