לפני שנתחיל בפינה זו לעסוק בפרטי ענייניהם של חג הפסח וליל הסדר, ננסה קודם להבין את עומק משמעותו הרוחנית וההיסטורית, ואת ייחודיותו, של חג הפסח, ובפרט של ליל הסדר.
ראשית כל, לדעת ר' יהושע העולם נברא בא' ניסן. ניסן הוא "ראש חודשים" ככתוב בתורה (שמות יב א), כמו הראש של הגוף, ששם נמצא המוח ובעצם הוא הנותן לכל הגוף משמעות וחיים, ובו משכן נשמת האדם שהיא עצמיותו, כך גם חודש ניסן והתוכן שבו, הוא הנותן משמעות לכל השנה כולה, הוא מהווה שורש רוחני לכל השנה, ובעצם לכל ההיסטוריה הרוחנית של העולם.
ומרכז הכובד של החודש, מונח במרכז שלו במימד הזמן - ליל ט"ו בניסן -
לפי חז"ל, בליל הפסח בירך יצחק את יעקב ובכך למעשה העביר לעם ישראל העתידי את תפקידו לייצג את הקב"ה בעולם ולתקן את העולם במלכותו. יציאת מצרים היוותה בעצם לידה של עם ישראל, והשלב של ברכות יצחק ליעקב הוא כמו היווצרות העובר, המהות הרוחנית של עם ישראל, שיצא אל הפועל, לאוויר העולם, באותו תאריך בדיוק כעבור מאות שנים.
וכך נאמר במדרש הקדום "פרקי דרבי אליעזר" (פרק לב):
"הגיע ליל יום הפסח, וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר לו, בני זה הלילה, כל העולם כלו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה, עשה לי מטעמים, עד שאני בעודי אברכך... אמרה רבקה ליעקב, בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו, העליונים אומרין שירה, הלילה הזה עתידין בניך להגאל מיד שיעבוד, הלילה הזה עתידין לומר שירה".
ועוד אמרו חז"ל ששני הגדיים שהכין אז יעקב ליצחק היו בבחינת קרבן פסח וקרבן חגיגה. ללמדך, שלקרבן הפסח (ושאר מצוות הלילה) ישנה משמעות עמוקה הקושרת אותם ללילה זה, מעבר לגבולות של הציווי על כך בעת יציאת מצרים, ולפיכך יעקב ביצע אותו גם בזמנו, אף טרם יציאת מצרים.
וכתב רבינו הרמח"ל:
"עניין סדר ליל פסח: הנה ביציאת מצרים נבררו ישראל ונבדלו מכל העמים להיות מתעלים במדרגתם ממדרגת האנושיות החומרית, ולהיות ראויים להתעטר בעטרות הקדושה... והנה בלילה זה כל זה מתחדש ומתעורר מה שנעשה בראשונה, וזה עצמו סיוע אל הגאולה האחרונה שתיעשה... וכך עושים אנו בכל שנה ושנה, מתעוררים בכוח הראשון שהאיר ובתיקון שנתקן אז, ומתחזקים להמשיך הדבר לפנים, עד שייגמר". (מאמר החכמה לרמח"ל)
כלומר, ליל הסדר אינו רק נקודת ציון למאורע חד-פעמי שעבר, אלא בכל שנה ושנה הוא ממש מהווה שלב נוסף בתהליך התקדמותו של עם ישראל, ושל העולם, אל עבר התיקון השלם.
מצוות הלילה (ככל המצוות שבתורה) אינן רק 'סמלים' וזכר, אלא בעלות משמעות עצמית וכוח פעולה רוחני, הפועלות הן על האדם עצמו, באופן תודעתי ובאופן רוחני, והן על נשמת העולם כולו.
מתוך הלימוד הרעיוני, המחשבתי, וההלכתי, של מצוות הפסח וענייניו, נוכל להתחבר באמת לתוכנו העמוק מתוך הבנה והרגשת שייכות לתהליך העצום שאנו שותפים בו, בלילה זה ובכל השנה, במהלך החיים כולו.
-------
כידוע, הסדר מורכב מארבעה עשר סימנים שכולנו יודעים בע"פ. ננסה לעמוד על המבנה הכללי וההיגיון העומד מאחורי סדר הסימנים.
מן התורה ישנן שני נושאים מרכזיים בלילה זה: מצוות האכילה, ומצוות סיפור יציאת מצרים.
מדרבנן נוספה גם מצוות אמירת ההלל (והיא תקנה קדומה מאוד, ורמוזה בספר ישעיהו, שמנבא על מפלת צבא סנחריב מלך אשור שצר על ירושלים: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג"), ומצוות שתיית ארבע כוסות.
מלבד מצוות אלו ישנן מצוות נוספות, חלקן מהתורה וחלקן מדברי חכמים, המשובצות אף הן בתוך הסדר: קידוש של יו"ט (מדרבנן), [ושל שבת, שהוא מצווה מהתורה], נטילת ידיים (מדרבנן), וברכת המזון (מן התורה).
נפסק להלכה ש"מצוות צריכות כוונה", דהיינו שכדי לקיים את המצווה צריך לכוון לקיים את המעשה לשם אותה מצווה; ועל כן חשוב להיות מודעים למשמעותם ההלכתית של מצוות הסדר (להרחבה עיינו בשרשור הזה - יש - צעירים מעל עשרים).
מצוות האכילה מן התורה כוללת שלוש מצוות: אכילת הפסח, המצה, והמרור. בתלמוד נאמר שבשונה ממצוות המצה שקיימת תמיד, מצוות המרור תלויה באכילת הפסח, ולכן בזמן הזה שלצערנו איננו מקיימים את מצוות אכילת הפסח, גם מצוות המרור אינה נוהגת מן התורה כי אם מדברי חכמים, ואם כן מצוות האכילה היחידה מן התורה כיום בפסח היא מצוות אכילת המצה (שבה מקיימים גם מצוות סעודת יו"ט [ושבת]).
כדי לשמור למצוות הסיפור מקום בטוח ומרכזי כראוי לה, תיקנו חכמים שהיא תיעשה לפני סעודת החג ומצוות האכילה, אלא שכשלב ראשון בסדר קבעו את הקידוש כדי לקרב את קידוש היום לכניסתו, ומתוך ציון קדושת היום, לגשת למצוות הלילה. אלא שהקדימו ל'מגיד' גם את אכילת הכרפס, כדי שלא להיות רעבים יתר על המידה בזמן ה'מגיד' (ועכשיו תשאלו: הרי בכרפס אוכלים רק פחות מכזית, ואיך בדיוק זה עוזר לזה? תשובה כשנגיע לכרפס...)
לפני ה'מגיד' מתגנב לו ה'יחץ' (במלעיל!) - שמטרתו היא שההגדה תיאמר כשהמצה היא חצויה, ומה העניין בזה? כשנגיע..
אח"כ מגיע ה'מגיד', שבתוכו עצמו יש הרבה מה לנתח ולדקדק בסדר הדברים והמבנה של הסיפור, וגם על כך בפינות הבאות בע"ה.
לאחר המגיד עוברים לחלק השני של הסדר: מצוות האכילה והסעודה. מקדימים את המצה שהיא מצווה מן התורה, לאחר מכן את המרור שהוא מדרבנן, ואח"כ את הכורך שהוא 'זכר למקדש', ועל עניינו נעמוד כשנגיע לשם בע"ה.
לאחר קיום כל מצוות האכילה (חוץ מאחת), מקיימים את סעודת החג, ולאחריה מסיימים באכילת מצת האפיקומן, שהיא לרוב הדעות סעיף מדרבנן של מצוות מצה, [ובפירוט בע"ה בהמשך], ולאחריה ברכת המזון.
וכאן מגיע החלק השלישי של הסדר, שאפשר בהחלט לראות בו את השיא (ומוזר שיש כאלו שדווקא את השלב הזה עוברים בזריזות יתירה..) - ההלל והשיר. להלל של ליל הסדר יש מימד מיוחד מאוד, השונה במהותו מההלל של כל השנה. ועל כך, כשנגיע בע"ה.
לאחר כל סימני הסדר עד כה, שהיו חובה מהתורה או מדרבנן, הסימן האחרון 'נרצה'- בא מרצון עצמי של כלל ישראל, שאינם מסתפקים במה שתיקנו חז"ל ומוסיפים להלל ולשבח לקב"ה מעצמם, מתוך רוממות הנפש ושמחת הלב.
---------------
כמו שנכתב בפינה הקודמת, השלב הראשון בליל הסדר הוא הקידוש, כדי לקדש את היום סמוך לכניסתו, ולהתחיל את הסדר לאחר שצייננו את מהות המעמד בו אנו נמצאים.
מלבד מצוות אמירת הקידוש, שתיית כוס הקידוש מהווה מצווה עצמאית מדרבנן של כוס ראשונה, ולפיכך אע"פ שבדר"כ אין צורך שכל השומעים ישתו מכוס הקידוש, כאן כל אחד שותה כוס משלו כדי לקיים מצווה זו.
נאמר בתלמוד ש"שתאן כולן כאחד, לא יצא", דהיינו מי ששתה ארבע כוסות בזו אחר זו, ולא כל אחת במקומה, לא קיים מצוות ארבע כוסות, מפני שמהות המצווה אינה עצם שתיית כוסות יין, אלא דווקא במקומות בהם תיקנו חז"ל, כך שכל אחת מארבע הכוסות נאמרת עליה ברכת שבח בפני עצמה: כוס ראשונה - ברכת הקידוש, כוס שנייה - ברכת 'גאל ישראל' שבסוף המגיד, כוס שלישית - ברכת המזון, וכוס רביעית - ברכות ההלל.
לגבי ברכת 'בורא פרי הגפן', מנהג האשכנזים לברך על כל כוס כיוון שכל אחת מצווה בפני עצמה, ומנהג הספרדים לברך רק על הראשונה והשלישית, והשנייה והרביעית נפטרות בברכות קודמותיהן.
השלב הבא הוא אכילת הכרפס, כי בכל זאת כדאי לטעום משהו לפני המגיד הארוך, וכן מפני שבזמנם היתה זו דרך אנשים חשובים לפתוח כך את הסעודה, וזהו ממנהגי דרך החירות של ליל הסדר.
אלא שמכיוון שמטבילים את הכרפס, צריך ליטול ידיים תחילה כדין אכילת דבר שטיבולו במשקה.
ועל קצה המזלג, רקע לעניין 'טיבולו במשקה', ועל כך שכידוע ישנם רבים שלא נוהגים בנטילה זו מלבד בליל הסדר:
בשונה מנט"י ללחם, שלכל הדעות היא חובה גמורה בכל הזמנים, לגבי נטילה זו נחלקו הראשונים האם אף היא כך, או שנהגה רק בזמנם שבו נהגו להקפיד לאכול רק מאכלים טהורים, אך בזמננו שאין מקפידים על דיני טומאה וטהרה בחולין, התקנה מלכתחילה לא שייכת.
דעת רוב הראשונים וכן פוסקים השו"ע והמשנ"ב שתקנה זו היא חובה גמורה ושווה לנט"י ללחם, שאף היא נתקנה מפני ענייני טומאה וטהרה ואעפ"כ לא בטלה גם בזמננו (ולפיכך, מי שמחפש לקבל על עצמו משהו יכול לשקול לאמץ את זה..). (והרחבה בעניין נטילת ידיים ראו כאן -פינת המושגים ההלכתיים - נטילת ידיים לסעודה - צעירים מעל עשרים)
אם כך מדוע דווקא בלילה זה הכל נוהגים כך?
התשובה הפשוטה היא, שבליל הסדר כולם נוהגים לקיים את סדר הסימנים כמו שמופיעים בהגדה, ובה הסימנים של הסדר נותרו כשהיו בזמן חז"ל, ולא חלו בזה שינויים (וכך כתב הט"ז).
הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו לפירושו להגדה "אמרי שפר" כותב כי בליל הסדר אנו מנסים לחקות כמה שאפשר את האופן שבו נהג הסדר בזמן חז"ל, והרי בזמנם לכל הדעות נהגו בנטילה זו ולפיכך גם אנו מקיימים אותה.
עוד הסבירו בזה שמי שלא נוהג בכך כל השנה הרי שכעת הוא מעורר את הילדים לשאול, כשרואים שנוהגים דברים תמוהים, (וכידוע זו אחת ממטרות חלק מפעולות ליל הסדר).
ועוד, שמפני קדושת הלילה נהגו העם להחמיר גם במה שמקלים כל השנה.
הכרפס - לדעת הרמב"ם צריך לאכול ממנו כזית לפחות, ככל מצוות האכילה שבתורה ושבדברי חכמים; אך לדעת רוב הראשונים הכרפס אינו ממש 'מצווה' לעניין זה, ואינו מוגדר ע"פ ההגדרה הרגילה של 'אכילה' ש'אין אכילה פחותה מכזית', אלא עיקר העניין הוא להראות דרך חירות וזה מתקיים גם בפחות מכזית. אך מעיקר הדין, לכל הדעות מותר לאכול יותר מכזית.
אלא, שבמהלך הדורות התעוררה מחלוקת האם צריך לברך על הכרפס ברכה אחרונה (במקרה שאכל כזית, כמובן).
במה תלויה המחלוקת?
במחלוקת אחרת, והיא - מדוע לא מברכים ברכת בפה"א על המרור:
לדעה א', המרור אינו טעון ברכה כלל כיוון שהוא נאכל בתוך הסעודה, ואילו לדעה ב' המרור טעון ברכה אע"פ שהוא בתוך הסעודה מכיוון שאינו בא כחלק מהסעודה אלא לשם קיום המצווה, והסיבה שלא מברכים עליו היא שכבר נפטר בברכת בפה"א שבירך על הכרפס.
ומכך יוצא, שלדעה א' הכרפס אינו נחשב חלק מהסעודה, שהרי הוא נאכל לפניה, ואין סיבה שלא לברך עליו ברכה אחרונה. אך לדעה ב', מכיוון שברכת הכרפס פוטרת את המרור שנאכל כבר בתוך הסעודה, הרי שנחשב כשייך לסעודה והוא נפטר בברכת המזון.
וכדי להימנע ממחלוקת זו, כתבו האחרונים לאכול מהכרפס פחות מכזית, בהסתמך על שיטת הראשונים החלוקים על הרמב"ם וסוברים שאין חובה בכזית בכרפס, וכן כתבו לכוון בברכת בפה"א על הכרפס, לפטור גם את המרור.
עד כאן במישור ההלכתי.
ובמישור הרעיוני -
ה'סדר' נפתח בלשון המצווה על היחיד להתקדש. הסדר כולו הוא תהליך של התקדשות והתעלות, המבטא את ההתעלות האישית, הלאומית, והעולמית האוניברסלית, של כל מהלך ההיסטוריה. ולפיכך כבר בהתחלת התהליך אנו מסמנים את המטרה אליה אנו שואפים.
והשלב הבא הוא הרחיצה, נטילת הידיים. הידיים מבטאות עשייה חומרית, ונטילתן מבטאת את ההתנקות מנטיות שליליות וקידושן וטיהורן של כל פינות חיינו, גם העשייה הגשמית, למטרות של קדושה.
וזה מתבטא באכילת הכרפס; הטעימה הקלה, שמיד מפנה את מקומה לעיסוק האמיתי הרוחני - המגיד, מתוך הכרה נכונה ביחס הנכון שבין החומר לרוח, ומתוכה שליטה נכונה באורח החיים וכוונת המעשים.
