1. לא מועילה וגם פעם לא הועילה. תיקנו טבילה (או לחילופין נתינת מים שאובים...) כדי שת''ח לא יהיו מצויין אצל נשותיהן ולא לשם תוספת טהרה כלשהי, וגם תקנה זו בטלה (ליתר דיוק מעולם לא חלה שכן לא התקבלה) כך שגם בה כבר אין עניין. בתקופת התנאים הייתה כת שנקראה ''כת טובלי שחרים'' (ייתכן שכך כינו חז''ל את האיסיים, שבין המנהגים שלהם הייתה הטבילה בבוקר כמובא במגילת סרח היחד. בקומראן נמצאה גם כמות עצומה של מקוואות ביחס לכמות האנשים שגרו שם) וחז''ל לא ראו אותה ואת הטבילות שלה בעין יפה ואף שאלו "מה טיבם של טובלי שחרים?".

2. הטובלים חושבים שטהרה רוחנית לא פחותה בחשיבותה מלימוד תורה ואף מעלה את הלימוד שאחריה (מה שנכון) ולכן זה בבחינת "ביטולה הוא קיומה", אבל כאמור אין בזה תוספת טהרה רוחנית ואכן רבותינו הנחו כמו שאתה שואל, למשל בירושלמי בדוכתא דסוגיה "א"ר יעקב בר אבון כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל. ר' חנינא הוה עבר על תרעי דימוסין (שער בית הטבילה) בקריצתא (בשחר) ואמר מה טובלי שחרית עושין פה ייזלון ויתנון בההיא דצפרא הוה אמר מאן דאית ליה עבידא ייזול ועבד".

יש כמובן הרבה עניינים בטבילה על פי הקבלה אבל לא אכנס לזה, אין לנו עסק בנסתרות.

אתה מניח שתי הנחות:

א. החובה ההלכתית לעלות למקדש בטהרה (ליתר דיוק - האיסור לעלות בטומאה) מעידה על מעלה רוחנית בטבילה.

ב. המעלה הרוחנית קיימת גם כשאין חובה הלכתית.

על שתי ההנחות אני חולק:

א. לאו דווקא שטהרת הגוף מולידה או פועלת טהרת הנפש ושזו כוונת התורה בחיוב הטהרה בענייני קודש (אציין למשל את דברי הרמב''ם במורה נבוכים שאומר שהעניין הוא להרחיק מהמקדש).

ב. גם אם נניח שחובת ההיטהרות משפיעה רוחנית - אם התורה לא ציוותה על טהרה אלא בזמנים מסוימים (וגם אז רק כתנאי לדברים מסוימים) אי אפשר לבוא ולהקיש מאותם זמנים למתי שהיא לא ציוותה. זה כמו לומר שיש עניין לשחוט גם כשאין צורך בבשר, או להקריב קרבן תמיד פעמיים נוספות ביום.

דתניא "והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע"

הטעם שלא יהיו ת"ח מצויין וכו' מופיע בבבלי כטעם להסתרת הדין של תשעה קבין. [ומילא, אפשר להסיק שזו תועלת שהייתה גם מהתקנה עצמה, אבל לא שזהו טעם התקנה].

להבדל בין הטעמים יכולה להיות השלכה על השאלה האם המעלה בטבילה זו קיימת גם לאחר ביטול התקנה, וכן האם מי שטובל מדי יום הפסיד את מטרת התקנה או לא.

ונראה לכאורה בשלב ההוא של הגמ' שזהו לימוד גמור מפסוקים, ושכולם מסכימים לו. ושגם את ר"י צריך לתרץ ע"פ אותה שיטה.

נראה לי, שעל פי המשך הסוגיא אליבא דכו"ע זו תקנה של עזרא ("מכדי כולהו אמוראי ותנאי בדעזרא קמיפלגי"), ולא נשארת בכלל דיעה שזה דאורייתא, וא"כ גם ריב"ל והברייתא שמביאים מקורות מפסוקים, מביאים אותם כאסמכתא.

וכך מבין הב"ח, שעל כך עזרא סמך בתקנה שתיקן - כל הטמאים קורין בתורה כו' פי' אע"ג דתיקן עזרא דבעל קרי כיון שהוא טמא אסור לקרות בד"ת ולקרות שמע ולהתפלל עד שיטבול אפ"ה שאר כל הטמאים כגון זב וזבה ונדה מותרין וטעמא דמילתא קאמר ריב"ל בפ' מי שמתו (סוף דף כ"א) דעזרא סמך על פרישה דסיני דכתיב אל תגשו אל אשה וכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת בחורב וגו' מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין ובברייתא (דף כ"ב) תניא והודעתם לבניך וגו' וכתיב בתריה יום אשר עמדת וגו' מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובועלי נדות מותרים לקרות בתורה בנביאים ובכתובים לשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורין ופירש"י מה להלן באימה דכתיב וינועו וגו' מכאן אמרו כל הטמאין קורין בתורה שאף הם יכולין להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש והיסח הדעת עכ"ל ו

שעל פניו מכיל הנחה שנדחית. אבל הם עומדים לעצמם, והתנא והאמורא שאמרו אותם אכן סברו אותם.

אם למסקנה כולם סוברים שזו תקנה של עזרא, הרי שגם ריב"ל והברייתא סוברים כך, והלימוד הוא אסמכתא.

מה לדעתך הברייתא סוברת?

מה לדעתך רבי יהושע בן לוי סובר?

האם מישהו מהתנאים חולק על הברייתא? א"כ מי, ואיך אתה רואה את זה בדבריו?

האם מובא בתלמוד בבלי טעם אחר לתקנת עזרא?

ונ"ל דחוק מאוד להכניס לב"ח את מה שאתה אומר. מה הוא נכנס לאסמכתות, במקום לומר בפשטות את הסיבה הפשוטה והעיקרית, שהטעם שלא יהיו ת"ח וכו' שייך בבעלי קרי ולא שייך בשאר הטמאים.

מה הכוונה "עומדים בעצמם"? אם הלימוד נדחה גם המסקנה וגם ההשלכות שלה נדחות. במקרה הזה גם הגמרא מביאה לימוד אחר לאותו פסוק כדי 'למלא את החלל' של הדרשה שנדחתה (גם הוא של ריב''ל שכנראה חזר בו), כך שבהחלט ניתן לומר שהיא נדחתה מכל וכל.

מה הברייתי סוברת? שהאיסור ללמוד בטומאה הוא מדאורייתא.

מה ריב''ל סובר? בהתחלה סבר כנ''ל ואחר כך שהיא אפילו לא מדרבנן כמסקנת הגמרא כנראה.

אין שום דוחק בב''ח אם אתה מבין על איזו שאלה הוא בא לענות, לדעתך הוא בא להסביר את טעם טבילת עזרא ועל זה מביא את הדרשה (שאפילו בשלב הוה אמינא של הגמרא שנדחתה לא הובאה כטעם לתקנה) אבל למעשה השאלה שהוא בא לענות עליה היא "אע"ג דתיקן עזרא דבעל קרי כיון שהוא טמא אסור לקרות בד"ת ולקרות שמע ולהתפלל עד שיטבול אפ"ה שאר כל הטמאים כגון זב וזבה ונדה מותרין וטעמא דמילתא קאמר ריב"ל וכו'". ועל זה הביא את הדרשה שמחלקת ביניהם כמו שמסכם "מכאן אמרו כל הטמאין קורין בתורה שאף הם יכולין להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש והיסח הדעת".

מה שכנראה השתנה זו הבנת הגמרא ביחס ללימוד הזה, מהבנה שזה לימוד גמור, והדין הוא מדאורייתא, להבנה שזו אסמכתא.

ואם הברייתא הייתה סוברת שזה דאורייתא, אז זו הייתה מחלוקת תנאים, ולא מובן איך אפשר לומר שכולהו תנאי בעזרא מיפלגי (ובפרט, שמחלוקת התנאים הגדולה מופיעה באותה ברייתא שמביאה לימוד דאורייתא, בל להביא חולק). אלא שהגמרא בשלב הזה מבינה שזה אינו לימוד דאורייתא.

וכך כתבו התוס' בב"ק פב ב -"והא דדריש במי שמתו (ברכות דף כא מדכתיב והודעת לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת מה להלן בעלי קריין אסורין כו' אסמכתא היא דהא עזרא תיקן"

ולא מופיעה בגמרא שריב"ל חזר בו. הגמרא דווקא מסבירה אותו שהוא מצריך נטילה של תשעה קבין.

רק בדור מאוחר יותר, אומר רב נחמן בר יצחק שהאידנא, נהוג עלמא כדעת  רבי יהודה בן בתירא [נגד דעתם של הרבה תנאים ואמוראים]. כך שיש הכרעה מכח מנהג [או אולי, קביעה שבמקום שי מנהג כזה אפשר להסתמך עליו, עיין ראב"ד], אבל אין סיבה לומר שריב"ל גם סבר כך.

הב"ח אכן עוסק בהבדל בין בעל קרי לשאר הטמאים, אלא שכמו שכתבתי - אם הטעם של התקנה הוא שלא יהיו ת"ח וכו', אז הב"ח היה צריך לכתוב שהטעם הזה שייך בבעלי קרי ולא שייך בשאר הטמאים, ולכן התקנה איננה על שאר הטמאים. ואין צורך באסמכתות. [ובכלל, מוזר שלתקנה עצמה אין אסמכתא, ולפטור ממנה את מי שהיא מלכתחילה לא שייכת לגביו היה צורך באסמכתא].

אלא שהב"ח מסביר את טעם התקנה, שלפיו מובן ממילא הן הצד של האיסור [בעל קרי], והן הצד של היתר [שאר הטמאים].

דאמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד לבנו תורה - מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה: יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". כלומר הדרשה השנייה של ריב''ל מיתרת את הראשונה ובאה במקומה.

והדרשה הזו נדחתה מההלכה כך שהלימוד נדחה, אפילו ריב''ל לא סבר שזה דין דאורייתא (לימוד הוא לימוד גמור, כלומר דין דאורייתא. אסמכתא היא לא לימוד, אבל אם אתה רוצה לומר שמדובר באסמכתא צריך מקור לזה כי הגמרא לא הביאה את הדרשה הזו כאסמכתא אלא כלימוד וזה נדחה כאמור).

אתה אומר שהב''ח מסביר את טעם התקנה, זה לא מה שמשמע מלשונו.

כנראה ומאחר וכל מה שחכמים תיקנו תקנו כעין דאורייתא הוא נצרך לשאלה מדוע עזרא חילק אם התורה לא חילקה, ועל זה ענה כנ''ל.

הסוגיא מנסה להסביר את דעת רבי יהודה.

בהתחלה היא מנסה להסביר שהוא לא סובר את הטבילה הזו בכלל, והמשפט שציטטת לקוח מהשלב הזה.

[ועדיין, גם בשלב הזה זה רק בדעת רבי יהודה, כפי שהגמרא רגילה להסביר איך כל תנא יסביר את הפסוקים שהחולק דורש, אבל אין בזה כל קושיא על חכמים או שינוי ההבנה בדעתם]

אח"כ, היא דוחה את זה מכח המשנה שבסוף הפרק, שר"י פוטר דווקא בזב שראה קרי.

ואז היא מנסה להסביר ר"י שהוא מתיר לברך בהרהור, ודוחה גם את זה.

ולמסקנה, רבי יהודה סובר את הטבילה, אבל "אמר רב נחמן בר יצחק עשאן ר' יהודה כהלכות דרך ארץ".

והב"ח בא להסביר את הפטור בשאר הטמאים, אבל במילא נדרש לטעם התקנה שעונה על השאלה שלו. לעומת זאת, ה'כל דתקון' לא מופיע כלל בשאלה שלו, ודחוק מאוד להסביר אותו כך.

זה נאמר ביחס לדעת ר''י אבל שים לב - הוא דוחה דרשה של ריב''ל ע''י דרשה אחרת של... ריב''ל, כלומר הדרשה הראשונה לא נצרכת בגלל שבאה הדרשה השנייה.

צטט לי איפה הוא מתייחס לכלל התקנה, מה שאני רואה זה שהוא מדבר על ההבדל בין זב לשאר טומאות ומסביר את "טעמא דמלתא" ואז ממשיך "מכאן אמרו" לגבי אותו ההבדלה.

לא התכוונתי ל"כל דתקון" כמשמעו, השתמשתי בזה כהשאלה לומר שהוא למד את טעם הדבר מהתורה. זה מה שכותב הב''ח בסוף דבריו "מכאן אמרו כל הטמאין קורין בתורה שאף הם יכולין להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש והיסח הדעת".

דרשה אחרת על הפסוק.

והגמרא עצמה מבינה שריב"ל לא חזר בו מהדין שבעל קרי אסור בדברי תורה [ולכאורה, אם הוא חזר בו מהדרשה שהיא המקור שלו, היה אפשר לומר בפשטות שהוא חזר בו גם מהדין].

וכפי שמופיע בהמשך-

אמר ריב"ל מה טיבן של טובלי שחרין מה טיבן הא איהו דאמר בעל קרי אסור בדברי תורה הכי קאמר מה טיבן בארבעים סאה אפשר בתשעה קבין מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה 

אז איך אפשר לתרץ את שתי המימרות של ריב"ל - 

כנראה שלא הפריע לו ללמוד שתי לימודים מאותו היקש, או בגלל שאחד הלימודים הוא אסמכתא, או בגלל שאחד הלימודים או באגדה, או מסיבה אחרת שגורמת לחרוג מהכלל שלא לומדים מאותה דרשה שני לימודים [יש עוד חריגות].

עכ"פ הגמרא עצמה לא הקשתה קשיא דידיה אדידיה, או תירצה הדר ביה ריב"ל מההיא. ורק השתמשה במימרא השניה שלו כדי להסביר את ר"י, בשלב של הסוגיא שההסבר היה נצרך.

ולגבי הב"ח.

בד"כ, כשבאים להסביר הבדל, מסבירים את שני הצדדים.

אם תשאל אותי למה לאוטובוס אין כנפיים, בניגוד למטוס,

למרות שאתה שואל על אוטובוס ולא שואל על המטוס, אני אצטרך להסביר, שהמטוס צריך את הכנפיים כדי לטוס באוויר, ולכן האוטובוס שנוסע בכביש, לא צריך אותם. 

ולכן, בדבריו של הב"ח, נמצא גם ההסבר לכלל התקנה.

..קאמר ריב"ל בפ' מי שמתו (סוף דף כ"א) דעזרא סמך על פרישה דסיני דכתיב אל תגשו אל אשה וכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת בחורב וגו' מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין ובברייתא (דף כ"ב) תניא והודעתם לבניך וגו' וכתיב בתריה יום אשר עמדת וגו' מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובועלי נדות מותרים לקרות בתורה בנביאים ובכתובים לשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורין ופירש"י מה להלן באימה דכתיב וינועו וגו' מכאן אמרו כל הטמאין קורין בתורה שאף הם יכולין להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש והיסח הדעת עכ"ל

שהשו"ע כתב את הטעם כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין והמשנה ברורה הוסיף את הטעם שד"ת צריך להיות באימה ויראה ברתת וזיע כמו בעת נתינתה.

כידוע שהטבילה מוסיפה טהרה וקדושה לאדם, ומלבד זה תראו בפסקי תשובות בסימנים הראשונים שיש ענין גדול בטבילה לפני שחרית בבוקר גם בימינו. ודאי שטבילה מועילה כל החסידות מקפידה על זה שנים יום יום זה התעלות רוחנית לאדם זה מגן עליו מפני מזיקים והרורים רעים שתוקפים אותו בעקבות עונות שהיו לו בעבר ויש בזה עוד הרבה הרבה ענינים שזה עוזר תקראו על זה בחסידות

וְעַל כֵּן הַמִּקְוֶה מוֹשִׁיעַ בְּכָל הַצָּרוֹת
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה"
כִּי הוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן, שֶׁמּוֹשִׁיעַ מִכָּל הַצָּרוֹת
וְעַל כֵּן הַמִּקְוֶה מְטַהֵר מִכָּל הַטֻּמְאוֹת
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" וְכוּ'
כִּי 'אֵין יִסּוּרִים בְּלא עָווֹן' וְכוּ'
וְעַל כֵּן הַמִּקְוֶה שֶׁמּוֹשִׁיעַ מִכָּל הַצָּרוֹת וּמִכָּל הַיִּסּוּרִים
הוּא מְטַהֵר מִכָּל הַטֻּמְאוֹת וּמִכָּל הַחֲטָאִים

ליקוטי מוהר"ן נ"ו

אין מצווה להיטהר, המצווה היא איך להיטהר אם רוצים. וזה לא כמו ציצית ומזוזה שחייבים בהם אם אתה לובש בגד 4 כנפות או פתח החייב אלא כמו שחיטה שאין בה מצווה אלא היא תנאי והכשר (לא הבנתי למה התכוונת ב"או להוספת קדושה") אבל אין בהם עניין לכשעצמם.

ראה את דברי הרמב''ם בספר המצוות:
"ואין הכוונה באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה חייב כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית או כל מי שיהיה לו בית שיעשה מעקה, ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה להטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא (אח"מ פרש' ה) ורחץ במים יכול גזרת מלך תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה רומז אל זה השרש שבארתי לך כי זה דין לבד שמי שירצה שיטהר יעשה כך וזה הדין הוא המצוה. ואולם שיהיה חייב טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה שיישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב הרשות בידו"

נראה לי שיש כאן בלבול או חוסר דיוק:

יש מצווה וחובה לעלות לרגל ולאכול בשר קרבן, יש איסור לעשות את זה בטומאה ולכן צריך להיטהר (והתורה מגדירה איך. ברכה יש כי יש מצווה בטבילה, כלומר בגדריה, לא כי יש מצווה לטבול. לכן הברכה שלה היא "על הטבילה" ולא "לטבול" בדומה לשחיטה) - עדיין ההיטהרות היא לא מצווה. יש חובה להקריב קרבן, לצורך זה צריך גם לשחוט - האם זה אומר שהשחיטה היא מצווה?

הפער בינינו הוא כפול - אני טוען שאין מצווה לטבול אפילו כשיש צורך להיות טהורים , ולדבריך יש מצווה לטבול אפילו כשאין צורך.

המצווה היא שהטהרה, כאשר רוצים/נצרכים להיטהר, היא ע''י טבילה (זו משמעות המשפט המלא "והמצוה הק"ט היא שצונו שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאי זה מין ממיני טומאות שנטמאנו בו" וכפי שהסביר הרמב''ם שם באריכות כמצוטט בתגובה לעייל, בדומה לאמור במצוות שחיטה "והמצוה הקמ"ו היא שצונו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר ייאכל בשרן ושלא יהיה להן התר אלא בשחיטה לבד"), אין מצווה להיטהר ואין מצווה לטבול.

יש מצוות טבילה כמו שיש מצוות שחיטה, אין מצווה לטבול כמו שאין מצווה לשחוט. ההבדל דק אבל מהותי ודו''ק.

כיוון שחזרתי לשרשור הזה:

על תוכן התגובה אני לא רואה מה יש להוסיף, אנחנו מבינים אחרת את מצוות הטהרה - לדעתך יש מצווה במעשה הטהרה ולדעתי הוא רק הכשר והציווי הוא על איך לעשות אותו ולא על עצם העשייה בדומה לשחיטה (אני חושב שגם הוכחתי שהרמב''ם מדגיש בדיוק את זה בספר המצוות על אתר). אז נסכים שלא להסכים.

רק לגבי הנ"ב נראה לי שהבנת אותי לא נכון אז אבהיר: 

לא כתבתי בשום מקום ולא עלתה על לבי ששחיטת הקרבן היא מצווה, אפילו כתבתי את ההפך - "יש חובה להקריב קרבן, לצורך זה צריך גם לשחוט - האם זה אומר שהשחיטה היא מצווה?".

גם טבילה (כלומר דרך הטבילה) לא נמנית כפרט מצווה, שכן לדברי אין בטבילה עצמה מצווה, אלא המצווה היא שדרך ההיטהרות (שעצמה אינה מצווה) היא בטבילה וזו המצווה שנמנתה, לא כפרט של מצווה אחרת. ובלשון הרמב''ם - "ואין הכוונה באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה חייב כל טמא שיטהר על כל פנים.. ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה להטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר... כי זה דין לבד שמי שירצה שיטהר יעשה כך וזה הדין הוא המצוה".

1. תקנת עזרא - הראשונים כתבו שהמחמיר בה גם בימינו תבוא עליו הברכה וכך התפילה מקובלת יותר (החינוך ק"פ, תר"י בברכות, ועוד)

2. הרבה ראשונים סוברים שלתפילה גם בימינו יש חובה, לפחות בט' קבין.

3. מעלה עצמית לטבילה - בעלי הנסתר והחסידות הפליגו בזה הרבה, ואי אפשר לומר שאין בזה עניין.

4. בעל שולחן הטהור מקאמארנא כתב שיש בזה מצווה בעצם ההיטהרות (אין בידי המקור המדויק).

5. השיקול של טבילה לעומת לימוד - זו שאלה על כל הנהגה טובה שקיימת, והכל לפי העניין. אם תמיד נאמר שעדיף ללמוד לא נעשה שום דבר... התורה נועדה כדי שנקיים אותה, וזה כולל גם דברים שאינם מעיה"ד.

גם הרב אלישיב השקדן הליטאי, היה טובל כל יום. אז כמובן תלוי במדרגה וכו' וכו', אבל זה בהחלט אומר משהו

ולמי שרוצה להחכים בנושא - - טבילת עזרא – ויקיסוגיה

אגב, קראתי שגם ר' יוסף חיים זוננפלד- זכר צדיק לברכה -היה טובל (כמדומני כל יום כנ"ל)

1. מה הכוונה שהתפילה מקובלת יותר?

ברור שאין הכוונה שאני יותר משפיע על הקב''ה. הכוונה שאני יותר משתנה מהתפילה. אם כן - אין הבדל בין זה לבין כל הכנה אחרת שמכינה אותי אישית לתפילה.

2. אתה יכול להביא את המקורות לדבריך?

3. קבלה לא משחקת במגרש ההלכתי כטעם. רק סברות נחשבות. (עיין הקדמת הרמב''ם למשנה)

4. חסידות קאמארנא ידועה בהתעסקותה בנסתר. שוב - איפה שאין סברא אין סיבה לסמוך על אמירה כלשהי יותר מאמיר אחרת עם סברא (לימוד תורה)

5. 'הלא כה דברי כאש נאם ד'''.

1. כן, כולנו מכירים את זה. ובכל זאת, כמו שיש מושג 'עת רצון' שבו התפילה מקובלת יותר, כך גם זה.

המשוואה לא ככ פשוטה כמו שהצגת אותה, קבלת התפילה תלויה בגורמים רוחניים רבים ולא רק בשינוי הפסיכולגי או המוסרי של המתפלל. יש לתפילה פעולה רוחנית בפני עצמה.

ולכן יש השפעה גם לדברים אחרים, כמו המקום, הזמן, וטהרת האדם.

ואת זה שהתפילה מקובלת יותר כפי שאמרתי לקחתי מתר"י בסוגיה בברכות כב.

2.כל המקורות בקישור שהבאתי.

3. הפותח לא שאל על ''המגרש ההלכתי''. אפשר לומר- לא רק ההלכה היבשה משחקת במגרש של אורח החיים שלנו.

4.? זה לא סותר

5.לא מספיק אש, צריך גם מים

קיבלתי את דבריך על רחיצה קודם הטבילה (הסתכלתי בקישור), אבל היוצא מכאן הוא שאין מוכרח במקווה למחמירים והאומרים שיש עניין.

אבל עדיין מוקשים לי דברי 'שולחן הטהור' על מצווה בעצם ההיטהרות.

רב יהודה דיבר כלפי התורה עצמה. ששונה היא מאכילת תרומה וקודשים, בם הטמא מטמאם, ומחדש ר"י שבתורה אין זה כך ואין היא נטמאת כלל.

אולם ודאי שמצד האדם-המקבל ראוי להיות טהור, שכן מלבד התורה עצמה יש גם אותו, היינו שבאדם טמא פחות נספגת התורה וקדושתה.

נ.ב בדיוק בשבועות ראיתי שם משמואל (על שבועות שנת תרע"ד או באזור) שם הוסיף וחידד דברים אלו.

ודאי שאין לחוש לביטול תורה ואדרבה מצינו שמשה הוסיף יום מדעתו למטרה חשובה זו.

יש כל מיני עניינים לפי הקבלה - שבמחילה מכבודו, איני מבין בה, ואיני שואף (עיין בנספח של הרב אבינר לאורות התורה בהוצאת חוה) ללומדה כרגע.

אם כן - לפני עומד ערך לימוד תורה = מצווה המוטלת עליי בכל רגע (ע''פ ביאור הגר''א לשו''ע בהל' אלו, וכן המשנ''ב, ובליקוטי הלכות שלו), לעומת טבילה , שעניינה אינו ברור. לפחות לא ביחס אליי. אם כן - מה מכריע?

חושבני שמה שכתבתי אינו עניין לקבלה שכן מצינו בתורה טבילה לטהרה. ישנה גם את תקנת עזרה שבוטלה. ועדיין נותרה השאלה בעינה, אומנם דברי תורה עצמם אינם מקבלים טומאה כך שאפשר ללמודם ללא חש. אך מה בנוגע לטהרה? האיננה צריכה? על כך עניתי שביטול התקנה לא בטל את הצורך בטהרה אלה התיר ללמוד גם ללא טבילה. אך ודאי שמעלת הטהרה נותרה על כנה. 

לפי שיטת הרבה מגדולי ישראל (ולא רק אלה שפוסקים לפי הקבלה) גם טהרה משאר טומאות (כי אי אפשר להטהר מטומאת מת) מועילה ללימוד.

ויעידו על זה הרבה לומדי תורה. אני אישית הולך לפעמים לטבול כשאני נתקע בקושיא בלימוד, ותמיד-תמיד, מוצא את התשובה אחרי.

לא משנה, וכנראה אפילו לא ברייתא.

שכמו רוב המסכתות הקטנות היא לא רק שלא ממקור תנאי אלא לרוב אפילו לא ממקור אמוראי.

למרות שהסבירות לזה מאוד נמוכה (לו הייתה ברייתא כזו שעבר דור דור בשם אליהו הייתי מצפה שמי מחז''ל יזכיר אותה לפחות פעם אחת במאות החיבורים שכן יש לנו מהם, ולא שהיא תצוץ רק אחרי 'חתימת' אותו נוסח קדום לכאורה עלי ספר). אמנם בודאות אי אפשר לומר ולכן הוספתי 'כנראה' אבל אין שום אינדיקציה שהיא אכן קדומה (אם כבר להפך) ולכן היחס הוא כאילו היא לא.

זה שמוזכרים בו שמות של תנאים מפורסמים (אאל''ט מופיע בו גם אמורא..) לא מעיד דבר, תליית בוקי סריקי באילנות גבוהים זה עסק מאוד ישן.

ואיזו מסורת רציפה יש לו? אפילו בכלה רבתי הוא לא מוצג כקודקס אחד המקשר בין ה'ברייתות'.

אכן, את אותם הדברים אפשר לומר גם על מדרש רבה (על חלקו ועל חלקו יותר).

זה שהפרק התקבל גם לא נחשב מבחינתי לראיה לקדמותו.

לא טענתי שמדובר פה בבוקי סריקי, אין לי דרך לדעת, רק אמרתי שזו אפשרות ולכן הימצאות שמות תנאים (ואמורא כאמור, מה שמחשיד) היא לא ראיה.

מופיע שנהגו בבית רבנו שבבבל לקרוא בשבתות פרקי אבות ופרק קניין תורה.

כך שלפני כ1200 שנה, הפרק היה מקובל במקום שהוא מרכזה של המסורת. 

[המרכז התורני של בבל, שהוא ממשיכו של המרכז בימי האמוראים, 'בבית רבנו', שנראה שהגאונים ייחסו חשיבות וסמכות רבה למנהגיו].

ורבי יהושע בן לוי הוא בדור המעבר בן תנאים לאמוראים, כך שלא כ"כ מוזר שהוא מופיע שם].

ברור שבתקופת הגאונים הוא היה קיים, מקור או אזכור קדום יותר אין לו או לתוכנו.

שראוי לקבוע אותו כסדר לימוד קבוע של יום השבת.

ואם כך, הם קבלו שכאשר הפרק מייחס את מה שנאמר בו לתנאים, זה אכן דברי תנאים.

זה לא כ"כ משנה האם זו ברייתא שלימה שסודרה כך ע"י תנאים, או לקט מדברי תנאים שנאסף ע"י גאונים מוקדמים.

ברור שהוא צורף למשנה אבל הוא לא באמת חלק ממנה וברור שנהגו כך בבית רבנו שבבל. קבעו אותו כי הוא בהחלט חיבור יפה וראוי, כמו שקבעו בסוף התפילה לשיר אנעים זמירות ואדון עולם.

לא יודע אם אותם גאונים האמינו שהתנאים באמת אמרו את הדברים או שסתם לא ראו טעם לחלוק על זה, זה פחות מעניין, השאלה היא מאוד פשוטה: האם ה'ברייתא' הזו הייתה קיימת לפני תקופת האמוראים, על פניו מאוד קשה להניח שכן. האם היא נכתבה איפשהו או שעברה בעל פה עד אז, כקודקס אחיד או כחלקים שקובצו יחד בתקופת הגאונים, כחלק ממקבץ אחר של ברייתות גדול ואיזה?

חלק מהם מובאות בגמ'.

כמדומני, שמיעוטן היו חלק מחיבורים מסודרים [כגון מדרשי הלכה וסדר עולם], ורובן לא, וכנראה שהיו בע"פ.

רק במיעוט מקומות, כשהגמ' מביאה מקור תנאי, היא מציינת את מקורו. [אפי' כשהמקור הוא חלק מחיבור קיים, בכ"ז לפעמים הוא מובא ללא ציון המקור].

מאחר שהגמ' לא מביאה את דברי התנאים כאיסוף מסודר, אלא כשיש צורך בסוגיא, מסתבר שיש הרבה ברייתות שלא נכנסו לתלמוד.

אין סיבה להניח, שמיד עם חתימת התלמוד נשתכחה כל המורשת הזו.

[ונראה, שהרבה הגיע למסכתות הקטנות ולמדרשים, וממדרשים קדומים התגלגלו למדרשים בעריכות מאוחרות וליקוטי מדרשים]

כך, שאיני רואה שום קושי לומר, שפרק קניין תורה עבר באחת הדרכים שעברו שאר המקורות התנאיים שהיו לפני האמוראיים - כחלק מחיבור גדול, שצוטט בגמרא אך לא בשמו, כחיבור קטן עצמי [בכתב או בע"פ], או כברייתות בודדות.

ואם תשאל - מדוע אם כן אין מובאות בחז"ל מפרק זה-

שתי תשובות-

1. האמוראים מביאים רק חלק מדברי התנאים, בהתאם לצורך. כל עוד מדובר על חיבור קטן יחסית, לא היה קושי גם אם לא הייתה לו כל מקבילה בחז"ל.

2. לכמה מקורות בפרק זה יש מקבילות, יעויין במסורת הש"ס.

יש להניח, שת"ח שחושב שחיבור מסויים הוא זיוף בשם תנאים, גם אם הוא לא רואה בו פסול מצד התכנים, היה נזהר מלקבוע אותו באופן שיחזק את מעמדו כדברי תנאים.

ומהמעמד של מנהגי 'בית רבנו שבבבל' אצל הגאונים, נראה שהם סברו שהמנהגים האלה הם מעבר למנהגים עממיים שלא מיחו בידם חכמים.

דעת חכמי ישראל? זה יסודם של כל הדרדעים מאז ומעולם, מצחיק שאתה  עדיין מכחיש.

אני גם רואה מהמשך ההשתרשרות פה שאתה מסרב לקבל את סמכותו של הפרק כנגד כל הראיות, ההיגיון, והעובדה שהוא התקבל על כל ישראל בפשטות. אין לך "הנח להם לישראל"?

עד עכשיו רק חשדתי שאתה לא מבין את המושג, עכשיו זה ברור לי.

אדרבה, אם יש ראיות אני אשנה את דעתי (ואני בכלל לא טוען טענת ודאי, כל הטענה שלי היא שאין איך לדעת).

"הנח להם לישראל" לא באמת קשור לכאן אבל באמת אין לי בעיה שיהיו 'שוגגים' בזה ויקראו לזה ברייתא, אין בזה נזק.

אני מבין את המושג טוב, די והותר.

הנח להם לישראל לא שייך? יש מישהו בעם ישראל שעוד מפקפק בברייתא דרבי מאיר? ההפך! הרוב מייחסים לזה משמעות של משנה, לא ברייתא. ולא שמענו מישהו שלא מקבל את הדברים הכתובים שם.

אגב הנצלו"ש הזה שאין לי מושג איך הגעתם אליו בכלל מדברי .

ברור שטבילה מועילה מאוד ללימוד תורה, זה בדוק ומנוסה. וזה גם מובא ע"י המון מקובלים עם עוד ראיות, מעבר לברייתא דרבי מאיר.

מה הנקודה שגלשתם אליה, שהמציאות צריכה גם ראיות?

אני לא, ובעוד הזדמנויות. אבל זה לא באמת ישנה משהו, אתה תמשיך לטעון ש'אני לא באמת מכחיש את שיוכי'.

באותו אופן אני יכול לומר שאתה שבתאי, הנה! אפילו לא הכחשת...

"הנח להם לישראל" לא שייך לכאן מכמה סיבות - לא מדובר בהלכה, הטעם שמובא בגמ' לא שייך כאן, וכאמור - גם אם נניח להם זה לא אומר שאין כאן שגגה ("...מוטב יהיו שוגגים").

התכוונתי ל"הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן".

הנחתי שזה יהיה ברור מאליו

אני לא אוחז בדעות שבתאיות, אז האמירה הזאת סתמית לגמרי...

אם כדבריכם מקורה במסכתות הקטנות, שם צריך לבדוק בכתבי היד...

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".