קוראת פה תקופה, ונשמע שיש פה אנשים מקסימים 
בדיוק מצאתי משו שכתבתי לפני שנה בערך, ושמחתי לשתף למי שיתחבר....
ופתאום התחלתי להבין מה זה חרות.
בתוך כל העומס המטורף של ההכנות לחג החרות, מצאתי את עצמי תקועה באיזשהו נושא. מסוג הדברים שכל פעם שאתה תתקל בהם אתה תיפול, ולא תלמד לפעם הבאה..
ואני יושבת עם עצמי ומנסה להבין: איפה הטעות? מה כל כך דפוק בי למען ה'? חס ושלום...
וזה עולה לי מיד:
תשחררי.
די, תפסיקי לחשוב ולחשב ולחשבן את מה שהיה ויהיה.. תפסיקי לנסות לפרשן ולהבין ולקלוט. פשוט תני לו לנהל לך את העניינים, ותהיי בטוחה שהוא יעשה את זה בטוב.
פתאום צפים בי עוד כמה וכמה תחומים שזה מתבטא בהם.. זה בעצם כל החיים. ממש כמו שדה מוקשים, לפחד מהצעד הבא שמי יודע מה יקרה בו... וכאילו שהפחד יעזור.
אצל כל אחד זה ברמות אחרות.
אבל ברור שלכולם זה קשה, בתחום כזה או אחר. כי תכלס, הרבה מאיתנו לא קיבלו את התחושה הבסיסית שדואגים לנו לכל מחסורינו. ורואים אותנו בכלל..
וזה קשה. וכואב.
ומרגיש כאילו אם תעזוב- הכל ישמט לך.. ולא ישאר כלום.
אבל זה הכי טהור והכי חרות בעולם.
וזה לא משהו שפעם אחת מחליטים ונגמר. זה להתאמן על זה שוב ושוב...
לשכנע שוב ושוב את הילדה שבך לעזוב את החבל, להוריד את התיק הכבד, ולהושיט אותם לאבא.
לנצח.


