שבוע טוב ומבורך בע"ה 
שמתי לב שבזמן האחרון אמא שלי קצת "דוחקת" בי להתחיל לצאת ולהתחתן, למרות שהסברתי לה כמה שיכולתי שכרגע לא כל כך מתאים לי בשלב זה.
ב"ה הרצון הזה קיים, רק שכרגע אני מרגישה שאני צריכה לבנות ולהיבנות וכו'.
שמתי לב שלפעמים יש מחשבה שמתנגנבת לראש של "מפחיד אותי שאני לא אוכל להקים בית",
מאחר שעכשיו עוברת תקופה לא פשוטה מתחילת שנה,
שדורשת ממני לחזור מהשירות, ובמקום להתעסק בלצאת עם חברות לאיזה מקום, אני חוזרץ לבית וסוג של "מנהלת" אותו.
וזה כולל כביסות, שטיפה, ארגון וסדר, הכנת אוכל, ניקיון וכו'.
ולפעמים קרסתי נפשית בגלל זה והרגשתי שפשוט לאף אחד זה לא אכפת.. בנקיונות לפסח זה הגיע למצב שכמעט קרסתי פיזית בגלל כל העומס הנפשי והפיזי שהוטל עליי.
כל פעם מפחיד אותי שלבעלי בע"ה בעיתו ובזמנו, זה יפריע
והעניין הוא שאפשר גם להבין למה.
זה מתסכל אותי שאני צריכה כמעט "לנהל" בית,
רק שהוא לא בית שלי לגמרי, כלומר ב"ה אני חיה וישנה וחוזרת אליו בסופשים וב"ה שיש לי בית, רק מתכוונת שזה לא הבית שלי עם בעלי בע"ה בעיתו ובזמנו, שנראה לי ששם תהיה בע"ה יותר תמיכה .
ופה אני מרגישה לגמרי לבד בכל הנטל,
ולאף אחד לא אכפת.
דיברתי עם הרב של המדרשה על זה והוא נתן לי את הנקודת מבט הזאת שאני צריכה לעשות לזה סוף, כי זה סתם יפגע בי בסוף.
השתדלתי בלי נדר להבין את זה,
אבל מצד שני, שאמרתי לאחיות שלי שעוד שניה רני קורסת והכל נופל עליי, הן באו בתגובה "ברור שהכל יפול עלייך, על מי זה ייפול?"
הן נשואות ב"ה ומשפחה משלהן,
אני משץדלת בלי נדר להבין, אבל תוך כדי אני לפעמים קורסת.
ואמא שלי מאושפזת, אז כל פעם מרגיש לי שכאילו זה מובן מאליו שיצפו רק ממני.
ואז שוב מתנגנבת לי המחשבה הזאת ש"מי ירצה שאשתו תהיה כל הזמן אצל המשפחה שלה ולא תהיה איתו ועם הילדים?
מי יקבל אותי?"
שלא תבינו לא נכון,
אני משתדלת בלי נדר לא לתת לזה יותר מדי מקום,
ולסמוך על השם שמזווג זיווגים לכל אחד בעיתו ובזמנו.
אבל לא יודעת למה, רק עצם המחשבה על זה,
מעציבה אותי.
אני כל כך רוצה להקים בית בע"ה בעיתו ובזמנו,
אבל העניין הזה שמצד המשפחה שלי יכול להיות וימשיכו להציף אחר כך עם הדרישה וכו'
וגם שאולי חבל לפספס את עצמי על הדרך..
ומרגיש לי שהרב לא הבין עד הסוף עד כמה המצב מורכב,
וגם כמה שאנסה לומר לאחיות שלי ,
לא נראה לי שזה יעזור,
אז אני לא מנסה לפנות שוב.
למרות שזה כל כך מעציב אותי ..
שמתי לב שבזמן האחרון אמא שלי קצת "דוחקת" בי להתחיל לצאת ולהתחתן, למרות שהסברתי לה כמה שיכולתי שכרגע לא כל כך מתאים לי בשלב זה.
ב"ה הרצון הזה קיים, רק שכרגע אני מרגישה שאני צריכה לבנות ולהיבנות וכו'.
שמתי לב שלפעמים יש מחשבה שמתנגנבת לראש של "מפחיד אותי שאני לא אוכל להקים בית",
מאחר שעכשיו עוברת תקופה לא פשוטה מתחילת שנה,
שדורשת ממני לחזור מהשירות, ובמקום להתעסק בלצאת עם חברות לאיזה מקום, אני חוזרץ לבית וסוג של "מנהלת" אותו.
וזה כולל כביסות, שטיפה, ארגון וסדר, הכנת אוכל, ניקיון וכו'.
ולפעמים קרסתי נפשית בגלל זה והרגשתי שפשוט לאף אחד זה לא אכפת.. בנקיונות לפסח זה הגיע למצב שכמעט קרסתי פיזית בגלל כל העומס הנפשי והפיזי שהוטל עליי.
כל פעם מפחיד אותי שלבעלי בע"ה בעיתו ובזמנו, זה יפריע
והעניין הוא שאפשר גם להבין למה.
זה מתסכל אותי שאני צריכה כמעט "לנהל" בית,
רק שהוא לא בית שלי לגמרי, כלומר ב"ה אני חיה וישנה וחוזרת אליו בסופשים וב"ה שיש לי בית, רק מתכוונת שזה לא הבית שלי עם בעלי בע"ה בעיתו ובזמנו, שנראה לי ששם תהיה בע"ה יותר תמיכה .
ופה אני מרגישה לגמרי לבד בכל הנטל,
ולאף אחד לא אכפת.
דיברתי עם הרב של המדרשה על זה והוא נתן לי את הנקודת מבט הזאת שאני צריכה לעשות לזה סוף, כי זה סתם יפגע בי בסוף.
השתדלתי בלי נדר להבין את זה,
אבל מצד שני, שאמרתי לאחיות שלי שעוד שניה רני קורסת והכל נופל עליי, הן באו בתגובה "ברור שהכל יפול עלייך, על מי זה ייפול?"
הן נשואות ב"ה ומשפחה משלהן,
אני משץדלת בלי נדר להבין, אבל תוך כדי אני לפעמים קורסת.
ואמא שלי מאושפזת, אז כל פעם מרגיש לי שכאילו זה מובן מאליו שיצפו רק ממני.
ואז שוב מתנגנבת לי המחשבה הזאת ש"מי ירצה שאשתו תהיה כל הזמן אצל המשפחה שלה ולא תהיה איתו ועם הילדים?
מי יקבל אותי?"
שלא תבינו לא נכון,
אני משתדלת בלי נדר לא לתת לזה יותר מדי מקום,
ולסמוך על השם שמזווג זיווגים לכל אחד בעיתו ובזמנו.
אבל לא יודעת למה, רק עצם המחשבה על זה,
מעציבה אותי.
אני כל כך רוצה להקים בית בע"ה בעיתו ובזמנו,
אבל העניין הזה שמצד המשפחה שלי יכול להיות וימשיכו להציף אחר כך עם הדרישה וכו'
וגם שאולי חבל לפספס את עצמי על הדרך..
ומרגיש לי שהרב לא הבין עד הסוף עד כמה המצב מורכב,
וגם כמה שאנסה לומר לאחיות שלי ,
לא נראה לי שזה יעזור,
אז אני לא מנסה לפנות שוב.
למרות שזה כל כך מעציב אותי ..
