ערב חג השבועות ושוב ליבי קרוע.
לשמוח או להתאבל? לשיר או לבכות?
אמנם זה חג, אבל זה רק מציף את החסרון.
שוב נגיד לה' "מפני חטאינו גלינו מארצינו", אבל די, אולי כבר נעשה תשובה מחטא המאיסה במקדש ומשאר חטאינו.
אמנם קיבלנו את תורת ה' ואין שמחה גדולה מזו, אבל התורה אמורה להתיישם במציאות ולא להישאר תיאורטית. איפה כל מצוות המקדש (כשליש מהמצוות!)? איפה ה' שוכן בביתו בתוכינו?
אני לא יכול יותר. עד מתי נמשיך לחיות כ"כ רחוק מהאידיאל, והעולם כאילו משלים עם זה?
אתאמץ. אשמח. זה רצון ה'. אבל אני מקבל על עצמי לעשות את שבכוחי לדרוש את המקדש ולעורר אחרים לכך.
*סיורי סובו ציון*
400 משתתפי סיורי יום ירושלים יצאו מרוצים. מתי אתם תצטרפו?







).