הקטע הבא נכתב כמענה לנערה דתייה, בעניין השאלה האם טוב להסתובב באתרים ופורומים חילוניים למיניהם כדי לנסות כביכול להשמיע שם את דעת היהדות.

---------------------------------------------------

היה היתה נערה, ולה יהלום יקר, מבהיק ביופיו ועדין כפרח שושנים, שניתן לה כפיקדון לכל חייה. יום אחד הלכה לה על אם הדרך, והנה עיניה רואות אדם זר המנסה בלא הצלחה לנתק חבל. מיד נחלצה לעזרתו, שלפה את היהלום, שייפה אותו בחריצות על אבן מאבני המקום, וחיש קל חתכה את החבל... המשיכה לה בדרכה, שמחה על הזכות שנפלה בחלקה, והנה לעיניה אגם מים ובתוכו דגים... בלי לחשוב פעמיים שלפה את היהלום וקשרתו לקצה חוט של חכה, הנה לנו פיתיון למופת! עד מהרה היו באמתחתה שני דגים, שכמובן היא מיהרה להביאם לילד רעב שנקרה בדרכה...

וכך מדי יום או שבוע, מצאה שימוש חדש ביהלום כדי לנסות לגמול חסד עם אחרים... אי אפשר לדעת מתי זה הצליח ומתי לא, אבל העיקר שהיא היתה מרוצה... בהתחלה... אך עם חלוף השנים הלכה והתפשטה בה הרגשת ריקנות... חושך בלתי מוסבר פשט בחדרי נפשה... והנה היא מביטה על פני כל סובביה, וכולם זוהרים ומאושרים..

הייתכן? מדוע יגרע חלקי, הנערה גומלת החסד? איה הוא הסוד המזריח אושר וסיפוק על כל פנים, חוץ מעל פניי?

אנו נדע את הסוד: היהלום.. שכבר איבד את צורתו לבלי היכר... הפרח העדין שכמש ונבל לו בין ידיה... אילו רק היתה שומרת עליו מכל משמר, כיתר האנשים סובביה...

אך כשהיא הבינה את הסוד כבר היה קשה מידי לתקן... ניסתה לשפץ מפה ומשם, לשפשף ולהבריק, אבל עדיין... לא יוכל היהלום היקר לשוב להיות כבתחילה...

וכשבאה להשיב את הפיקדון לבעליו, מלאה בושה וכלימה הוציאה מהקופסה את מה שהיה פעם יהלום מבהיק ביופיו, עדין ונוצץ, והנה עתה ניטל זוהרו, והוא שחוק מרוט וחבוט, מצופה בלכלוך ומצחין מריח דגים...

                                                    *                            *                               *

הקב"ה העניק לכל אחד מאיתנו ביום צאתנו לאוויר העולם, יהלום יקר ועדין כפרח. אותו יהלום, שמור אצלנו כפיקדון לכל משך חיינו עלי אדמות. כל האושר והשמחה שבחיינו, תלויים בו ונובעים ממנו. כדי שנוכל לקבל ממנו את האושר והשמחה האמיתיים, וכדי שנוכל לעתיד לבוא להשיב את הפיקדון לבעליו כשהוא שלם ונקי, עלינו לדעת איך לשמור עליו כראוי. בתוך תיבה קטנה, סגורה ומרופדת בקטיפה, שחלילה לא יישרט. גם למטרות שנראות לנו טובות, עלינו לדעת שלא כל מחיר אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם עבורן. והשמירה על שלמותו של היהלום, על זיוו וניקיונו, עומדת בראש סדר העדיפויות. לא נוכל לאפשר פגיעה, שחיקה, ואפילו שריטה קלה ביהלום היקר שלנו, בעד שום מטרה שבעולם, חשובה ככל שתהיה. אין לו תחליף, ולא תמיד אפשר לתקנו כשהוא נפגע חלילה.

היהלום הזה הוא כמובן הנפש. הנפש היא האוצר הכי יקר שלנו. הפרח של החיים. בעצם היא אנחנו עצמנו. לא נוכל להרשות לעצמנו לאפשר לה להתלכלך או להישרט.

מה מלכלך ושורט את הנפש? הנפש היא עדינה, ולכן כל דבר שהוא לא עדין, לא מגיע ממקום של קדושה, גורם לה להישרט. להישחק. הקב"ה ברא את הנפש ממקום של קדושה, ולכן כל מפגש עם תוכן שהוא זר לקדושה, שכותבים אנשים שרחוקים מקדושה, מנקודת המבט המקולקלת שלהם ובשפה הלא-עדינה בכלל שלהם, פוגע בה באופן בלתי הפיך לפעמים. יהלום יקר שומרים בקופסת קטיפה ולא עושים בו ניסויים. גם אם זה כביכול גורם לטובתו הרוחנית של מישהו אחר (וספק גדול מאוד אם באמת זה קורה בכלל), עדיין זה ממש לא שווה את זה. ערכה של הנפש הוא מעל לכל השוואה לתועלת כזו או אחרת. וגם אם לא מרגישים מייד בשחיקה של הנפש, זה קורה! וחבל לגלות את זה מאוחר מדי...

הנפש היא הדבר היחיד שיש לנו בעולם הזה. וגם בעולם הבא. אם חלילה לא נשמור עליה כראוי, מה יישאר לנו?

כבר אמרו חז"ל: "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך". אין היתר לאדם לפגוע ברוחניות של עצמו בשביל מישהו אחר. המשימה המרכזית שהקב"ה הטיל על כל אחד מאיתנו הוא לשמור על הנפש שלו ולפתח אותה בכיוונים חיוביים, ולא לדאוג לרוחניות של אחרים. לזה הקב"ה יכול לדאוג בעצמו, הוא אינו צריך את העזרה שלנו, כשזו באה על חשבון המשימה שהוא עצמו נתן לנו.

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.

****

איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

...
 

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים

התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך

הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב

והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש

שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.