פעמים נדמה לי שהפה שלי מלא בחלודה. השפתיים עייפות מתנועה ממושכת וההברות יוצאות מקוטעות. כל המשמעות שיש במילים על געגוע התנדפה מזמן ומה ששומעים עכשיו כשאני מספרת כמה אני רוצה אותך כאן זה הד קלוש של אהבה וריח חריף של הזנחה כואבת של הלב.
גם הקול שלי כבר איננו אותו דבר; פעם היה מלא חיות ונעים לאוזן. היום הוא חולף ליד ראשים וממשיך להתגלגל הלאה בעייפות מתוך הבנה שאין לו שום דבר לחדש. הכל כבר נאמר ונשמע, נכתב וסופר. בעולם הזה, הוא איננו אלא שום דבר.
***
יש אומרים שכל אדם נברא בצלם אלוה ממעל ואני מסרבת לדבר על בריאה ומסרבת לדבר בכלל, אבל בראשי מסתובבים מונחים של יצירה. נוצרתי ואני יוצרת. נוצרתי מאהבה
ואני מקימה אהבה לתחייה.
ככה לפחות התיימרתי לחשוב, עד שגיליתי כמה בלתי אפשרי לשלוט במוות.
האהבה מתה והיא נידונה לרקיבות ולעובש, לעכברים מתרוצצים סביב ולאנשים הבורחים מפניה כאילו ביכולתה לחברם אליה בשורשיה החלשים.
אולי לא כל האהבה בעולם, אולי רק שלי. ספיציפית. נידונה למוות. דנה את עצמה לתלייה. לאבדון.
לכאוס.
***
מה יש בי שאין באחרות, או באחרים, אני אוהבת לשאול אותו. בעיניים כבויות וחיוך קטן אני מאתגרת אותו בציפייה לשתיקה רועמת שלו ולצחוק מתגלגל שלי. הרי אין בי שום דבר שאין לאחרים. הכל בי כבר שייך. כבר נרשם. כבר קוטלג תחת שם של מישהו אחר.
אבל הוא מסרב להכיר בי כמשומשת,
ואומר:
"יום אחד אני אשב ואספר לך על כל היופי שיש בך." ועיניו מלאות באמונה שהאהבה שהוא רוצה להעניק לי עודינה חיה, קיימת, נושמת, בועטת בתוכו.
היא רקובה. איך הוא לא יודע?
וכל היופי שיש בי. וגם בו. ובמהות המשותפת שחיברנו לנו בבית. קיימת כבר מאז הבריאה, או היצירה, האין סופית הראשונה. אז מה יש לספר לי. מישהו אחר כבר סיפר למישהי אחרת, וליקום זה מספיק.
***
הייתי ילדה קצרת רוח, שנאתי שאומרים לי "חכם שומע פעמיים". לא נכון. חכם שומע פעם אחת ועובר הלאה. הוא לא צריך פעמיים בשביל משהו זהה לחלוטין. אם זה פעמיים ישנן שתי אפשרויות- או שמשהו השתנה בדברים המדוברים או שהוא לא חכם.
ואני מעולם לא האמנתי שמשהו משתנה סביבי.
אבל ביקשתי להיות חכמה, ועוד איך ביקשתי.
***
התפללתי לזה בלילות, בכל ליבי ובכוונה מלאה. דיברתי שעות ועצמתי עיניים בריכוז. כאילו שאם מתעסקים בזה מספיק זמן משהו קורה.
נשארתי מטומטמת, שהרי שום חידוש אין בי לתת לעולם, ושום דבר שאני אומרת כבר לא מפתיע. אפילו הגעגועים כבר ישנים בי. הכיסופים מעלים חלודה. המפתחות ללב שלי תקועים בפנים ואתה לעולם לא תצליח לסובב, אתה שומע?
או שזה עובר לך ליד האוזן וממשיך להתגלגל הלאה בעייפות?
תקשיב לי,
אני אוהבת אותך.
למה אתה לא מקשיב? או לפחות מריח?
הריקבון שבי צועק למרחקים.
צועק עד הבית.
גם הקול שלי כבר איננו אותו דבר; פעם היה מלא חיות ונעים לאוזן. היום הוא חולף ליד ראשים וממשיך להתגלגל הלאה בעייפות מתוך הבנה שאין לו שום דבר לחדש. הכל כבר נאמר ונשמע, נכתב וסופר. בעולם הזה, הוא איננו אלא שום דבר.
***
יש אומרים שכל אדם נברא בצלם אלוה ממעל ואני מסרבת לדבר על בריאה ומסרבת לדבר בכלל, אבל בראשי מסתובבים מונחים של יצירה. נוצרתי ואני יוצרת. נוצרתי מאהבה
ואני מקימה אהבה לתחייה.
ככה לפחות התיימרתי לחשוב, עד שגיליתי כמה בלתי אפשרי לשלוט במוות.
האהבה מתה והיא נידונה לרקיבות ולעובש, לעכברים מתרוצצים סביב ולאנשים הבורחים מפניה כאילו ביכולתה לחברם אליה בשורשיה החלשים.
אולי לא כל האהבה בעולם, אולי רק שלי. ספיציפית. נידונה למוות. דנה את עצמה לתלייה. לאבדון.
לכאוס.
***
מה יש בי שאין באחרות, או באחרים, אני אוהבת לשאול אותו. בעיניים כבויות וחיוך קטן אני מאתגרת אותו בציפייה לשתיקה רועמת שלו ולצחוק מתגלגל שלי. הרי אין בי שום דבר שאין לאחרים. הכל בי כבר שייך. כבר נרשם. כבר קוטלג תחת שם של מישהו אחר.
אבל הוא מסרב להכיר בי כמשומשת,
ואומר:
"יום אחד אני אשב ואספר לך על כל היופי שיש בך." ועיניו מלאות באמונה שהאהבה שהוא רוצה להעניק לי עודינה חיה, קיימת, נושמת, בועטת בתוכו.
היא רקובה. איך הוא לא יודע?
וכל היופי שיש בי. וגם בו. ובמהות המשותפת שחיברנו לנו בבית. קיימת כבר מאז הבריאה, או היצירה, האין סופית הראשונה. אז מה יש לספר לי. מישהו אחר כבר סיפר למישהי אחרת, וליקום זה מספיק.
***
הייתי ילדה קצרת רוח, שנאתי שאומרים לי "חכם שומע פעמיים". לא נכון. חכם שומע פעם אחת ועובר הלאה. הוא לא צריך פעמיים בשביל משהו זהה לחלוטין. אם זה פעמיים ישנן שתי אפשרויות- או שמשהו השתנה בדברים המדוברים או שהוא לא חכם.
ואני מעולם לא האמנתי שמשהו משתנה סביבי.
אבל ביקשתי להיות חכמה, ועוד איך ביקשתי.
***
התפללתי לזה בלילות, בכל ליבי ובכוונה מלאה. דיברתי שעות ועצמתי עיניים בריכוז. כאילו שאם מתעסקים בזה מספיק זמן משהו קורה.
נשארתי מטומטמת, שהרי שום חידוש אין בי לתת לעולם, ושום דבר שאני אומרת כבר לא מפתיע. אפילו הגעגועים כבר ישנים בי. הכיסופים מעלים חלודה. המפתחות ללב שלי תקועים בפנים ואתה לעולם לא תצליח לסובב, אתה שומע?
או שזה עובר לך ליד האוזן וממשיך להתגלגל הלאה בעייפות?
תקשיב לי,
אני אוהבת אותך.
למה אתה לא מקשיב? או לפחות מריח?
הריקבון שבי צועק למרחקים.
צועק עד הבית.
