אז חשבתי שעוד רגע זה יקרה. כבר ראיתי את הבית המשותף שלנו יחד. אך כנראה שיקח עוד קצת זמן. פרידה ראשונה לאחר קשר ממושך. המון מחשבות בראש, מהיכן אביא כוחות להתחיל מחדש? ובכלל איך אוציא אותה מהראש? עד עכשיו השתדלתי להכניס אותה כמה שיותר עמוק. ועכשיו- לעשות ההפיך. להוציא. וכמה שיותר. עם התחושות האלו אני מסתובב.
אך בתוך כל הבלאגן הזה, גם פה רבש"ע לא שוכח אותנו. אינני קובע שזו יד ההשגחה, אך בעקבות מסיבת הודיה שאנו עורכים לאחד מבני המשפחה יצא לי להכין אלבום תמונות ולשלב בתוכו קטעים רבים על הודיה, על תודה לבורא. על הכריכה שמתי את 'מזמור לתודה', שכך גם שמו של האלבום. ובפתיחה לאלבום שמתי קטע מספרו של הרב דוב זינגר, תיכון תפילתי:
לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין חוץ מקורבן תודה.
כשייתמו כל המילים תיוותר רק מילה אחת- תודה!
חושבים שמי שמקבל אומר תודה
אבל באמת זה הפוך: מי שאומר תודה הוא המקבל באמת. הוא יודע לקבל.
כאשר אני אומר תודה, אני קודם כל מקבל.
מקבל את המציאות שלי, את כל מה שקורה לי,
יודע שאני כפי שהנני, ולא מגיע לי שום דבר נוסף.
אני מקבל את האהבה, את השפע, שמח ביש.
כל מה שהיה עד היום, כל מה שקיים כעת- דבר אינו מובן מאליו.
וכשניתן לי, בכל זאת, דבר מה- אני מקבל, מתרחב, מתמלא, אומר תודה.
מודה על האפשרות להודות להיות יהודי מודה.
בסוף כל העבודה הזו על האלבום ירד לי האסימון. נכון, זה כואב, קשה. וכשאתחל קשר אחר אולי יהיה עוד יותר קשה כשאנסה להשוות. אבל עם קצת ביטחון בה' באמת אבין שהכל לטובתי. כעת נשאר רק לומר תודה. להבין שבכלל לא מגיע לי משהו, והכל בחסד עליון. עצם זה שזכיתי לתקופה מסוימת להרגיש מהו זוגיות, זה כבר מתנה גדולה. וודאי שלמדתי מכאן המון. כשם שרבש"ע נתן בי כוחות לקשר הזה כך הא יביא לי כוחות לקשר הבא. וכשם מצאתי את זו, גם עם האחת שלי באמת אפגש בעז"ה. אבא, תודה!!!
