נראה היום שיום הזיכרון הוא יום של עצב. יום של שכול וכאב.
המשפחות השכולות אינם צריכות את יום הזכרון. אצלם כל יום הוא זכרון. המשפחה השכולה צריכה תמיכה כל השנה. לא דווקא ביום זה.
ואנחנו?
האם אנו שוכחים אותם? כנראה שכן, לצערי. אבל האם הזכרון יום אחד בשנה והכאב הוא מה שיועיל? ואם כן, למי הוא יועיל?
יום זה הוא יום של הבנה של תהליך. יום שנבין מה הוקרב למעננו כדי שנלמד להיות ראויים יותר ליום הבא - יום העצמאות.
יום זה הוא זכרון אמנם עצוב אך מלא קדושה עוצמה, ורוממות רוח.
קדושתם של החיים, אך גם המוות על קידוש השם.
עוצמת המשך החיים, אך גם עוצמת המלחמה ומסירות הנפש.
רוממות הרוח של האומה כולה - הנובעת מתוך רוממות הרוח של לוחם המוסר נפשו על מזבח הארץ.
הנצחת השכול חוטאת למהות היום הקדוש הזה.
אז מדוע יום הזכרון הפך ליום השכול?
זאת משום שקדושת החיים ומסירות נפש - אלו ערכים שמצטיירים כיום כערכים קיצוניים (שלא לומר דתיים קיצוניים), ערכים שיובילו ל'מלחמה הבאה', ואני הרי שואפים ל'שלום'.
האם נרצה לחנך את הדור הבא לתעצומות נפש או להפסקת 'מעגל האיבה'...?
גם אם נניח שיש אמת בדברים אלו
עלינו לזכור שהצד השני של 'מעגל האיבה' לא חפץ בהפסקתה...
אז למה אנו צריכים לחנך?



