שמעתי ממישו חכם שאני ממש מעריכה בשם הקבלה שיש לנו רוח נשמה וחיה 

ואנחנו כל כך מורכבים וכל חלק רוצה משו אחר וזה קורע אותנו ומאבק יומיומי

שלא צריך ללמוד תורה וחשוב הרבה יותר לעשות חסד - משהו כזה. אבל אם נראה שזה מה שיעשה לך טוב אז תשאלי רב ותסעי עם קבוצת נשים לטיול בחו"ל.

כן גם באיסוף טיטולים מהריצפה, היא לא תרגיש מלאה

לי לקח המון שנים להגיע לזה

עד שהבנתי שהילדים והבית זו עבודת קוד והשליחות הכי גדולה בשבילי, ואז התחלתי להתמלא

זו עבודה של כל אחת עם עצמה

העולם היום מלמד אותנו שבשביל להגשים את עצמנו , זה רק בחוץ, רק בלכייף או לעשות קריירה

בעייני זה עיוות

מסכימה מאד

אבל התכוונתי לזה, שבעולם של היום לפחות כפי שאני רואה את זה, הקריירה הפכה עיקר והבית טפל, וכמה שאנשים כאלו יגידו שמה פתאם והילדים הכי חשובים. הם מעדיפים לעבוד המון שעות בשביל מותרות וזה בא ע"ח הילדים גם אם לא התכוונו

ולגבי השאלה של נביעה, התכוונתי לכך שברגע שתרגיש סיפוק בבית, הרגשת התיסכול תעלם ברובה, ברור שהיא צריכה לצאת ולהתפנק, זה לא מותר זה חובה.

אבל צריך לדאוג גם לנשמה ולרגש. 

מניסיון

בהצלחה

לי יש את הזמנים שהם רק בשבילי, שתולים בתוך השגרה המבורכת (והשוחקת) ואני שומרת עליהם מכל משמר. 

זה יכול להיות שיעור/חוג/תחביב שאני מקדישה לו זמן קבוע פעם בשבוע.

זה משפיע לטובה על תחושת השחיקה

בכלל  אני מעריכה אותך את נשמעת בן אדם מיוחד. לי כבר מזמן לא עברו בראש מחשבות של רצון לקדושה לצערי.

מזה מבינה אותך 

זה לא חייב להיות ככה פשוט לא 

תבחרי מחדש הכל ותעשי סלקציה מה את רוצה להשאיר ומה את רוצה לשנות

ודווקא בזמן הבניה צריך נופש ולחזק את הזוגיות

אז אי אפשר מלון?תעשו משהו אחר 

תכניסי לעצמך מותר מותר אפשר 

והרבנים הכי גדולים היו הכי מכיפים עם נשותיהם תראי בגמרא 

צריך איזון ובינתים נראה שאת חנוקה חנוקה 

זה לא טוב 

יש לך תפקיד בעולם את מיוחדת 

את יכולה לעשות הכל וזה יהיה בגבולות ההלכה ולא יסתור את הילדים

היום זה יותר ויותר מקובל ואפשרי

הלוואי שיהיה לך טוב ותשיגי את האיזון שלך

הלוואי

בס"ד

כתבת יפה, אני חושבת שכולנו יש רגעים כאלו ( בפרט בזמן הריון לידה ותינוקות קטנים) 

אבל ! וזה אבל גדול לא הבנתי מה מונע ממך להגשים את הרצונות שלך. כלל גדול מאוד בעבודת ה' אפשר לעשות כל דבר בקודש! כן כן זה אפשרי, ואני בטוחה שאת יודעת את זה. גם לרקוד ולשיר יש היום ברוך ה' מספיק מסגרות ויש מודעות גדולה לנושא. לצאת לעיר קצת להתרענן? מבורך, רצוי חובה אפילו. הילדים שלך צריכים אמא שמחה כמו שזה עבורך זה עבורם. 

אני לא מסכימה עם הגישה (ומותר לחלוק) שאנחנו צריכים להרגיש שליחות ושלמות כשאנחנו כל היום בבית. רק בבית. 

הבית שלי זה חיי זה מקור האושר הכי גדול שלי, לא רואה את עצמי נמצאת רק בבית, תמיד אני מוצאת עיסוקים נוספים. 

זה עניין של אופי, כמו שבעבודת ה' יש כל כך הרבה זרמים כל כך הרבה אופציות. ה' יתברך לא סוגר אותנו הפוך! 

חו"ל ? עניין של מנהג ופסק הלכה שלפיו הולכים אין בו איסור ממש  ( בעלי לא יוצא מהארץ לא משנה מה, אני כן אומנם מאז שהתחתני יצא לי רק פעם אחת אבל הוא מבין אותי ונותן לי מקום) 

עכשי, את צריכה לשבת עם עצמך ולראות מה באמת חוסם אותך, זה לא רק התורה או עבודת ה' אין איסור בכל הדברים שהזכרת. תשבי עם עצמך בצורה שהכי עושה לך טוב, מה מנוע ממך לממש את הדברים שציינת? אולי זה פשוט פחד? שגרה? 

להכל אפשר למצוא פיתרון. גם לקטנטנים. יש לי חברה שעזבה הכל ולהלכה ללמוד נגרות. והיא מעבירה היום סדנאות לילדים ולמבוגרים. ונהנת.  ואני הערצתי אותה על זה. 

שינוי הוא לא דבר קל, הוא דורש המון. אבל עבודת ה' היא מחייה, ולא הפוך. אין תחליף לרעייה ולאמא מאושרת, אין! אין תחליף לעצמך כשאת מאושרת! אין!!! 

עבודת ה' מפרה, זוגיות משפחה כל אלו הם חלק מחיינו, קודש הקודשים שלנו. אבל הם לא כל תכלית חיינו. אפשר ורצוי לשלב. 

ה' יתברך רוצה שנהיה מאושרים, רוצה שנוציא את הכוחות שלנו אל הפועל בצורה קדושה. 

אל תוותרי על עצמך! למענך ולמען בעלך והילדים. 

בס"ד 

תחלקי את מה שאת רוצה לשלבים קטנים. יש היום המון מקהלות נשים, הם גם מופיעות. יש להקות מחו"ל ושירה שנבנות. (יש הרכבים של זמרת ורקדניות)

לא חייבים לשיר רק שירי קודש אנחנו בני אדם. 

אין ישר 100% הפוך ה100% זה מפחיד שזה מופיע ישר, זה  פחד מוות! הגוף הראש צריך להתרגל להרפא לפעמים. 

תתחילי מצעד אחת קטן, תכנסי למסגרת של שירה, מהניסיון שלי מתנקזים למקומות האלו הרבה הזדמנויות. את יודעת לנגן? תלמדי לנגן קחי שיעורים. ככה תוכלי יהיה לך קל לבנות את עצמך לצאת להופעות. אם יש לך שמיעה מוזקלית את מאוד תהני מזה. 

וכן אפשר לקפוץ ישר לדיסק את כותבת? תרשמי לקורס כתיבה. צעד צעד. אנחנו בני האדם לא יכולים הכל בבת אחד, זה גם לא בריא לא אנושי. אני מאמינה שגם ההדרגתיות, תרפא אותך מהפחד והמחששות.   ותיתן לך ביטחון ביכולות שלך, כולנו מפחדים כולנו חוששים. כולנו בני אדם. 

את כותבת יפה, תנסי לכתוב שיר. צעד צעד.

זה מזכיר לי את רוחמה בן יוסף גם היא בגיל 30 ומשהו הפכה להיות זמרת. זה אפשרי, 

והכי חשוב תתפללי על זה, זה הכי יעזור. 

בס"ד

 תרפאי את הפחד, ןזה שלך.

תעלי לפה נשמח לשמוע!!! 

לפי דעתי לכי להרכב או מקהלה כדי לעשות את זה הדרגתי, אפילו לתקופה קצרה כדי לקבל ביטחון ומקצועיות (עמידת במה וכו' תמיד יש מה ללמוד)

 לא תמיד קל לקפוץ ישר למים לפעמים צריך להיכנס דרך המים הרדודים. 

אפילו לתקופה קצרה, אבל זה יתן לך את הדחיפה שאת צריכה. 

ויאללה עוד נשמע עליך

בהצלחה!!! 

נכון שלא קראתי אף דבר תורה מסודר,
והקרם של העוגה יצא קצת מר,
והבית בלאגן - כל המשחקים באמצע הסלון,
ובצהרים הקטנים לא הספיקו לישון.
נכון.
אבל כיבסתי כל כך הרבה בגדים לבנים,
זה נחשב לי כשלמים?

נכון שלא הספקתי על הכל להתוודות,
ואפילו ביני לבין עצמי
יש דברים עליהם לא העזתי להודות,
והגבתי לפעמים בצורות לא מדודות,
והרגשתי כישלון.
נכון.
אבל שתקתי, כשכל כך רציתי לצעוק בחזרה.
זה מפנה לי מקום בעזרה?

נכון ששנה שעברה ברגע של הארת פנים וקרבה,
קיבלתי על עצמי קבלות של אהבה.
והבטחתי, בלי נדר, בשפה נקיה,
הבטחות יפיפיות להיטיב ההוויה.
ולא כל כך הצלחתי לקיים הכל,
זה לא פשוט בכלל,
זה חלק ממכלול,
היה עלי גדול...
נכון.
אבל התאמצתי כל כך 
להאיר פנים,
להעיר בנחת,
לא לכעוס כשהציפו את כל המקלחת,
בכל פעם שדפקו בדלת לקשור את המטפחת,
להתלהב מיצירה לא כל כך מוצלחת,
גם כשהייתי עיפה או חולה.
זה נחשב לי לעולה?

נכון.
הרבה פעמים אני קטנה
הרבה פעמים אני נשברת.
הרבה פעמים אני מותשת
המון מקטרת.
אבל הפעמים האלה,
בהם אני מצליחה
להרים 
אליך
פנים.
נחשבות לי כקטורת על המזבח,
כלחם הפנים?

נכון
אני
עמוסה
בטעויות
אלא מה.
אבל רק 
עכשיו
ילדתי 
נשמה.
ובא לעולם אור גדול של המשכיות וכוח
ודבקות בין האל לאנשים.
זה נחשב לי כתפילת כהן גדול בקודש הקודשים?

מניחה לפניך את הקורבנות, הגדולים והקטנים.
את הדמעות, המאמץ, את לחם הפנים.
את הלילות ללא שינה, ההנקות.
את כל הפעמים בהם התחלתי לנקות..
את אלפי החיבוקים.
את מליוני הנשיקות.
את התפרים,
מהלידה.
את הצירים,
שהעברתי בעמידה.
את הספרים
שנשארים
במגירה - עד שיהיה לי זמן וכוח.
את כל הפעמים שהתאפקתי מלצרוח.
את גני השעשועים
את סעודות השבת,
את זה שעדיין לא נתת לי בת..
את תאטרון הבובות לפני השינה,
את עצמי החדשה, את אני הישנה..

ויותר אין לי מה לתת,
הידיים שלי ריקות.
הכל מונח כאן.

ריח קטורת עולה מהתנור,
וחוט של זהורית שהיה בפתח קשור,
הפך לבן.

(שירה סטופל)

היום ראיתי בזכות מישהי יקרה כאן והתלהבתי 

@נביעה תראי לבעלך אולי יעזור

שירתנשים.com/song/136/אם%20ננעלהhttp://xn--eebamk3bedg.com/song/136/%D7%90%D7%9D%20%D7%A0%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%94

אודות שירת נשים

בס"ד

מרגישה ממש כאילו קראת אותי ואז כתבת את זה (;

המלחמה התמידית הזאת בראש.. בין מי שאנחנו רוצות להיות לבין מי שאנחנו בפועל..
הזיכרונות שצפים מלפני לא כ"כ הרבה זמן.. שלי יפה ומטופחת, צוחקת עם חברות ונהנית בפשטות, והתחושה הרעה הזאת שמכרסמת מבפנים על עצם המחשבה.. כי מי אני שאדבר? כמה היו רוצות להתחלף איתי! כמה רווקות מאוחרות יש, כמה נשים שמתחננות לילדים, ואני, בת 22, אמא לשתי בנות מקסימות ובשבוע ה39 להריוני השלישי עם בן ב"ה, מטפחת ב"ה זוגיות מדהימה ומושלמת, ואני, אני יכולה בכלל להתלונן?
אז נכון שקצת התנתקתי.. עברתי מהעיר הגדולה (כרווקה) ליישוב, התרחקתי מהחברות וזה יצר פערים טבעיים.. אני מגדלת את הילדות ב"ה בבית (מתחת לגיל 3), וחיה אמנם ב"ה בשמחה ואושר, אבל אולי גם קצת לבד..
לפני החתונה הופעתי לנשים.. בתחילת הנישואים עוד המשכתי ללמד גיטרה ופיתוח קול, אבל אין זמן.. בין הילדים, למטלות בית, ללימודים (שכחתי לציין שאני סטודנטית לתואר ראשון בלמידה מקוונת מהבית)- מתי? בערב אין לי כבר כוחות.. עד שכולם ישנים ובעלי חוזר הביתה.. בא לי קצת זמן איכות.. לשאוב ממנו קצת כוחות..
וזה כ"כ קשה לכתוב את השורות האלה.. כ"כ קשה פתאום להתלונן.. להודות שאני לא מושלמת.. שגם לי קשה..
אבל בו בזמן אני מתבוננת בבנות סביבי ומקבלת השראה..
אולי עוד קצת, כשהקטנים בע"ה יגדלו קצת, אולי אז אחזור לעשות ערבי נשים בע"ה..
וההתקרבות לה'.. וואוו, חתיכת נושא..
הייתי בת מדרשה, חיה באורות של קדושה שרק מתעצמים משניה לשניה.. ופתאום אין שום דבר שממלא אותי רוחנית..
יותר מזה, אין גם חשק תמיד לקום ולעשות ולהתפלל.. הרצון מתחבא לו מתחת לערמת הקליפות שמסתירות את הנשמה שלי.. יוצא מידי פעם וחוזר להתחבא לו..
אולי גם ביני לבין הצד הרוחני שלי נוצרו פערים..
אז נכון שבא לי איכשהו לשלב הכל.. אבל צריך להיות מציאותיים ולנסות להתמקד בטוב.. לנסות להתאמץ ולעשות גם אם אין רצון ואין כוח.. לבקש.. במילים פשוטות.. פשוט לבקש מה' שירים אותנו, שיעזור לנו, שיכוון וייתן את הכוחות.. כי אנחנו כ"כ רוצות.. אבל כבר לא יודעות איך.. ולזכור תמיד שכל ההתעסקות בבית ובילדים היא זכות ושזאת הדרך המיוחדת בה אנחנו עובדות את ה'! נכון, לצערנו אין תמיד אורות והתלהבות, אבל יודעת למה? כי בגדול זה התפקיד שלנו.. וכשאתה מצווה לעשות משהו היצר הרע מנסה למנוע ממך לעשות, אבל כשאתה לא מצווה.. הכל הרבה יותר פשוט.. לא פעם עברה לי המחשבה שאם הייתי גבר הייתי תלמיד חכם חחח, איזה כיף!! ללמוד כל היום! להתפלפל בתורה ולהרגיש תמיד את האור העצום הזה.. נשמע חלומי!! אבל אני לא חייבת בזה.. לכן ככה הלימוד בשבילי.. כשגבר חייב בזה, פתאום אין לו את החשק הזה תמיד.. 
אז אמנם נחמד לדעת שאני לא משוגעת ושזה לא ככה רק אצלי, אבל אולי הגיע הזמן שגם אני, גם את- כולנו, ננסה פשוט לבחור. כי אנחנו בוחרות איך להגיב ומה להרגיש. כןכן, גם מה להרגיש! תנסי לחייך סתם ככה לא משנה מה קורה- תדברי ככה עם הילדים, עם הסביבה שלך, עם בעלך- תספרי לי אח"כ איך הרגשת ואיך הסביבה הגיבה (;
לגבי כל החלומות.. את לא חייבת להשאיר אותם בגדר חלומות.. פשוט לפעמים אנחנו צריכות לזכור שלכל דבר יש את הזמן שלו..
אם את מרגישה שאת צריכה את זה עכשיו- לכי על זה! תכיני לך רפרטואר ותתחילי לפעול! זה מה שעשינו כשהיינו צעירות יותר, לא? פשוט עשינו.. אז נכון שזה יותר מורכב עכשיו, אבל הייי, קטן עלייך! תסתכלי על הילדים שלך ב"ה! אשכרה יש לך חלק עצום ביצירת חיים ב"ה!!! עברת לידות ב"ה! מה זה כבר לארגן איזה מופע נשים בשבילך? (;

לגבי חו"ל, אצלנו זה דווקא הפוך, אני זאת שלא מוכנה לעזוב את הארץ.. בעלי היה דווקא זורם לדעתי חחחח
אם זה חשוב לך, את תמיד יכולה לפתוח את זה עם בעלך ולנסות לדבר איתו על הנושא..
אבל קצת לפני, האם היית באמת בכל הארץ? יש לכולנו עוד כ"כ הרבה מה לראות! את יכולה להחליט שאת הולכת כל פעם למקום אחר בארץ (שלא הייתם בו) כדי לראות את הבריאה! ואחרי שתסיימו עם הארץ, אולי בעלך יסכים לראות את הנסים העצומים והמחזקים האלה- שהם פשוט העולם! בריאת העולם שממחישה כמה ה' עצום וגדול- יותר מכל מה שראיתם ויותר מכל מה שתראו.. יש בזה משהו מחזק.. ואם ההסתכלות היא כזאת פתאום זה נשמע כזה גרוע.. זה לא שאתם עוזבים את הארץ ח"ו לתמיד.. רק לראות כדי להתחזק.. אולי זה ישכנע את בעלך (;
בכל אופן, אני שולחת לך מליון חיבוקים וחיזוקים!! 
מזדהה עם כל מילה וכ"כ מבינה אותך.. אבל לפעמים אנחנו צריכים פשוט לזכור שגם הכאב והקושי הם חלק מהחיים, וזה בסדר..
קושי זה לא תמיד רע, אפילו כשזה מרגיש רע.. כל מה שה' עושה הכל לטובה!
מצרפת שיר שלי אישית נותן אנרגיה וכוחות ביומיים האחרונים, בעיקר בהמתנה מורטת העצבים לקראת הלידה בע"ה (שבוע 39 ב"ה), כשהדבר היחידי שאני רוצה כרגע זה ללדת ואיכשהו מגיע עוד יום ועוד יום ב"ה, ואני באותו המצב חחח

אבל זו התחושה שלי.

אני רואה סביבי שני סוגי אנשים עיקריים - אלה שאצלם הכל טוב, גם כשלא הכל טוב.

ואלה שאצלם הכל לא טוב - גם כשהכל טוב.

וזה לא אומר שדווקא הנשים שעובדות או שמגשימות חלומות יהיו מהסוג הראשון ולא השני.

וזה לא אומר שעקרות בית יהיו מהסוג השני ולא הראשון.

זה עניין של בחירה. במה אנחנו מתמקדים - האם בלראות את הטוב או בלראות את החסר. האם בלהיות מלאות מרץ או בלהתמסכן ולהתלונן. יש נשים שנהנו להתלונן, להרגיש קורבן של המציאות. תחשבי מה את מרויחה בזה באמת? קוראים לזה "להתקרבן" - מלשון להרגיש קורבן. של הבעל, של הילדים, של הדת, של המציאות. במקום לעשות עם זה משהו. זה מוריד ממך הרבה אחריות...

וזה לא אומר שאם באמת חסר, כדאי למלא, בהחלט כדאי. אבל שוב, זה עניין של התמודדות פנימית.

בקיצור, מכל המיילים שלך בתקופה האחרונה זה נראה שאת מהנשים שאוהבות להרגיש מסכנות וכלואות ולא באמת לעשות עם זה משהו. כל העצות שיתנו לך, לא יעזרו, אם לא תחליטי לעשות שינוי פנימי בגישה שלך לחיים.

(אני רואה לדוגמא את אמא שלי ואת חמותי - שתיהן נשים מקסימות וטובות. אפילו ארהיב ואומר שחמותי אפילו יותר.. אבל - אצל אמא שלי הכל טוב (לפעמים היא מתארת את החיים שלה אפילו יותר טוב ממה שהם). אצל חמותי - הכל לא מספיק טוב. היא חולמת על דברים שלעולם לא תוכל להגשים. היא חיה בתסכול מדברים שקרו פעם ולא מרפה - האם זה עוזר לה? לא! זה רק מפחית משמחת החיים הטבעית שלה. והיא באמת אישה טובה, אבל היא פשוט לא מרפה ולא יכולה להסתכל על הטוב שיש לה - ויש לה המון. וחבל. כל פעם שהיא מתחילה עם התלונות האלה, על למה היא לא עבדה כל השנים, על הפגיעות שפגעו בה הדודות, על החלומות שלה לעבוד דירה לכאן או לכאן אבל אין כסף ובעלה לא מסכים, ולמה מזמן הם לא עברו, והכל בגללו.. - אני פשוט אומרת לעצמי, איזה פזמון חוזר, כמה חבל, תרפי מזה - הרי יש לך כל כך הרבה טוב סביבך.. וכמובן שאני לא אומרת כלום - אני על תקן הכלה החביבה והמכילה, אבל זה מה שאני חושבת בפנים...)

בהצלחה.

ואני לא אומרת שלא צריך לתת מקום לרגשות.

אבל לדעתי כדאי להתחיל להגשים דברים בקטן, מאשר להרגיש כל/רוב הזמן פספוס בגדול.

יש משהו כיף בלהתמסכן ולהרגיש את התמיכה של אנשים שאומרים לך כמה את טובה ומסכנה. אבל תכלס - זה לא עוזר לטווח ארוך להרגיש שמחה. להרגיש שמחה - זה עניין של החלטה - להתמקד בטוב שיש עכשיו ולפעול כך שיהיה יותר טוב בעתיד.

שאנחנו צריכות לתת מקום גם לתחושות הפחות נעימות לפעמים.. להבין שהכאב הוא חלק מהחיים וזה בסדר..
רק כשנותנים מקום גם לפחות נעים אפשר להגיע לשמחה שלמה..
לתת אישור לרגעי הגאות והשפל.. מאושר מלשון "אישור".
ברור שאנחנו בוחרים במה להתמקד, ולהתמקד בטוב זה האידיאל, וזה בהחלט תורם לאושר!

אבל תוך ראיית הקשיים והסתכלות פרופורציונלית על התמונה..זה לא יעזור להכחיש שקשה לפעמים.. זה כן יעזור אם נתמקד בטוב שיש, נבין שזה מגיע עם קשיים, אבל גם עם כוחות שאבא שבשמיים שולח לנו..
לכל אחד קשה לפעמים, וההצגה הזאת שכל אחת עסוקה בה לפעמים.. בלהראות מאושרת ואופטימית תמיד.. שהסביבה לא תחשוב שאני ח"ו לא מעריכה.. שהסביבה לא תראה שאני לא מושלמת..
אף אחד לא מושלם וזה בסדר! ה' ברא אותנו אנושיים והדיאלוג הפנימי הזה זה חלק מזה.. אנחנו לא מלאכים.. וה' הכי מבין את זה! "היוצר יחד לבם- המבין אל כל מעשיהם".
אז לא צריך להתלונן כל היום, ולא ל"שחק אותה" סתם כאילו לא קשה מידי פעם.. בואו נודה באמת- יש קשיים. אבל בואו נבחר להתמודד איתם ולקום מהם ולא ח"ו ליפול מהם..
 

ולעשות הצגה שלא קשה - זה בדיוק הפוך ממה שאני חושבת.

השאלה היא האם עסוקים בלהתלונן או בלנסות לראות את הטוב ולשפר. ואפילו אולי להבין שיש תקופות ויש תקופות.

אבל לחיות את המציאות ולנסות להפיק את המיטב ממנה. ממה שאפשר.

הרי היא באמת לא תיסע לחול, וגם לא תזרוק הכל. וכנראה גם לא תהיה מדובבת סרטים.

היא בהחלט יכולה לקחת נופש זוגי ולהתחדש, גם אם יש מגבלות תקציב.

היא בהחלט יכולה להחליט שהיא יוצאת ומוצאת לעצמה תעסוקה קטנה שהיא אוהבת.

אולי להתחיל לשיר בלהקה של נשים ביישוב ולא ישר לרוץ להופעות עצמאיות.

יש דרכים להיטיב עם עצמך.

לרוב זה לא הכל או לא כלום. מהלופ הזה לרוב לא יוצאים.

אבל  מי אמר שהיא עסוקה בלהתלונן ושזה לא פוסט פריקה? אולי הדרך שלה, דווקא כאדם יוצר וכותב, היא לשחרר את התחושות הקשות דרך המקלדת ודרך הכתיבה? אולי זה מקל עליה, מוריד ממנה, ואז יותר קל לה להסתכל למציאות בעיניים, לנסות לקום מהדכדוך הזה, שנופל לפעמים על כל אדם, ולראות איך אפשר לשפר?
כאילו היא משאירה את הקושי על הדף/בפוסט ועוזבת אותו שם.. וככה זה מרפה ממנה ופתאום היא רואה לבד את החיובי ומסיקה מסקנות.. ככה אני הייתי עושה בעיקר צעירותי.. פורקת בעזרת היצירה.. כותבת, מלחינה, מוצאת את עצמי שרה ומנגנת את מה שמפריע לי, וכשהשיר נגמר, הקושי איכשהו תמיד נגמר איתו ופתאום כבר לא כעסתי ולא נפגעתי.. כל אחת מתמודדת בדרכה שלה.. העיקר זה להתמודד (;
אני חושבת שדרך פוסט באיזה פורום אי אפשר לדעת מי באמת האדם שעומד מולך.. זה שמישהי מתלוננת פה לא אומר שככה היא תמיד.. אולי להפך.. אולי היא כ"כ אופטימית בדר"כ, שהיא לא מסוגלת להתלונן בשום דרך אחרת והיא חייבת לשחרר איכשהו, אז היא הגיעה לכאן כדי לפרוק ולקבל קצת חיזוקים? יש בזה רע?
פשוט הרגשתי שיש בתגובה שלך קצת ביקורת שלילית על תלונות באופן כללי, אז רק רציתי להבהיר שזה לגמרי בסדר ונורמלי.. ח"ו לא התכוונתי לפגוע.. רק לתת את נקודת המבט שלי לדברים.. 

אם המטרה של הפוסט הוא לשחרר, זה לגיטימי לחלוטין. כולנו צריכות את זה מדי פעם. והאנונימיות שבזה עוזרת הרבה.

אבל אני פשוט עוקבת אחרי הפוסטים שלה כבר תקופה, וכך זה נראה לי.

יתכן שאני טועה, ואז אני מתנצלת, ובכל מקרה אני מתנצלת אם פגעתי כי זה לא בא ממקום של לנסות לפגוע.

ויתכן שניעור כזה כן יעזור לה. כתבתי את זה לטובתה.

וגם לטובת עוד הרבה נשים שמסביבי שאני רואה כמה התלונות מכבות אותן ואת מי שהן באמת.

כנראה הייתי צריכה במקום זה לכתוב בצורה יותר חיובית, כמו שיעור ששמעתי מהרבנית שרה אליסף בתקופה האחרונה, על כמה שההתעסקות בעבר וההתעסקות במה יהיה, מונעת מאיתנו לראות את הטוב שלנו, את המיוחדות שבנו ובמה שיש לנו, וכמובן את השליחות שלנו. אני ממש התחברתי, כי כמובן גם אני מגיעה למצבים האלה לפעמים.. כמו כולן. אבל להתעסק בזה יותר מדי ולא לעשות שום דבר - לרוב זה לא עוזר. וזו היתה התתרשמות שלי - של מן חוסר יכולת להתמודד ולעשות מול המצב שלה - שבאופן אובייקטיבי לא נראה מצב כזה גרוע. ויתכן מאוד שאני טועה.

זה עדין יותר וגם כי זה יותר נשמע טוב שמדברים דברים ששמעו מאנשים גדולים (אנשים גדולים גם יודעים מה הצורה הכי יפה ומחזקת להגיד מה שצריך) וגם סתם נחמד לשמוע משהו טוב מהרצאה שהיית ונהנית. תכתבי לנו עוד.

אני גם טיפוס ששמח במה שיש לי בדר"כ ואם שואלים אותי מה אני רוצה מתנה אני צריכה לחשוב הרבה זמן כי בדר"כ מרגגישה שיש לי הכל אבל לא כולם ככה! יש כאלה שקשה להם לעזו חלומות ואפילו בלתי אפשרי כי זה מחזיק אותם, התקוה הזו שיום אחד...

או שזה הלופ שבו הם חיים?

זה לא לגמרי עניין של בחירה, יש כאלה שזה בא להם יותר בקלות

מכל מיני סיבות כמו חינוך לגישה כזאת ובד"כ גם נסיבות חיים חיוביות

ויש כאלה שזה יותר קשה להם ויותר נוטים לרגשות שליליים ודכאונות וכו'

כשכמובן גם הם יכולים לנסות לבחור אחרת אך כשזה לא בא באופן טבעי

הרבה יותר קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשנות את זה

נשמע שיש בך המון אש ותשוקה לגודל

שלא בהכרח מתבטאים בחיים שיש לך היום,

מכל מיני בחינות=

בזוגיות את חשה פער, בעיסוק שלך ובעוד תחומים רבים.

טכנית ומעשית להרבה דברים שכתבת יש פתרונות נחמדים-

טיסה לחו"ל או לא זו בחירה שבאפשרותך לשנות, בטח אם זה צורך גדול שלך

אפשר לצבוע את השיער, לצאת פעם בשבוע לרקוד (יש קבוצות מחול שרוקדות ומופיעות.

אם תרצי אתן לך שם שאני מכירה באישי).

בגדים בבית- כן כן, אלה שמתלכלכים והולכים לכביסה, יכולים להיות גם כאלה יפים.. המכונה עובדת עליהם בערך אותו דבר

נשמע שהנקודה העמוקה יותר שגם הזכרת באחת מההודעות הוא הפחד שלך ללכת ולהגשים את עצמך ואת רצונותייך.

אז חוץ מכל העצות שרשמו פה מלא נשים וגם אני,

חושבת שכדאי לך ללכת לאיזשהו מסע/תהליך/טיפול/אימון

כדי להבין מה חוסם אותך מלצאת לאור

מה משאיר אותך בחיים רחוקים מאלה שהיית רוצה.

בהצלחה נשמה.

עם ההטרדה עם ההערות כאלו

זה ממש מטריד שנשים עסוקות בצורה אובססיבית עם המשקל שלי

אם כי אני כן מרוצה מהמשקל שלי (ולא מרוצה מהסיבה שהגעתי אליו)

בעיניי הסיבה שנשים כן מרשות לעצמן להעיר ולהתערב

כי זה לא פוגעני בעיניהן

אלא שיח מתוך קנאה

ועדיין כשקיבלתי כמה הערות ביום זה היה מטריד ביותר (הפסקתי להתייחס להערות והן לאט לאט התאדו)

אחרי הלידה הזאת עליתי במידה והייתי ממש מתוסכלת על זה שבגדים לא עולים עלי - הרגשתי מוזנחת ושאין לי מה ללבוש כל פעם שפתחתי את הארון

ואז קיבלתי מאיזה מישהי הערה שאני לא נראית שילדתי.

ועוד אחת עם הערה שאני בטח לא מתמודדת עם דימוי גוף ומשקל.. אז כן. אני כן.

אף פעם אי אפשר לדעת איפה ההערות האלו תופסות את הצד השני...

חיבוק❤️

בא לך להחמיא? תגידי למישהי שהיא יפה/ נראית טוב

לא צריך להוסיף ירדת/עלית/רזה/שמנה.

לא רלוונטי! לא מתאים. לא נכון.

בדיוק הייתה לי שיחה כזו עם חברה לפני כמה שבועות. ודיברנו על כמה צריך לתת את הדעת לכל מילה שיוצאת מהפה, כי אולי מצד הדוברת היא חושבת שזו מחמאה אבל לעולם לא תדעי איך זה מתקבל בצד השני.

ובכלל בעיניי כל השיח על הנראות החיצונית, צריך לקבל גבולות ופרופורציות..

הלוואי ותזכי בהודעה שלך להאיר את עיניי הסביבה ולו במעט🥰 

אני בטוחה שיש עוד כמה שיסכימו איתי.

אני משתדלת תמיד לדבר ברגישות ובטקט, אבל הודעות כאלה גורמות לי לשתוק ולא לדבר עם אף אחת, אולי לפעמים בצורה קצת פוגעת.

אני אחת לא פטפטנית בכלל וגם ככה לפעמים קשה לי למצוא נושאי שיחה, אז עוד יותר קשה לי אם אני יודעת שאני צריכה להיזהר במלא דברים...

אולי לא עם האישה שלידי על ילדים כי אולי יש לה בעיות פוריות? אולי לא אדבר איתה על בעלי, כי אולי היא רווקה שממש מחפשת או גרושה או אלמנה או שיש לה בעיות בזוגיות? אולי לא אספר לה על הדיאטה היקרה שעשיתי כי היא במשבר כלכלי כרגע? אולי לא אספר משהו על ההורים שלי כי שלה נפטרו?

כן יש מצב שהייתי מחמיאה למישהי, "איזה כיף לך לא רואים שילדת בכלל, בניגוד אליי שקבוע נראית בחודש שביעי" אבל בפירוש לא הייתי חופרת לה כל יום על המשקל.

בכל מקרה חיבוק על החוויה הלא נעימה 🫂

ברור שאם את תדברי על כך שהשמנת, זה לא יפריע לך.

אבל אם מישהו אחר ידבר/יעיר על זה- זה יפריע מאוד.

אז אני אדבר עם חברה שלי שעוד אין לה, על הילדים *שלי*, והיא תדבר על התואר השני *שהיא עושה* ולי כרגע אין אפשרות לעשות.

אבל בחיים זה לא יקרה הפוך, שאני אדבר על הילדים שאין לה או שהיא תשאל אותי לעומקן של הסיבות שבגינן אני לא לומדת.

שתינו משותפות אחת את השנייה, היא על טיפולי פוריות ואני על החסמים, אבל אף אחת לא תתחיל שיחה על הדברים של השנייה.

כך גם במשקל.

אם אני מדברת על המשקל שלי, אין בעיה.

אבל אם אחרת תדבר על המשקל שלי אז יש בעיה.

מסכימה איתך שאי אפשר לא לדבר בכלל,

אבל כשמדברים צריך להתרכז בצד *שלך*,

ולא בצד השני.

מקווה שהצלחתי להסביר את הנקודה שלי🙏

ונשמע מהדברים שלך שאת מאוד רגישה ומשתדלת לכבד את הגבולות של האחר❤️

של השיח שהוא עליי ולא על האחר.

ובאופן כללי נשמע שאת אדם מאוד רגיש ופחות הבן אדם שיפגע😍

אז אין לך מה לחשוש❤️

ובכללי תמיד אפשר לדבר על הכל, עם יד על הדופק ולהרגיש את האדם שנמצא מולך.. 

בעבר הייתי רזה מאוד מאוד באמת ברמה קיצונית, לא עשיתי כלום בשביל זה, אכלתי רגיל התנהלתי ממש רגיל... ועדיין חברות של אמא שלי שאין לי שום קשר אליהן מצאו לנכון לגשת אליי ולצעוק עליי שאני אפסיק עם הדיאטה הזו, שאני נראית רע וגרוע וזה בכלל לא מחמיא ונשי, כאילו יש לי מה לעשות עם ההערות האלה, והן כמובן לא הסתפקו בזה אלא פנו גם לאמא שלי ודרשו ממנה שתעיר לי.

אפשר לדבר על המון דברים, בעיקר תלוי איך

אני לא מעירה על משקל אף פעם, גם לא כשאני יודעת שחברה שלי עשתה דיאטה.

אם היא העלתה, על עצמה, אני אגיב בעדינות. ועל ההתמדה, לא על ההיבט הפיזי של הירידה.

לא. זה לא כמו לדבר על ילדים או הורים למשל. כי נגיד ילדים, יכול להיות שלמישהי זה מאוד רגיש כי פוריות, אבל אצלך, זה מאוד חיובי ומשמח וחלק גדול בקטע טוב מהחיים שלך.

משקל זה לא באמת ככה. יש כאלו שאחלה להן עם המשקל שלהן ולא היו רוצות שהוא ישתנה. לא מכירה מישהי שהמשקל שלה אקטיבית משמח אותה בצורה טבעית ובריאה. (מכירה מקרים שזה ממש "שימח", ואלו היו מקרים של הפרעת אכילה ממש רצינית).

נכון, יש כאלו שעושות דיאטה מאוזנת, ושמחות בירידה במשקל וכו'. אבל גם אז, להערות יש פוטנציאל לעודד כיוון של הפרעת אכילה. 

זה גם מלא פעמים מגיע מנשים שמנות ששונאות שמעירים להן על משקל

ועדיין הן חושבות שלצד ההפוך זה בסדר!

הזוי ..

ולפעמים זה מנוסח עוד יותר בחוסר טקט-

עוד רגע את נעלמת

את בטוחה שאת אוכלת?

מה יהיה, את מצטמקת מיום ליום...

למה את ככ רזה?

ועוד ועוד 🤦

פשוט

לא

רלונטי!!

אוף 

והדוגמאות שנתת- בדיוק!

אחד לאחד...

ואם זה היה הפוך- אז היה ברור לכולם למה זה לא לגיטימי.

בתור נערה קראו לי ילדת שואה

עפרון..

ומוכרת בחנות בגדים שאלה אם צריך להזמין את הרווחה כי כנראה אין לי אוכל בבית . פשוט מעצבןןן ולאישה מלאה בחיים לא ידברו ככה כי זה פוגע..

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

יש משהו ממש פותח את הראש כשהגלישה היא לא אפשרות בכלל.

איך היה לך הבוקר?

אבל כשאני בנסיעה זה פחות גלישה.. אבל נהניתי שהיה שקט מצד כל הווטסאפים וההתרעות..

(במחשבה שניה נגיד לפורום אולי כן הייתי נכנסת פה ושם בתור בחנות או משהו כזה.. או כשחיכיתי במרפאה.. וזה שזה לא בקיצורים ולא מחובר למשתמש שלי בהחלט הפחית גם שם..)

הבוקר בשעה שלקחתי ישנתי. היה נפלא. ואז גם הפעלתי שיעור ורק הקשבתי לשיעור כשעשיתי דברים, בלי לעצור לפתוח דפדפן ווטסאפ.

גם עם הילדים לקחתי קצת זמן פה ושם וגם היה מעולה ב"ה!

אני חשבתי קצת לשנות קונספט, עד עכשיו לקחתי הרבה בזמן שאני עם הילדים ואז בלילה מצאתי את עצמי שקועה במסך. אז ברור שלא כדאי להיות שקועה במסך בזמן עם הילדים אבל אני רוצה לנסות את הגמילה בשביל עצמי יותר, חושבת להחליט על שעה שממנה אין אינטרנט עד הבוקר, אולי תשע וחצי?

כמובן שגם בצהריים אני אשתדל להיות יותר פנויה לילדים, אבל היום אני בעזרת ה' מכבה את האינטרנט מתשע וחצי בלילה עד הבוקר

מאוחרת יותר. בהנקה זה דווקא קשה לי כי כשהוא ישן עלי נוח לי להיות בפלאפון כשזה בגבולות הטעם הטוב..

לי עלתה מחשבה שבמקום להגדיר מתי לא אנסה להגדיר מתי כן.. אנסה להפוך בדעתי אם ואיך לעשות את זה.

ולגמרי שכחתי מהזמן רנה, ונגררחי ועוד דברים לא נצרכים...

מנסה שוב, מעכשיו עד 16:00 בלנ"ד.

אבעלי לא ענה לי אם הוא בעניין שנצטרף לאתגר (שלחתי לו הודעה בבוקר והוא היה עסוק..)

אבל הפלאפון שלי היה בצד כל השעתיים

והפלאפון שלו שימש בעיקר כמצלמה של היום הולדת שהייתה פה יחד עם הדלקת נרות

היה פה ערב יפה ב"ה.

תודה שוב על הרמת הכפפה!

רוב הזמן מאז הדלקת נרות הייתי בלי הפלאפון,

ומעכשיו עד שכל הילדים ישנים, כולל המתבגרים..

לא נכנסתי לאינטרנט בכלל, אבל נזכרתי במשהו שהייתי צריכה לברר ומפה לשם התעכבתי עם הפלאפון מעבר למה שתכננתי...

מקווה שמחר ילך טוב יותר..

הייתי כמעט 3 שעות ללא...

שיחקתי עם הילדים בסביבונים, סיפרנו גברת קרש ומר מערוך עם דמויות והצגה, הכנו לביבות תפוא והיה ממש זמן איכותי.

ואי כזה משמח לשמוע!

קשור מאוד לנושא השרשור

הרב אייל ורד:

הרב מתייחס רק למה שקורה שמחצינים, ובכלל לא למה שנכנס הביתה. לי זה נתן נקודות למחשבה גם בכיוון הזה...

הצפון זה אזור מאוד מאוד נרחב

למה את מתכוונת? אזור הגולן/ הגליל העליון/ אזור חיפה והקריות/ אזור עפולה?

אבל אנחנו מגיעים מרחוק

כמעט לא מכירים את הצפון

ככה שגם נסיעות של שעה מיעד ליעד זה משתלם לנו

גמישים

זה לונה פארק שווה ממש שכל המשפחה תהנה עם מלא מתקנים.

אולי מדעטק בחיפה גם יתאים, זה מוזיאון מדעי. הגדולים שלך מאוד יהנו הקטן פחות.

אפשר לעשות רכבלית בחיפה במחיר בדיחה של נסיעה בתחבורה ציבורית.

זה ישוב דרוזי הם ממש בסדר ונחמדים ומפוצץ שם יהודים

אין שם אוכל כשר מין הסתם חח אז הם מקצים למעלה קומה שאפשר לשבת בה ולאכול..

לא יודעת איך זה יהיה לכם עם המזג אוויר.

בטיולים בטבע באזור עמק המעיינות יש המון המון נחלים יפייפים.

מקומות פתוחים כנראה שמאוד בוצי עכשיו

אבל שמורות טבע בתשלום בטח יהיה יותר פשוט עם שבילים מסודרים.

אתם יכולים גם להצפין עוד יותר ולהגיע לבנייאס ולשמורת תל דן וכמובן לחרמון - לדעתי עכשיו עוד לא מושלג.

בטח שרוצים טבע

אני בונה על השמש שבעז"ה לא יהיה קור מטריד

וכמובן אלביש היטב

הבת שלי רוצה אגמון החולה

זה שווה?

וכמובן אשמח לעוד רעיונות למלא את הימים

והכל ממש יפה וירוק ורענן כזה

החיסרון הוא שאי אפשר להיכנס למים..

ולכן זה יותר מסלולים  יפים

והאטרקציות הן תצפיות מיוחדות או מסלולים עם חלק מגניב של יתדות או משהו...

החולה זה מאודדד צפונה, השאלה אם יש לכם כוח ככ צפון..

אולי איזור הכנרת

יש את מסלול הארבל שהוא מהמם

אפשר נחל עמוד ואז גם ביקור במירון/ צפת

ועכשיו אני נזכרת שיש נחלים עם מפלים שזורמים רק בחורף

ואז שווה לבקר

למרות שלא יודעת אם יעניין את הילדים וגם אם הזרימה התחילה כי לא ירד עד כה הרבה גשמים...

בהצלחה!!

לגבי אטרקציות אולי אפשר לשלב

גם מסלולים יפים ששווים את הנסיעה

וגם אטרקציות משפחתיות שיש בעיקרון גם ליד הבית אבל בעצם זה שונה שזה חלק מחופשה משפחתית וזמן איכות משפחתי...

כי לפעמים יש כל מיני צרכים בתוך המשפחה וחלק רוצים גם אטרקציות ולא רק טבע.. אז שיהיה גם וגם...

סכר אלומות -

חונים ליד האתר 'רוב רוי'

והולכים איזה רבע שעה דרומה בשביל סלול לאורך נהר הירדן עד לסכר. ואפשר גם להמשיך הלאה.

הליכה ממש נעימה וכיפית.

עוד מקום יפה- יער שוייץ

אפשר להתחיל מכאן, בקטע של שביל ישראל-

שדרות ספיר · טבריה

אז זה ממש שונה כי אצלי בגודש אני ממש מטפטפת...

בהצלחה יקירה!

לא שאיבות אבל כוס טפטופים. לי ממש עזר בלילות הראשונים, גם לא התעסקתי עם סטריליזציה זרקתי את הטיפות שהוצאתי. לא הסוג שמתלבש שלא כזה שאפשר טיפה ללחוץ אז זו שאיבה סופר עדינה, הוצאתי כמה מל וזה עשה הבדל. אבל זוכרת את זה יותר מיומיים...

מזל טוב, תרגישי טוב!!

תקפיאי מגבות עם מים שסחטת או פדים רטובים

)אני לקחתי מהבית חולים כמה פדים קפואים כאלה וכלפעם שהתחמם עלי הקפאתי שוב)

ושימי על עצמך איפה שגדוש וכואב

אצלי ממש עזר 

עדיין כואב...

ועד שהקטנה ישנה אני לא מצליחה לישון מהכאבים

ואני לוקחת אדוויל

אצלי עובר לחלוטין בערך שבוע אחרי הלידה.

אני כן שאבתי עד להקלה משמעותית, בהתחלה אפילו פעמיים-שלוש ביום ואז פעם ביום, ראיתי שאצלי זה לא הגביר את החלב (עובדה שאחרי מספר ימים זה ירד) אבל מאוד הקל ומנע דלקת (באחת הלידות הקודמות ניסיתי בלי לשאוב כי אומרים שזה לא נכון לשאוב בשלב הזה, כן סחטתי ועיסיתי את המקום ונוצרה לי דלקת).

מה המרחק מהבית? 

אני חשבתי להיות כמה ימים אצל אמא שלי עם התאומים, בסוף ברחנו אחרי לילה אחד הביתה

היה צפוף ולא נוח, והמזגן לא הגיע לחדר, היה חם נורא

גרים רחוק. אזור השעה נסיעה... 

לא יודעת אם החוסר סדר אצל הגדול יהיה שווה את העזרה של אמא...

אם לא יסתדר אז נחזור לפני, אבל אז זה אומר שאני מוותרת על העזרה מאמא.

לגבי 2, הכנתי תיקים לילדים אבל ליומיים שאני בבי"ח. אחכ חזרתי הביתה

כמה זמן את מתכננת להיות אצל ההורים? זה משמעותי להחלטה בעיני

אם יש לילד מספיק בגדים הייתי מכינה תיק עם 4-5 סטים, פיג'מה וכו' כדי שיהיה מוכן כבר

אם לא אז מכינה תיק עם דברים ליום- יומיים של הלידה ואחכ שבעלך יביא לו את השאר להורים שלך

וגם של התנהלות

למשל, חמותי מעדיפה שיביאו לה 2 בגדים של הילדים ובערב היא פוט משה במכונה במייבש ומלביהש למחרת. עדיף לה מאשר לנסות להתאים חולצה למכנס וכו...

אני הולכת לביח עם כלום פחות או יותר כי אין לי כמעט בגדים בסוף ההריון ולא מתאים לי שישבו בתיק לידה, אבל גרים ממש קרוב, ובעלי עם רכב, ובכיף יוצא אחרי הלידה להביא לי מה צריך, 40 דקות גג הוא אצלי חזור.

הז סתם אני אישית אבל כוונתי לומר שיש כל מיני פרמטרים טכניים שמשפיעים על הענין.

עוד נקודות

כמה מקום יש אצל ההורים וכמה נח לאחסן שם חפצים

האם יש שם ואצלכם מייבש

מי עוד חוץ ממך מתמצא בפריטים האלו )בעלי בלידה ראשונה לא ידע להוציא מהארון שלי גרב. אחותי באה לארוז לי בגדי החלפה למחלקה...(

אנחנו גרים רחוק אבל יש הרבה מקום אצל ההורים, גם מייבש וגם אני די סומכת על בעלי שיבין איזה בגדים להביא לילד (במקסימום הוא מביא הרבה מדי, שזה עמוס אבל לא נורא)

תלוי מה היה לך הנסיון בלידה קודמת

אני באחת הלידות כן שאבתי כבר בבית חולים

אלא אם כן בעלך ממש בעניינים, ויודע מה להביא.

1. כן כדאי להביא איתך משאבה ידנית, לא תמיד צריך אבל יש מקרים שצריך ותמיד טוב שיהיה לך כבר בביח

2. כן עדיף

תכיני תיק רק לזמן השהות בביח ולפני שאת נוסעת להורים תעברי בבית ותכיני לך תיק

ולילד הפעוט תביאי 10 חליפות ו-2 פיג'מות לא תצטרכי יותר מזה לדעתי

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

כמורה- מרגישה שזה ממש לא המצב

מחנכות כן מקבלות פרגונים, אבל כמורה מקצועית- וואו אף אחד לא רואה אותךך

אם מתקשרים זה רק כדי להתלונן;)

לצורך העניין, היום יום המורה וההתייחסות היחידה הייתה שוקולד בקערה בחדר צוות- מבית הספר! לא מההורים/תלמידים...

כנראה צריך לגעת איפה לעבוד

גננות מקבלות גם יותר מסיעות

למרות שסיעות לא פחות משמעותיות בחויה של הילד

ועובדות קשה ומתוגמלות פחות.

כנל מורה לא מחנכת יכןלה להעביר שנה בלי לקבל פתקון אבל מחנכת מוצפת ברמה שגיסתי ספרה לי שהיא שונאת ימים כאלו כי אין לה איך לחזור הביתה עם מליון שקיות קטנות...

לגבי להרגיש שקופה, בחוויה שלי אם את רוצה לשמוע מחמאות מהורים תתחילי את לשתף אותם בדברים טובים על הילדים שלהם. יש לי תלמידים שיותר קשה לי איתם (לא כאלה שהופכים כיתה ואין להם שום עניין ללמוד, אלא כאלה שכן רוצים רק קשה להם) ואני שולחת הודעות פירגון להורים ולמחנך שלהם. הם מחכים לזה. אנחנו מדברים על זה בתחילת שיעור שאני אשמח לשלוח הודעה לאבא/אמא שלך לשמח אותם. גם תלמידים בכיתה י זה חשוב להם. ואז ההורים מחזירים פרגון. לפעמים כתשובה להודעה. לפעמיים בהזדמנות אחרת בשיחת טלפון או משהו כזה אז אומרים לי כמה זה משמעותי שאני רואה את הבן שלהם, ושהוא אוהב ללמוד אצלי, ושמשמח אותו ההודעות ממני וכו...  

שהייץי ממש מאחלת לילדים שלי בפרט

ולמערכת החינוך בכלל

להתברך בה...

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

ואמזה כיף לשמעע שהילדים נהנים ומרוצים, זוכרת ששנה שעברה היו קשיים מול הילדים עם צוות הצהרון

משהו בנוסף.

אם לא הביאו ואת באמת רוצה לתת אז חבילה של שוקולד כמו עד חצות עם פתק לכל הצוות שיהיה בגן

ממש לא צריך להשתגע..

בגן שלי הועד הורים הביא לכולם וזה ממש לא ברור מאליו ומאוד מוערך, אבל באמת שאין צורך..

הזמינו אז סופגניות מעוצבות באריזה

השנה בגנים של הילדים שלי הביאו להם היום ארוחה/ כיבוד לכבוד יום המורה. 

בערב

במהלך היום אני בסדר

ככה גיליתי על ההריון..

לא יודעת לתת הסבר הגיוני, אבל תכלס זה מה שהיה.

שיהיה הריון תקין וקל בעזרת ה', בידיים מלאות❤️

וואי הלוואי

יש עוד קצת זמן עד שאוכל לבדוק

אבל נחכה בסבלנות

בילדות האחרונות אף השתמשתי בטיולון מהלידה...

בכל אופן, אם העגלה יקרה יחסית, אז זו סיבה טובה לשמור עליה במצב טוב בשביל הילדים הבאים בע"ה, ולקנות טיולון שהוא יחסית זול ובו להשתמש עד שלא יהיה צורך יותר בעגלה בכלל.

וגם זה שאפשר לשים את שני הילדים ביחד - זה יתרון גדול בעיניי... (רק צריך לשים לב שהגדולה זהירה מספיק על הקטן)

הרבה יותר קליל וכיפי.

וגם אוהבת לקנות אותו ביד 2 ואז זה גם לא הרבה כסף...

לא מזמן חידשתי טיולון, בה מצאתי במצב מעולה קרוב לבית

מתכוונות לטיולון שהוא לא של העגלה?

זה כזה כבד ומסורבל

לא מבינה מה טוב בזה

)כן מבינה. זה יותר יציב, לפעמים, וגם אפשר להפוך את הפנים לכוון האם. לא שווה בעיני(

אחרי שיהיה לך טיולון קליל כזה לא תביני איך חשבת בכלל על משהו אחר