אבל חברה שלי פעם אמרה לי, ששחרית זה תפילה יותר משמעותית. היא גם יותר ארוכה, וכוללת את כ-ל החלקים של התפילה [לא כמו מנחה לדוג'- שאין בו קריאת שמע..] וגם בד"כ יש בה את התוספות המיוחדות- הלל, מוסף [תפילה בפני עצמה אבל אם את מתפללת שחרית את כבר ממשיכה..] וכו'. בקיצור, להתפלל מנחה זה סוגשל לוותר לעצמך..

[אוצר דינים לנשים, סי' ג', הל' ב']

"נשים חייבות בתפלה פעם אחת ביום. ומה טוב שתתפלנה שחרית בברכות השחר וברכות התורה, קריאת שמע ועמידה. ואם היו עסוקות וטרודות בבוקר בצרכי הבית, עד שעבר זמן תפילת שחרית, תתפללנה תפלת שמונה עשרה במנחה או בערבית. ואם ירצו הנשים להחמיר על עצמן, ולהתפלל בכל יום שלש תפילות, שחרית מנחה וערבית, תבוא עליהן ברכת טוב. [ובנות אשכנז נוהגות להתפלל ג' תפילות ביום]."

יוצא - שלא חייבים דווקא תפילת שחרית, אבל זה הרבה יותר טוב להתפלל שחרית, כמו ש'יורב' כתבה. אז למרות שחופש, אולי כדאי להתאמץ טיפה ולקום בזמן להתפלל. [ובנות אשכנז - נהגו את כל התפילות..]

קישור - http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=756&id=3605&q=

[באתר ישיבה, יש גם מקורות ואפשרות למבחן עצמי].

ונאמר לי שהמנהלים לא אוהבים קישורים, אז הנה גם מה שכתב הרב שליט"א (למי שאין כוח לקרוא - יש "הלכה למעשה" לקראת הסוף):

מצוות הנשים בקיצור:

לדעת רוב הפוסקים נשים שוות לגברים בחיוב תפילה, לפיכך חייבות להתפלל שמונה עשרה בשחרית ומנחה, וערבית היא תפילת רשות. ויש אומרים שנשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום תפילת עמידה, וטוב שיתפללו שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ויש אומרים שנשים יכולות לצאת בתפילה קצרה, ולכן בברכות השחר ובברכות התורה כבר יוצאות ידי חובתן.

לכתחילה טוב שנשים יתפללו שחרית ומנחה בכל יום, כדעת רוב הפוסקים. ואם יתפללו תפילה אחת, יצאו ידי חובתן, ובשעת הדחק יכולות לצאת בברכות התורה ובברכות השחר. ואישה שטרודה בטיפול בילדיה, רשאית לצאת לכתחילה בברכות התורה והשחר. בכל אופן גם אישה שמתפללת תפילת שמונה עשרה, צריכה לברך את ברכות התורה וברכות השחר.

היו נשים שנהגו לומר את פרשיות הקרבנות, ויש אומרים שנשים צריכות לומר את פרשת התמיד. אולם להלכה אינן חייבות בזה. יש אומרים שנשים חייבות לומר פסוקי דזמרה שהם הכנה לתפילה עמידה, אולם להלכה אינן חייבות לאומרם.

נשים פטורות מקריאת שמע וברכותיה, הואיל ומצוותן תלויה בזמן. והאומרת אותן תבא עליה ברכה. ואמנם יש מי שאומר שנשים חייבות במצוות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה, וטוב שיקיימו את המצווה באמירת ברכת "אמת ויציב" בשחרית, ו"אמת ואמונה" בערבית. אבל דעת רוב הפוסקים שאינן חייבות בזה. ואף שנשים פטורות מקריאת שמע, טוב שכל אישה תאמר בכל יום את שני הפסוקים הראשונים: "שמע ישראל" ו"ברוך שם", כדי שתקבל על עצמה עול מלכות שמים (להלן טז, א).

נשים פטורות מאמירת כל התחנונים והפרקים שאומרים אחר תפילת עמידה.
נשים צריכות לומר קריאת שמע שעל המיטה ולברך "המפיל".
נשים פטורות מתפילת מוסף של שבתות, ימים טובים וראשי חודשים. ואמנם יש אומרים שכשם שחייבות בתפילת שחרית ומנחה כך חייבות בתפילת מוסף, ולכתחילה ראוי לחוש לדבריהם, אולם העיקר כדעת רוב הפוסקים שנשים פטורות מתפילת מוסף. לכל הדעות נשים פטורות מאמירת הלל.

יש מי שאומר שנשים חייבות בקריאת התורה של שבת, אבל למעשה הלכה כדעת רוב הפוסקים שנשים פטורות משמיעת קריאת התורה של שבת.

לרוב הפוסקים נשים חייבות בשחרית ומנחה:

אמרו חכמים במשנה שנשים חייבות בתפילה (ברכות כ, ב), ולדעת רוב הפוסקים הכוונה שמה שתקנו חכמים חל על גברים ונשים כאחד. ומתוך שלוש התפילות שתקנו חכמים בכל יום, שחרית ומנחה חובה, וערבית רשות. ואמנם במשך הזמן הגברים קבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה, אבל הנשים לא קבלו על עצמן להתפלל ערבית, ולכן היא נשארה לגביהן תפילת רשות.

ולכאורה לפי הכלל ש"נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא" גם מתפילה היו צריכות להיות פטורות, שכן חובת התפילה תלויה בזמן, תפילת שחרית בבוקר ומנחה אחר הצהרים. אלא שהואיל והתפילה נועדה לבקש רחמים מאת ה', וגם הנשים צריכות לבקש רחמים כגברים, לפיכך תקנו חכמים את התפילות לגברים ונשים כאחד, וחובה על הנשים להתפלל שחרית ומנחה.

וגם בשבתות וחגים נשים צריכות להתפלל שחרית ומנחה, ואף שאין אומרים בהן את שלוש עשרה ברכות הבקשה שבתפילת חול שהם עיקר בקשת הרחמים, מכל מקום גם בהן יש בקשת רחמים, כגון: "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת" וכו'.

הסוברים שחייבות בתפילה אחת ביום:

יש אומרים שלפי שיטת הרמב"ם נשים חייבות להתפלל רק תפילה אחת בכל יום. וזאת משום שלפי דעת הרמב"ם שורש מצוות התפילה מהתורה, שבכל יום צריך כל יהודי לפנות אל ה' בתפילה. וכיוון שזו מצווה שאינה תלויה בזמן, נשים חייבות בה. כי רק ממצוות עשה שתלויות בזמן נשים פטורות, אבל במצוות שאינן תלויות בזמן נשים חייבות. ואף שבכל יום ישנה מצווה חדשה להתפלל, אין היא נחשבת מצווה שתלויה בזמן, הואיל וכל הימים שווים, בלא הבדל בין חגים, שבתות וימות החול, ובתוך היממה עצמה לא קבעה התורה זמן מסוים לתפילה, הרי שמצוות התפילה מהתורה היא מצווה יומית שאינה תלויה בזמן.

נמצא אם כן שתקנת חכמים לגברים להתפלל בכל יום שלוש תפילות אינה חלה על הנשים, אבל מצוות התורה להתפלל בכל יום תפילה אחת מחייבת את הנשים. אלא שהואיל ותקנו חכמים נוסח קבוע לתפילה, על הנשים לקיים את מצוות התפילה מהתורה בשמונה עשרה ברכות כפי שתקנו חכמים. והואיל ותקנו חכמים זמנים קבועים לתפילה, על הנשים להתפלל את תפילתן האחת באחד מהזמנים שתקנו חכמים, בזמן של תפילת שחרית או בזמן של תפילת מנחה או בזמן של תפילת ערבית .

הסוברים שיוצאות בברכות השחר והתורה:

יש מקילים וסוברים שלפי שיטת הרמב"ם, רק המצווה מהתורה מחייבת את הנשים, אבל לא מה שהוסיפו ותקנו חכמים. וכיוון שמהתורה אפשר לקיים את המצווה להתפלל בכל יום על ידי תפילה כל שהיא, בזה נשים חייבות. ומה שתקנו חכמים להתפלל שלוש תפילות בנוסח שמונה עשרה ברכות, תקנו לגברים אבל נשים אינן חייבות בזה.

ויש שהקשו, היאך אפשר לצאת בבקשה כל שהיא, והלא לדעת הרמב"ם (תפילה א, ב) מהתורה סדר התפילה הוא, שקודם יפתח בשבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו בבקשה ובתחינה, ואח"כ יסיים בנתינת שבח והודיה לה'. ומשמע שכל זמן שאין עושים כסדר זה לא יוצאים ידי תפילה, ואם כן איך אפשר לומר שהנשים יכולות לצאת ידי חובת המצווה מהתורה בבקשה כל שהיא (פמ"ג, מג"ג). ובארו כמה אחרונים, שנשים יוצאות ידי חובת התפילה בברכות התורה ובברכות השחר. שכן ברכות התורה פותחות בשבח - "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו", ואח"כ יש בהן בקשה - "והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו וכו' ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' יודעי שמך ולומדי תורתך וכו'", ולבסוף יש גם הודאה - "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

וכן בברכות השחר, בכל הברכות יש שבח, ובהמשך בברכת "המעביר שינה" יש בקשה "יהי רצון מלפניך וכו' שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לידי חטא וכו'", ובסיום הודאה: "ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל".

הלכה למעשה:

לכתחילה טוב שנשים יתפללו בכל יום תפילת עמידה של שחרית ושל מנחה, ואם יתפללו רק תפילה אחת ביום - יצאו ידי חובתן. ואף שלדעת רוב הפוסקים נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, מכל מקום כיוון שמדובר בדין שהוא מדברי חכמים, הרוצות להקל רשאיות לכתחילה לסמוך על דברי הסוברים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום. וטוב שתפילה זו תהיה תפילת שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ומי שלא הספיקה להתפלל שחרית תתפלל מנחה, ובדיעבד אם לא הספיקה להתפלל מנחה תתפלל ערבית.

והנוהגות להסתפק בברכות השחר וברכות התורה - יש להן בדוחק על מה לסמוך, אבל אין ראוי לנהוג כן, מפני שלדעת רובם המכריע של הפוסקים חובה להתפלל עמידה לפחות פעם אחת ביום.

נשים המטופלות בילדים:

נשים המטופלות בילדים קטנים וטרודות בניהול ענייני הבית, רשאיות לכתחילה לצאת ידי מצוות התפילה בברכות השחר ובברכות התורה בלבד. שכבר למדנו (הלכה ד) שיש סוברים שמעיקר הדין נשים יכולות לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואף שלכתחילה אין ראוי לסמוך על דעה זו, מכל מקום נשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לצאת בברכות השחר וברכות התורה. וכן העיד רבי אריה ליב בנו של רבי ישראל מאיר בעל 'החפץ-חיים', שאימו כמעט שלא התפללה בשנים שהילדים היו תחת ידיה, ואמרה לו כי אביו אמר לה שהיא פטורה מהתפילה מפני שהיא עוסקת בגידול ילדיה.

ואף אם תלך לעבוד מפני הצורך לסייע בפרנסת המשפחה, או שתשלח את ילדיה למעון, לגן ולבית הספר, ותישאר בבית כדי לסדרו ולנוח מעט, כיוון שככלל היא עייפה וטרודה בטיפול בילדים, מותר לה לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואם אפשר לה לכוון בתפילת עמידה - יותר טוב שתתפלל עמידה. וכל אישה רשאית להחליט בעצמה אם עומס הטיפול בילדים מכביד עליה עד כדי כך שלא תתפלל שמונה עשרה. ואם קשה לה להחליט בעצמה תוכל להתייעץ בזה עם רב או רבנית.

אבל אישה שיוצאת לעבוד שלא מפני הכרח הפרנסה, אלא מפני שיש לה פנאי, אין ראוי שתסמוך על הדעה המקילה, אלא תקפיד להתפלל בכל יום תפילת שמונה עשרה, בנוסף לברכות התורה וברכות השחר.

אישה שהייתה מטופלת בילדים, והסתפקה בתפילה קצרה, צריכה לשים לב שאחר שילדיה יגדלו ועול הבית יפחת, תחזור להתפלל שמונה עשרה בכל יום.

אז אם הבנתי נכון- לפי מנהג הספרדים, רצוי וראוי שנשים יתפללו לפחות תפילה אחת ביום וטוב שזאת תהיה שחרית.

אז זה אומר שבחופשים וכאלו, אני צכה לקום דיי מוקדם כדי להספיק את זמן ק"ש?? [יהיה ממש קשה להתרגל..]

ובכלל, מתי בממוצע זה זמן ק"ש?

פה - http://www.yeshiva.org.il/calendar/

יש זמן ק"ש לפי המג"א וזמן ק"ש לפי הגר"א. הרב אליעזר מלמד שליט"א כתב:

"זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, וזמן התפילה נמשך עד סוף ארבע שעות. והכוונה לשעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא 'שעה-זמנית'. בקיץ שהימים ארוכים - השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים - השעות קצרות.

השאלה מאימתי מתחילים לחשב את היום. לפי חשבון ה'מגן-אברהם', שעות היום הן שעות האור, כלומר החישוב הוא מ'עמוד-השחר' ועד חשכה גמורה. ואילו לדעת הגר"א החישוב הוא לפי השעות שהשמש נראית, כלומר, מזריחת החמה ועד שקיעתה.
ההבדל בין 'עמוד-השחר' לזריחת החמה הוא כ- 72 דקות בימי ניסן ותשרי. כלומר, לפי שיטת ה'מגן-אברהם' מתחילים לחשב את שלוש השעות של זמן קריאת שמע 72 דקות לפני שיטת הגר"א. ולכן סוף זמן קריאת שמע ותפילה לפי ה'מגן-אברהם' מוקדם יותר. אלא שהוא אינו מוקדם ב- 72 דקות, מפני שכל שעה לפי ה'מגן-אברהם' ארוכה יותר, וכך יוצא שבסוף שש שעות מגיעים לפי שני החישובים לחצות היום.

הלכה למעשה בסוף זמן ק"ש ותפילה:

זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, שעד אז עוד ישנם אנשים שקמים משנתם, והרי הוא מקיים את המצווה לקרוא 'בקומך' - בשעה שבני אדם קמים משנתם. ואע"פ שרוב הפוסקים נוטים לדעת הגר"א, בקריאת שמע שזמנה מן התורה נכון להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', כפי הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא". אמנם יש נוהגים לכתחילה כשיטת הגר"א, ואין למחות בידם.

ואף שזמן קריאת שמע עד סוף שלוש שעות בלבד, אם עברה השעה השלישית ולא קראה, יקראנה עם ברכותיה כל שעה רביעית, ויהיה לו שכר על קריאתה כקורא בתורה (שו"ע נח, ו).
וזמן תפילת שחרית וברכות קריאת שמע נמשך עד סוף ארבע שעות, שכן קבעו חכמים את זמנה כנגד הקרבת התמיד שהיה קרב עד סוף שעה רביעית. וכיוון שחיובן מדברי חכמים, הלכה כמיקל, ואפשר להתאחר ולסמוך על שיטת הגר"א. ואע"פ כן לכתחילה זריזים מקדימים למצוות וטוב להקדים ולהתפלל כשיטת ה'מגן-אברהם' (מ"ב נח, ד).
ואם עברו ארבע שעות ולא אמר את ברכות קריאת שמע ולא התפלל, לגבי התפילה מוסכם שאפשר להתפלל עד חצות היום. ואף שהלכה כדברי רבי יהודה שזמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות, ולא כדעת חכמים שסוברים שזמנה עד חצות, מכל מקום גם רבי יהודה מודה, שאם לא התפלל עד סוף ארבע שעות, יכול להשלים את תפילתו עד חצות היום. ואף שאין לו שכר כתפילה בזמנה, שכר תפילה יש לו, אבל אחר חצות לא יתפלל שחרית (ברכות כז, א; שו"ע או"ח פט, א).

ולגבי ברכות קריאת שמע נחלקו הפוסקים. לדעת השולחן ערוך (נח, ו) ורוב הפוסקים, רק לגבי תפילה הקילו שאפשר להשלימה עד חצות, מפני שכעקרון רשאי אדם להתפלל בכל עת תפילת שמונה עשרה כתפילת נדבה, לפיכך בכל מצב של ספק אפשר להתפלל. אבל את ברכות קריאת שמע אי אפשר לומר בנדבה, ולכן מי שאיחר ולא אמרן עד סוף ארבע שעות - הפסידן. ולדעת בעל המשנה ברורה, אם מחמת אונס לא אמרן עד סוף ארבע שעות, רשאי להשלימן עד חצות היום (באו"ה שם)."

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.