אנו לא מאמינים בגלל הפחד
להאמין בחושים זה דבר חיובי
אנו מאמינים בחושים ולכן רוצים את העולם
אבל ברמה נוספת אנו מאמינים ברוח ולכן רוצים את העולם
גם הרב יונתן זקס לא מדבר על אמונה מתוך פחד, אדרבה, הוא מדבר על כך שאנו צריכים להאמין מתוך חופש, כי האמונה האברהמית מלמדת אותנו שהאדם הוא יצור חופשי
הוא רק מסביר שהכפירה מביאה את האדם להתנהגות שהורסת את התרבות
אני מצטט מתוך דבריו:
(אני מביא קטעים חשובים):
"אין זה מקרה שנושא החופש מרכזי בתנ״ך, אך נמצא רק בשוליה הקלושים של הספרות המדעית. היחס בין הנפש לגוף, או בין התודעה למוח, מקביל בדיוק ליחס בין אלוהים לעולם החומרי. אם יש רק עולם חומרי, יש רק מוח ולא תודעה, ויש רק יקום ולא אלוהים. האי־קיום של אלוהים והאי־קיום של החופש האנושי צועדים יד ביד.
נשיאת דגל החופש ברמה, למרות כל ההתכחשויות לו הקיימות תמיד ומתחלפות תדיר, היא סימן ההיכר המייחד את המונותיאיזם האברהמי כפילוסופיה בפני עצמה. אנחנו חופשיים. האדם הוא החיה הבוחרת. ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה — וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ (דברים ל, יט). החיים הם בחירה. בעובדה זו טמון כבודנו כבני־אדם. אם אין לנו חופש, מה מבדיל בינינו ובין בעלי החיים שאנחנו הורגים למטרותינו שלנו, לפעמים אפילו לשם ספורט? מה הופך אותנו מעֶצם לעצמיות? אם אנחנו מתכחשים לחופש בתיאוריה, סופנו שנאבד אותו למעשה, כפי שקרה בגרמניה הנאצית ובברית המועצות, וכפי שעדיין עלול לקרות בדרכים חדשות שעדיין לוטות בערפל.
כדי להבטיח את רעיון כבוד האדם, חייב להילוות למדע קול אחר. לא קול של אופוזיציה, אלא קול של הומניזציה. הקול שנהגנו לכנותו ״נשמה״. אין הגנה גדולה יותר על כבוד האדם מאותו ביטוי בפרק הראשון של התנ״ך, שהעז לקרוא לאדם ״צלם אלוהים״."
"אנחנו חופשיים. אנחנו יודעים זאת בוודאות גמורה. אנחנו יודעים מה פירוש לבחור בין חלופות, לשקול אפשרויות, לכלכל צעדים, להיוועץ במצפון שלנו, לשאול בעצת אחרים וכן הלאה. ובכל זאת, לכל אורך ההיסטוריה, בני האדם מצאו דרכים אין ספור להתכחש לבחירה. ״זה לא היה אני!״, זה היה רצון האלים, או השפעת הכוכבים, או הרוחות הרעות, או המזל, או אלת המזל, או המקרה; זו הייתה הילדות העשוקה שלי, או השפעתם הרעה של חבריי, או הנסיבות הכלכליות, או המטען הגנטי. התכחשות זו החלה עוד בזוג האנושי הראשון, בגן עדן. אדם האשים את חווה, וחווה האשימה את הנחש. התירוצים שלנו השתכללו עם השנים, אבל הם נשארו מה שהיו: תירוצים."
"אין לזה שום הצדקה. העובדה שאנחנו ממלאים רק חלקיק מזערי מנפחו של היקום ופלח קטנטן מכּוּלִיוּתו של הזמן אינה אומרת דבר על מידת חשיבותנו. נכון, יש לנו מניעים אפלים, אבל יש לנו גם אידיאלים נשגבים, ולפעמים האחרונים מצליחים לרומם אותנו אל מחוץ לשדה הכבידה של הראשונים."
"אין שום הכרח לוגי לאמץ את ״הרמנויטיקת החשד״ של המרקסיסטים, הפרוידיאנים והניאו־דרוויניסטים, הטוענת שאיננו מתכוונים באמת למה שאנחנו אומרים, ושתקשורת אנושית היא תמיד הונאה או הונאה עצמית. נאמר זאת בלי כחל ושרק: זוהי ציניות טהורה, המערערת את האמון שהיחסים האנושיים והמוסדות האנושיים תלויים בו.
רעיונות מסוכנים
אין מדובר כאן בהתחשבנות על קוצה של יו״ד. למרקסיזם ולדרוויניזם נצמד תג מחיר בחיי אדם, שגבוה כמוהו לא היה מעולם בתולדות הרעיונות. אבהיר: אין שום סיבה לחשוב שמרקס ודרווין עצמם היו מסכימים לשימוש שנעשה ברעיונותיהם. לו ידעו מה עתיד להיעשות בשמם, שערותיהם היו סומרות. ובכל זאת, הסכנה שברעיונות הללו הייתה טמונה בהם כבר מיסודם. מדוע?"
"זהו הביטוי הנעלה ביותר שרעיון כבוד האדם זכה לו. הנאום של פיקו מזכיר לנו שההומניזם הרנסנסי היה ביסודו הומניזם דתי. גיבוריו הוקסמו מהאפשרויות שפתחו המדע והטכנולוגיה. הם חקרו את התפיסה החושית וגילו מחדש את הפרספקטיבה. הם התמחו בטכניקות בנייה והוציאו מתחת ידיהם יצירות מופת אדריכליות והמצאות הנדסיות שהקדימו את זמנן במאות שנים, מצוללות ועד מכונות מעופפות. ועם זה, רבים מענקי הרנסנס היו ספוגים אמונה דתית עמוקה, והדבר משתקף ביצירותיהם. הייתה להם תשוקה לדת ותשוקה למדע, והם שילבו אותן יחדיו בלי למצוא בכך שום סתירה."
