1. המבצעים ראו זאת כמוסרי. להבנתם הוא היה 'רודף'.
2. וויכוח גדול. הוא טען שתמיד התנגד לאימפיליזים הן הבריטי והן הישראלי. הבעיה הגדולה היא, איך זה מתיישב עם 'עקרי התחיה'? יש טוענים בשמו, שלא יאיר כתב אותם, אלא אחרים שאח"כ יחסו לו וזה לא היה המצע של הלח"י.
אחרים טוענים שבאמת עבר שינוי ועלתה אפילו טענה שתמיד היה מושתל של הקומוניסטים.
3. שוב, תלוי את מי שואלים. קודם כל, צריך לדעת שלא היו כ"כ הרבה - לא יותר מכמה מאות. חלקם פשוט חיו את חייהם. אגב, יהושע כהן למשל, היה במשך שנים ארוכות המאבטח האישי של בן גוריון ואפילו עבר איתו לשדה בוקר.
4. לא יודע מה הוא סבר, בהרבה עדויות של אנשי לח"י הם מתייחסים לשיריו ככח הדוחף. גאולה כהן היתה ממובלי 'מורשת אצ"ג'.
5. עזרא יכין מתאר בעיקר שהיה איום. בניגוד לאצ"ל שהנחה את אנשיו לא להגיב, אנשי הלח"י הבהירו שהם מסתובבים עם אקדחים. בספר 'יבנה' (כמדומני, אינו לפני כעת) מעיד דני 'בית המקדש' שליוה את 'גרא' - נתן ילין מור לפגישה עם אליהו גולומב, כאשר בתחילת השיחה גרא הניח את האקדח על השולחן - המסר הועבר.
יש גם טענה, שלהגנה היה פחות אכפת מכמה משוגעים שפוגעים בבריטים, הלחץ היה מהאצ"ל שהיה זרוע צבאית של המפלגה הרויזיוניסטיית והצלחה שלו היותה ערעור על ההגמוניה של המפלגות הסוציאליסטיות במוסדות הישוב.
6. כנ"ל תלוי את מי שואלים. בספרים של עזרא יכין מאוד ברור, שגם אם כשיש מדינה, אנחנו חלק מצה"ל - לא סיימנו כל עוד שלא נבנה בית המקדש.
אגב, מעניין שכמה וכמה מחברי ההתארגנות לפוצץ את הר הבית לפני כארבעים שנה (מה שכונה 'המחתרת היהודית' בשיתוף עם אחרים שעסקו בדברים אחרים, אבל היו אי אלו אנשים משותפים) - היו דור שני ללוחמי הלח"י. כמה שזה הזוי, כשמהשב"כ הגיעו לשמיר שיאשר את המעצר, הוא ביקש שיחכו שבוע, כי לא יהיה לו נעים לפגוש את ההורים באזכרה של יאיר...
