זה יהיה חייב להיות ככה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצחיק.

מי שמכיר אותי לא יאמין.

 

 

דיבורים על אידאלים,

ארץ ישראל ובית המקדש,

קדושה חסידות תפילה ושמחה,

חצאיות ארוכות וגרביים,

התבודדות רבינו וליקוטי מוהרן-

 

אבל אמונה. אמונה.

איפה היא,

איפה אני.

 

 

 

 

 

היום לפני חודשיים.

 

עוד שמור לי בטלפון.

הודעה אחרונה בשמיני לשני.

סיפרתי לה על הפחד הכי גדול שלי.

היא הראשונה והאחרונה שיודעת על זה.

 

 

 

 

ו... כלום.

אין תגובה.

חיכיתי וחיכיתי.

עוד שבועיים, אמרתי לה.

ואין תגובה.

 

 

ואני נשארתי עם ציפורניים שננעצות חזק ביד.

עם עיניים מתכווצות, ראש כואב, ושפתיים ננשכות.

והיא לא עונה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני כבר דילגתי על זה.

בדיעבד, טוב שהא לא ענתה.

 

ובכל זאת

 

 

 

מוזר בכלל ששיתפתי אותה.

אני יודעת שהיא בן אדם חכם.

והיא גם הזמינה אותי לדבר ואמרתי שאני עוד אעשה אתזה,

ולא עשיתי עד אז.

 

 

 

 

 

 

וגם החלום.

 

לא בטוחה אם חלמתי או דמיינתי,

אבל בחלום היא הרגיעה אותי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טוב שהיא לא ענתה.

הסתדרתי בלעדיה והיא היתה יכולה להזיק.

 

 

 

 

 

 

 

 

אבל עדיין נשארתי עם חשש כזה,

שהיא כן ענתה,

 

ופשוט ההודעה לא נשלחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ויש מצב שבאיזה שהוא מקום בעולם,

היא יושבת עכשיו וכותבת עלי משהו דומה.

 

 

פעם בכרטיס אישי שלי היה כתוב:

בברסלב בוערת אש הבער אותה בלבי.

 

 

 

 

 

 

מחקתי את זה.