שמעתי ממישו חכם שאני ממש מעריכה בשם הקבלה שיש לנו רוח נשמה וחיה 

ואנחנו כל כך מורכבים וכל חלק רוצה משו אחר וזה קורע אותנו ומאבק יומיומי

שלא צריך ללמוד תורה וחשוב הרבה יותר לעשות חסד - משהו כזה. אבל אם נראה שזה מה שיעשה לך טוב אז תשאלי רב ותסעי עם קבוצת נשים לטיול בחו"ל.

כן גם באיסוף טיטולים מהריצפה, היא לא תרגיש מלאה

לי לקח המון שנים להגיע לזה

עד שהבנתי שהילדים והבית זו עבודת קוד והשליחות הכי גדולה בשבילי, ואז התחלתי להתמלא

זו עבודה של כל אחת עם עצמה

העולם היום מלמד אותנו שבשביל להגשים את עצמנו , זה רק בחוץ, רק בלכייף או לעשות קריירה

בעייני זה עיוות

מסכימה מאד

אבל התכוונתי לזה, שבעולם של היום לפחות כפי שאני רואה את זה, הקריירה הפכה עיקר והבית טפל, וכמה שאנשים כאלו יגידו שמה פתאם והילדים הכי חשובים. הם מעדיפים לעבוד המון שעות בשביל מותרות וזה בא ע"ח הילדים גם אם לא התכוונו

ולגבי השאלה של נביעה, התכוונתי לכך שברגע שתרגיש סיפוק בבית, הרגשת התיסכול תעלם ברובה, ברור שהיא צריכה לצאת ולהתפנק, זה לא מותר זה חובה.

אבל צריך לדאוג גם לנשמה ולרגש. 

מניסיון

בהצלחה

לי יש את הזמנים שהם רק בשבילי, שתולים בתוך השגרה המבורכת (והשוחקת) ואני שומרת עליהם מכל משמר. 

זה יכול להיות שיעור/חוג/תחביב שאני מקדישה לו זמן קבוע פעם בשבוע.

זה משפיע לטובה על תחושת השחיקה

בכלל  אני מעריכה אותך את נשמעת בן אדם מיוחד. לי כבר מזמן לא עברו בראש מחשבות של רצון לקדושה לצערי.

מזה מבינה אותך 

זה לא חייב להיות ככה פשוט לא 

תבחרי מחדש הכל ותעשי סלקציה מה את רוצה להשאיר ומה את רוצה לשנות

ודווקא בזמן הבניה צריך נופש ולחזק את הזוגיות

אז אי אפשר מלון?תעשו משהו אחר 

תכניסי לעצמך מותר מותר אפשר 

והרבנים הכי גדולים היו הכי מכיפים עם נשותיהם תראי בגמרא 

צריך איזון ובינתים נראה שאת חנוקה חנוקה 

זה לא טוב 

יש לך תפקיד בעולם את מיוחדת 

את יכולה לעשות הכל וזה יהיה בגבולות ההלכה ולא יסתור את הילדים

היום זה יותר ויותר מקובל ואפשרי

הלוואי שיהיה לך טוב ותשיגי את האיזון שלך

הלוואי

בס"ד

כתבת יפה, אני חושבת שכולנו יש רגעים כאלו ( בפרט בזמן הריון לידה ותינוקות קטנים) 

אבל ! וזה אבל גדול לא הבנתי מה מונע ממך להגשים את הרצונות שלך. כלל גדול מאוד בעבודת ה' אפשר לעשות כל דבר בקודש! כן כן זה אפשרי, ואני בטוחה שאת יודעת את זה. גם לרקוד ולשיר יש היום ברוך ה' מספיק מסגרות ויש מודעות גדולה לנושא. לצאת לעיר קצת להתרענן? מבורך, רצוי חובה אפילו. הילדים שלך צריכים אמא שמחה כמו שזה עבורך זה עבורם. 

אני לא מסכימה עם הגישה (ומותר לחלוק) שאנחנו צריכים להרגיש שליחות ושלמות כשאנחנו כל היום בבית. רק בבית. 

הבית שלי זה חיי זה מקור האושר הכי גדול שלי, לא רואה את עצמי נמצאת רק בבית, תמיד אני מוצאת עיסוקים נוספים. 

זה עניין של אופי, כמו שבעבודת ה' יש כל כך הרבה זרמים כל כך הרבה אופציות. ה' יתברך לא סוגר אותנו הפוך! 

חו"ל ? עניין של מנהג ופסק הלכה שלפיו הולכים אין בו איסור ממש  ( בעלי לא יוצא מהארץ לא משנה מה, אני כן אומנם מאז שהתחתני יצא לי רק פעם אחת אבל הוא מבין אותי ונותן לי מקום) 

עכשי, את צריכה לשבת עם עצמך ולראות מה באמת חוסם אותך, זה לא רק התורה או עבודת ה' אין איסור בכל הדברים שהזכרת. תשבי עם עצמך בצורה שהכי עושה לך טוב, מה מנוע ממך לממש את הדברים שציינת? אולי זה פשוט פחד? שגרה? 

להכל אפשר למצוא פיתרון. גם לקטנטנים. יש לי חברה שעזבה הכל ולהלכה ללמוד נגרות. והיא מעבירה היום סדנאות לילדים ולמבוגרים. ונהנת.  ואני הערצתי אותה על זה. 

שינוי הוא לא דבר קל, הוא דורש המון. אבל עבודת ה' היא מחייה, ולא הפוך. אין תחליף לרעייה ולאמא מאושרת, אין! אין תחליף לעצמך כשאת מאושרת! אין!!! 

עבודת ה' מפרה, זוגיות משפחה כל אלו הם חלק מחיינו, קודש הקודשים שלנו. אבל הם לא כל תכלית חיינו. אפשר ורצוי לשלב. 

ה' יתברך רוצה שנהיה מאושרים, רוצה שנוציא את הכוחות שלנו אל הפועל בצורה קדושה. 

אל תוותרי על עצמך! למענך ולמען בעלך והילדים. 

בס"ד 

תחלקי את מה שאת רוצה לשלבים קטנים. יש היום המון מקהלות נשים, הם גם מופיעות. יש להקות מחו"ל ושירה שנבנות. (יש הרכבים של זמרת ורקדניות)

לא חייבים לשיר רק שירי קודש אנחנו בני אדם. 

אין ישר 100% הפוך ה100% זה מפחיד שזה מופיע ישר, זה  פחד מוות! הגוף הראש צריך להתרגל להרפא לפעמים. 

תתחילי מצעד אחת קטן, תכנסי למסגרת של שירה, מהניסיון שלי מתנקזים למקומות האלו הרבה הזדמנויות. את יודעת לנגן? תלמדי לנגן קחי שיעורים. ככה תוכלי יהיה לך קל לבנות את עצמך לצאת להופעות. אם יש לך שמיעה מוזקלית את מאוד תהני מזה. 

וכן אפשר לקפוץ ישר לדיסק את כותבת? תרשמי לקורס כתיבה. צעד צעד. אנחנו בני האדם לא יכולים הכל בבת אחד, זה גם לא בריא לא אנושי. אני מאמינה שגם ההדרגתיות, תרפא אותך מהפחד והמחששות.   ותיתן לך ביטחון ביכולות שלך, כולנו מפחדים כולנו חוששים. כולנו בני אדם. 

את כותבת יפה, תנסי לכתוב שיר. צעד צעד.

זה מזכיר לי את רוחמה בן יוסף גם היא בגיל 30 ומשהו הפכה להיות זמרת. זה אפשרי, 

והכי חשוב תתפללי על זה, זה הכי יעזור. 

בס"ד

 תרפאי את הפחד, ןזה שלך.

תעלי לפה נשמח לשמוע!!! 

לפי דעתי לכי להרכב או מקהלה כדי לעשות את זה הדרגתי, אפילו לתקופה קצרה כדי לקבל ביטחון ומקצועיות (עמידת במה וכו' תמיד יש מה ללמוד)

 לא תמיד קל לקפוץ ישר למים לפעמים צריך להיכנס דרך המים הרדודים. 

אפילו לתקופה קצרה, אבל זה יתן לך את הדחיפה שאת צריכה. 

ויאללה עוד נשמע עליך

בהצלחה!!! 

נכון שלא קראתי אף דבר תורה מסודר,
והקרם של העוגה יצא קצת מר,
והבית בלאגן - כל המשחקים באמצע הסלון,
ובצהרים הקטנים לא הספיקו לישון.
נכון.
אבל כיבסתי כל כך הרבה בגדים לבנים,
זה נחשב לי כשלמים?

נכון שלא הספקתי על הכל להתוודות,
ואפילו ביני לבין עצמי
יש דברים עליהם לא העזתי להודות,
והגבתי לפעמים בצורות לא מדודות,
והרגשתי כישלון.
נכון.
אבל שתקתי, כשכל כך רציתי לצעוק בחזרה.
זה מפנה לי מקום בעזרה?

נכון ששנה שעברה ברגע של הארת פנים וקרבה,
קיבלתי על עצמי קבלות של אהבה.
והבטחתי, בלי נדר, בשפה נקיה,
הבטחות יפיפיות להיטיב ההוויה.
ולא כל כך הצלחתי לקיים הכל,
זה לא פשוט בכלל,
זה חלק ממכלול,
היה עלי גדול...
נכון.
אבל התאמצתי כל כך 
להאיר פנים,
להעיר בנחת,
לא לכעוס כשהציפו את כל המקלחת,
בכל פעם שדפקו בדלת לקשור את המטפחת,
להתלהב מיצירה לא כל כך מוצלחת,
גם כשהייתי עיפה או חולה.
זה נחשב לי לעולה?

נכון.
הרבה פעמים אני קטנה
הרבה פעמים אני נשברת.
הרבה פעמים אני מותשת
המון מקטרת.
אבל הפעמים האלה,
בהם אני מצליחה
להרים 
אליך
פנים.
נחשבות לי כקטורת על המזבח,
כלחם הפנים?

נכון
אני
עמוסה
בטעויות
אלא מה.
אבל רק 
עכשיו
ילדתי 
נשמה.
ובא לעולם אור גדול של המשכיות וכוח
ודבקות בין האל לאנשים.
זה נחשב לי כתפילת כהן גדול בקודש הקודשים?

מניחה לפניך את הקורבנות, הגדולים והקטנים.
את הדמעות, המאמץ, את לחם הפנים.
את הלילות ללא שינה, ההנקות.
את כל הפעמים בהם התחלתי לנקות..
את אלפי החיבוקים.
את מליוני הנשיקות.
את התפרים,
מהלידה.
את הצירים,
שהעברתי בעמידה.
את הספרים
שנשארים
במגירה - עד שיהיה לי זמן וכוח.
את כל הפעמים שהתאפקתי מלצרוח.
את גני השעשועים
את סעודות השבת,
את זה שעדיין לא נתת לי בת..
את תאטרון הבובות לפני השינה,
את עצמי החדשה, את אני הישנה..

ויותר אין לי מה לתת,
הידיים שלי ריקות.
הכל מונח כאן.

ריח קטורת עולה מהתנור,
וחוט של זהורית שהיה בפתח קשור,
הפך לבן.

(שירה סטופל)

היום ראיתי בזכות מישהי יקרה כאן והתלהבתי 

@נביעה תראי לבעלך אולי יעזור

שירתנשים.com/song/136/אם%20ננעלהhttp://xn--eebamk3bedg.com/song/136/%D7%90%D7%9D%20%D7%A0%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%94

אודות שירת נשים

בס"ד

מרגישה ממש כאילו קראת אותי ואז כתבת את זה (;

המלחמה התמידית הזאת בראש.. בין מי שאנחנו רוצות להיות לבין מי שאנחנו בפועל..
הזיכרונות שצפים מלפני לא כ"כ הרבה זמן.. שלי יפה ומטופחת, צוחקת עם חברות ונהנית בפשטות, והתחושה הרעה הזאת שמכרסמת מבפנים על עצם המחשבה.. כי מי אני שאדבר? כמה היו רוצות להתחלף איתי! כמה רווקות מאוחרות יש, כמה נשים שמתחננות לילדים, ואני, בת 22, אמא לשתי בנות מקסימות ובשבוע ה39 להריוני השלישי עם בן ב"ה, מטפחת ב"ה זוגיות מדהימה ומושלמת, ואני, אני יכולה בכלל להתלונן?
אז נכון שקצת התנתקתי.. עברתי מהעיר הגדולה (כרווקה) ליישוב, התרחקתי מהחברות וזה יצר פערים טבעיים.. אני מגדלת את הילדות ב"ה בבית (מתחת לגיל 3), וחיה אמנם ב"ה בשמחה ואושר, אבל אולי גם קצת לבד..
לפני החתונה הופעתי לנשים.. בתחילת הנישואים עוד המשכתי ללמד גיטרה ופיתוח קול, אבל אין זמן.. בין הילדים, למטלות בית, ללימודים (שכחתי לציין שאני סטודנטית לתואר ראשון בלמידה מקוונת מהבית)- מתי? בערב אין לי כבר כוחות.. עד שכולם ישנים ובעלי חוזר הביתה.. בא לי קצת זמן איכות.. לשאוב ממנו קצת כוחות..
וזה כ"כ קשה לכתוב את השורות האלה.. כ"כ קשה פתאום להתלונן.. להודות שאני לא מושלמת.. שגם לי קשה..
אבל בו בזמן אני מתבוננת בבנות סביבי ומקבלת השראה..
אולי עוד קצת, כשהקטנים בע"ה יגדלו קצת, אולי אז אחזור לעשות ערבי נשים בע"ה..
וההתקרבות לה'.. וואוו, חתיכת נושא..
הייתי בת מדרשה, חיה באורות של קדושה שרק מתעצמים משניה לשניה.. ופתאום אין שום דבר שממלא אותי רוחנית..
יותר מזה, אין גם חשק תמיד לקום ולעשות ולהתפלל.. הרצון מתחבא לו מתחת לערמת הקליפות שמסתירות את הנשמה שלי.. יוצא מידי פעם וחוזר להתחבא לו..
אולי גם ביני לבין הצד הרוחני שלי נוצרו פערים..
אז נכון שבא לי איכשהו לשלב הכל.. אבל צריך להיות מציאותיים ולנסות להתמקד בטוב.. לנסות להתאמץ ולעשות גם אם אין רצון ואין כוח.. לבקש.. במילים פשוטות.. פשוט לבקש מה' שירים אותנו, שיעזור לנו, שיכוון וייתן את הכוחות.. כי אנחנו כ"כ רוצות.. אבל כבר לא יודעות איך.. ולזכור תמיד שכל ההתעסקות בבית ובילדים היא זכות ושזאת הדרך המיוחדת בה אנחנו עובדות את ה'! נכון, לצערנו אין תמיד אורות והתלהבות, אבל יודעת למה? כי בגדול זה התפקיד שלנו.. וכשאתה מצווה לעשות משהו היצר הרע מנסה למנוע ממך לעשות, אבל כשאתה לא מצווה.. הכל הרבה יותר פשוט.. לא פעם עברה לי המחשבה שאם הייתי גבר הייתי תלמיד חכם חחח, איזה כיף!! ללמוד כל היום! להתפלפל בתורה ולהרגיש תמיד את האור העצום הזה.. נשמע חלומי!! אבל אני לא חייבת בזה.. לכן ככה הלימוד בשבילי.. כשגבר חייב בזה, פתאום אין לו את החשק הזה תמיד.. 
אז אמנם נחמד לדעת שאני לא משוגעת ושזה לא ככה רק אצלי, אבל אולי הגיע הזמן שגם אני, גם את- כולנו, ננסה פשוט לבחור. כי אנחנו בוחרות איך להגיב ומה להרגיש. כןכן, גם מה להרגיש! תנסי לחייך סתם ככה לא משנה מה קורה- תדברי ככה עם הילדים, עם הסביבה שלך, עם בעלך- תספרי לי אח"כ איך הרגשת ואיך הסביבה הגיבה (;
לגבי כל החלומות.. את לא חייבת להשאיר אותם בגדר חלומות.. פשוט לפעמים אנחנו צריכות לזכור שלכל דבר יש את הזמן שלו..
אם את מרגישה שאת צריכה את זה עכשיו- לכי על זה! תכיני לך רפרטואר ותתחילי לפעול! זה מה שעשינו כשהיינו צעירות יותר, לא? פשוט עשינו.. אז נכון שזה יותר מורכב עכשיו, אבל הייי, קטן עלייך! תסתכלי על הילדים שלך ב"ה! אשכרה יש לך חלק עצום ביצירת חיים ב"ה!!! עברת לידות ב"ה! מה זה כבר לארגן איזה מופע נשים בשבילך? (;

לגבי חו"ל, אצלנו זה דווקא הפוך, אני זאת שלא מוכנה לעזוב את הארץ.. בעלי היה דווקא זורם לדעתי חחחח
אם זה חשוב לך, את תמיד יכולה לפתוח את זה עם בעלך ולנסות לדבר איתו על הנושא..
אבל קצת לפני, האם היית באמת בכל הארץ? יש לכולנו עוד כ"כ הרבה מה לראות! את יכולה להחליט שאת הולכת כל פעם למקום אחר בארץ (שלא הייתם בו) כדי לראות את הבריאה! ואחרי שתסיימו עם הארץ, אולי בעלך יסכים לראות את הנסים העצומים והמחזקים האלה- שהם פשוט העולם! בריאת העולם שממחישה כמה ה' עצום וגדול- יותר מכל מה שראיתם ויותר מכל מה שתראו.. יש בזה משהו מחזק.. ואם ההסתכלות היא כזאת פתאום זה נשמע כזה גרוע.. זה לא שאתם עוזבים את הארץ ח"ו לתמיד.. רק לראות כדי להתחזק.. אולי זה ישכנע את בעלך (;
בכל אופן, אני שולחת לך מליון חיבוקים וחיזוקים!! 
מזדהה עם כל מילה וכ"כ מבינה אותך.. אבל לפעמים אנחנו צריכים פשוט לזכור שגם הכאב והקושי הם חלק מהחיים, וזה בסדר..
קושי זה לא תמיד רע, אפילו כשזה מרגיש רע.. כל מה שה' עושה הכל לטובה!
מצרפת שיר שלי אישית נותן אנרגיה וכוחות ביומיים האחרונים, בעיקר בהמתנה מורטת העצבים לקראת הלידה בע"ה (שבוע 39 ב"ה), כשהדבר היחידי שאני רוצה כרגע זה ללדת ואיכשהו מגיע עוד יום ועוד יום ב"ה, ואני באותו המצב חחח

אבל זו התחושה שלי.

אני רואה סביבי שני סוגי אנשים עיקריים - אלה שאצלם הכל טוב, גם כשלא הכל טוב.

ואלה שאצלם הכל לא טוב - גם כשהכל טוב.

וזה לא אומר שדווקא הנשים שעובדות או שמגשימות חלומות יהיו מהסוג הראשון ולא השני.

וזה לא אומר שעקרות בית יהיו מהסוג השני ולא הראשון.

זה עניין של בחירה. במה אנחנו מתמקדים - האם בלראות את הטוב או בלראות את החסר. האם בלהיות מלאות מרץ או בלהתמסכן ולהתלונן. יש נשים שנהנו להתלונן, להרגיש קורבן של המציאות. תחשבי מה את מרויחה בזה באמת? קוראים לזה "להתקרבן" - מלשון להרגיש קורבן. של הבעל, של הילדים, של הדת, של המציאות. במקום לעשות עם זה משהו. זה מוריד ממך הרבה אחריות...

וזה לא אומר שאם באמת חסר, כדאי למלא, בהחלט כדאי. אבל שוב, זה עניין של התמודדות פנימית.

בקיצור, מכל המיילים שלך בתקופה האחרונה זה נראה שאת מהנשים שאוהבות להרגיש מסכנות וכלואות ולא באמת לעשות עם זה משהו. כל העצות שיתנו לך, לא יעזרו, אם לא תחליטי לעשות שינוי פנימי בגישה שלך לחיים.

(אני רואה לדוגמא את אמא שלי ואת חמותי - שתיהן נשים מקסימות וטובות. אפילו ארהיב ואומר שחמותי אפילו יותר.. אבל - אצל אמא שלי הכל טוב (לפעמים היא מתארת את החיים שלה אפילו יותר טוב ממה שהם). אצל חמותי - הכל לא מספיק טוב. היא חולמת על דברים שלעולם לא תוכל להגשים. היא חיה בתסכול מדברים שקרו פעם ולא מרפה - האם זה עוזר לה? לא! זה רק מפחית משמחת החיים הטבעית שלה. והיא באמת אישה טובה, אבל היא פשוט לא מרפה ולא יכולה להסתכל על הטוב שיש לה - ויש לה המון. וחבל. כל פעם שהיא מתחילה עם התלונות האלה, על למה היא לא עבדה כל השנים, על הפגיעות שפגעו בה הדודות, על החלומות שלה לעבוד דירה לכאן או לכאן אבל אין כסף ובעלה לא מסכים, ולמה מזמן הם לא עברו, והכל בגללו.. - אני פשוט אומרת לעצמי, איזה פזמון חוזר, כמה חבל, תרפי מזה - הרי יש לך כל כך הרבה טוב סביבך.. וכמובן שאני לא אומרת כלום - אני על תקן הכלה החביבה והמכילה, אבל זה מה שאני חושבת בפנים...)

בהצלחה.

ואני לא אומרת שלא צריך לתת מקום לרגשות.

אבל לדעתי כדאי להתחיל להגשים דברים בקטן, מאשר להרגיש כל/רוב הזמן פספוס בגדול.

יש משהו כיף בלהתמסכן ולהרגיש את התמיכה של אנשים שאומרים לך כמה את טובה ומסכנה. אבל תכלס - זה לא עוזר לטווח ארוך להרגיש שמחה. להרגיש שמחה - זה עניין של החלטה - להתמקד בטוב שיש עכשיו ולפעול כך שיהיה יותר טוב בעתיד.

שאנחנו צריכות לתת מקום גם לתחושות הפחות נעימות לפעמים.. להבין שהכאב הוא חלק מהחיים וזה בסדר..
רק כשנותנים מקום גם לפחות נעים אפשר להגיע לשמחה שלמה..
לתת אישור לרגעי הגאות והשפל.. מאושר מלשון "אישור".
ברור שאנחנו בוחרים במה להתמקד, ולהתמקד בטוב זה האידיאל, וזה בהחלט תורם לאושר!

אבל תוך ראיית הקשיים והסתכלות פרופורציונלית על התמונה..זה לא יעזור להכחיש שקשה לפעמים.. זה כן יעזור אם נתמקד בטוב שיש, נבין שזה מגיע עם קשיים, אבל גם עם כוחות שאבא שבשמיים שולח לנו..
לכל אחד קשה לפעמים, וההצגה הזאת שכל אחת עסוקה בה לפעמים.. בלהראות מאושרת ואופטימית תמיד.. שהסביבה לא תחשוב שאני ח"ו לא מעריכה.. שהסביבה לא תראה שאני לא מושלמת..
אף אחד לא מושלם וזה בסדר! ה' ברא אותנו אנושיים והדיאלוג הפנימי הזה זה חלק מזה.. אנחנו לא מלאכים.. וה' הכי מבין את זה! "היוצר יחד לבם- המבין אל כל מעשיהם".
אז לא צריך להתלונן כל היום, ולא ל"שחק אותה" סתם כאילו לא קשה מידי פעם.. בואו נודה באמת- יש קשיים. אבל בואו נבחר להתמודד איתם ולקום מהם ולא ח"ו ליפול מהם..
 

ולעשות הצגה שלא קשה - זה בדיוק הפוך ממה שאני חושבת.

השאלה היא האם עסוקים בלהתלונן או בלנסות לראות את הטוב ולשפר. ואפילו אולי להבין שיש תקופות ויש תקופות.

אבל לחיות את המציאות ולנסות להפיק את המיטב ממנה. ממה שאפשר.

הרי היא באמת לא תיסע לחול, וגם לא תזרוק הכל. וכנראה גם לא תהיה מדובבת סרטים.

היא בהחלט יכולה לקחת נופש זוגי ולהתחדש, גם אם יש מגבלות תקציב.

היא בהחלט יכולה להחליט שהיא יוצאת ומוצאת לעצמה תעסוקה קטנה שהיא אוהבת.

אולי להתחיל לשיר בלהקה של נשים ביישוב ולא ישר לרוץ להופעות עצמאיות.

יש דרכים להיטיב עם עצמך.

לרוב זה לא הכל או לא כלום. מהלופ הזה לרוב לא יוצאים.

אבל  מי אמר שהיא עסוקה בלהתלונן ושזה לא פוסט פריקה? אולי הדרך שלה, דווקא כאדם יוצר וכותב, היא לשחרר את התחושות הקשות דרך המקלדת ודרך הכתיבה? אולי זה מקל עליה, מוריד ממנה, ואז יותר קל לה להסתכל למציאות בעיניים, לנסות לקום מהדכדוך הזה, שנופל לפעמים על כל אדם, ולראות איך אפשר לשפר?
כאילו היא משאירה את הקושי על הדף/בפוסט ועוזבת אותו שם.. וככה זה מרפה ממנה ופתאום היא רואה לבד את החיובי ומסיקה מסקנות.. ככה אני הייתי עושה בעיקר צעירותי.. פורקת בעזרת היצירה.. כותבת, מלחינה, מוצאת את עצמי שרה ומנגנת את מה שמפריע לי, וכשהשיר נגמר, הקושי איכשהו תמיד נגמר איתו ופתאום כבר לא כעסתי ולא נפגעתי.. כל אחת מתמודדת בדרכה שלה.. העיקר זה להתמודד (;
אני חושבת שדרך פוסט באיזה פורום אי אפשר לדעת מי באמת האדם שעומד מולך.. זה שמישהי מתלוננת פה לא אומר שככה היא תמיד.. אולי להפך.. אולי היא כ"כ אופטימית בדר"כ, שהיא לא מסוגלת להתלונן בשום דרך אחרת והיא חייבת לשחרר איכשהו, אז היא הגיעה לכאן כדי לפרוק ולקבל קצת חיזוקים? יש בזה רע?
פשוט הרגשתי שיש בתגובה שלך קצת ביקורת שלילית על תלונות באופן כללי, אז רק רציתי להבהיר שזה לגמרי בסדר ונורמלי.. ח"ו לא התכוונתי לפגוע.. רק לתת את נקודת המבט שלי לדברים.. 

אם המטרה של הפוסט הוא לשחרר, זה לגיטימי לחלוטין. כולנו צריכות את זה מדי פעם. והאנונימיות שבזה עוזרת הרבה.

אבל אני פשוט עוקבת אחרי הפוסטים שלה כבר תקופה, וכך זה נראה לי.

יתכן שאני טועה, ואז אני מתנצלת, ובכל מקרה אני מתנצלת אם פגעתי כי זה לא בא ממקום של לנסות לפגוע.

ויתכן שניעור כזה כן יעזור לה. כתבתי את זה לטובתה.

וגם לטובת עוד הרבה נשים שמסביבי שאני רואה כמה התלונות מכבות אותן ואת מי שהן באמת.

כנראה הייתי צריכה במקום זה לכתוב בצורה יותר חיובית, כמו שיעור ששמעתי מהרבנית שרה אליסף בתקופה האחרונה, על כמה שההתעסקות בעבר וההתעסקות במה יהיה, מונעת מאיתנו לראות את הטוב שלנו, את המיוחדות שבנו ובמה שיש לנו, וכמובן את השליחות שלנו. אני ממש התחברתי, כי כמובן גם אני מגיעה למצבים האלה לפעמים.. כמו כולן. אבל להתעסק בזה יותר מדי ולא לעשות שום דבר - לרוב זה לא עוזר. וזו היתה התתרשמות שלי - של מן חוסר יכולת להתמודד ולעשות מול המצב שלה - שבאופן אובייקטיבי לא נראה מצב כזה גרוע. ויתכן מאוד שאני טועה.

זה עדין יותר וגם כי זה יותר נשמע טוב שמדברים דברים ששמעו מאנשים גדולים (אנשים גדולים גם יודעים מה הצורה הכי יפה ומחזקת להגיד מה שצריך) וגם סתם נחמד לשמוע משהו טוב מהרצאה שהיית ונהנית. תכתבי לנו עוד.

אני גם טיפוס ששמח במה שיש לי בדר"כ ואם שואלים אותי מה אני רוצה מתנה אני צריכה לחשוב הרבה זמן כי בדר"כ מרגגישה שיש לי הכל אבל לא כולם ככה! יש כאלה שקשה להם לעזו חלומות ואפילו בלתי אפשרי כי זה מחזיק אותם, התקוה הזו שיום אחד...

או שזה הלופ שבו הם חיים?

זה לא לגמרי עניין של בחירה, יש כאלה שזה בא להם יותר בקלות

מכל מיני סיבות כמו חינוך לגישה כזאת ובד"כ גם נסיבות חיים חיוביות

ויש כאלה שזה יותר קשה להם ויותר נוטים לרגשות שליליים ודכאונות וכו'

כשכמובן גם הם יכולים לנסות לבחור אחרת אך כשזה לא בא באופן טבעי

הרבה יותר קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשנות את זה

נשמע שיש בך המון אש ותשוקה לגודל

שלא בהכרח מתבטאים בחיים שיש לך היום,

מכל מיני בחינות=

בזוגיות את חשה פער, בעיסוק שלך ובעוד תחומים רבים.

טכנית ומעשית להרבה דברים שכתבת יש פתרונות נחמדים-

טיסה לחו"ל או לא זו בחירה שבאפשרותך לשנות, בטח אם זה צורך גדול שלך

אפשר לצבוע את השיער, לצאת פעם בשבוע לרקוד (יש קבוצות מחול שרוקדות ומופיעות.

אם תרצי אתן לך שם שאני מכירה באישי).

בגדים בבית- כן כן, אלה שמתלכלכים והולכים לכביסה, יכולים להיות גם כאלה יפים.. המכונה עובדת עליהם בערך אותו דבר

נשמע שהנקודה העמוקה יותר שגם הזכרת באחת מההודעות הוא הפחד שלך ללכת ולהגשים את עצמך ואת רצונותייך.

אז חוץ מכל העצות שרשמו פה מלא נשים וגם אני,

חושבת שכדאי לך ללכת לאיזשהו מסע/תהליך/טיפול/אימון

כדי להבין מה חוסם אותך מלצאת לאור

מה משאיר אותך בחיים רחוקים מאלה שהיית רוצה.

בהצלחה נשמה.

משם יש רכבת לאן שרוצים

לבעלי יש

מותר לו להעביר עלי?

שנים לא נסעתי באוטובוסים חחחח יש לנו רכב אחד והוא אצלי🤣

אני משתמשת באפליקציה של פנגו, אבל יש גם באחרות, בכולן אפשר לשלם באפליקציה על נסיעה בתחב''צ

ואם כבר נוסעים בתחבצ אפשר לחנות בלי להכנס לתוך העיר נגיד בגבעת התחמושת או בהר הרצל

פעם ברכבת הקלה לא היה אפשר לשלם על עוד מישהו, אבל נראה לי כיום כבר אפשר.

ואת יכולה לשלם גם דרך אפליקציה.

שימי לב שבמכשיר התיקוף צריך לבחור את האפשרות של שני תיקופים מראש, לפני הנחת הכרטיס.

אנונימי בתחנות רכבת הקלה ב10 ש"ח

תחנת רכבת קלה הכי קרובה יש בכיכר ספרא - כ 20 דקות הליכה מחניון ממילא.

איך משלמים בפנגו?

נרשמתי לאפשרות.

חסר. אבל הם לא זולים (חניוני הרכבת הקלה יותר זולים)

באגריפס יש את חניון חלון לירושלים

לפעמים אפשר למצוא באזור הדוידקה בפנגו

תודה רבה

יש חניון ענק בחינם

חניון נחל צופים קוראים לזה

ורכבת הקלה עד לעירייה

נראה לי הכי קל ככה

רציתי להמליץ על זה גם

ואם מגיעים מדרום אז בהר הרצל גם יש חניון חנה וסע גדול

ראיתי שכתבת שאין לך רב קו

אפשר לשלם עם מלא אפליקציות(רק תורידי מראש ותראי שעובד לך כי ברכבת אין זמן להתחיל להוריד וכו לפני שמגיע פקח)

מוביט/פנגו/סלופארק/אג/יש עוד אבל נראה לי שזה מספיק

בגבעת המבצר

משתיהם לוקחים רכבת למרכז העיר , בערך 20 דק נסיעה ..

רק לזכור לתקף, אפשר באפליקציה של מוביט או פנגו, אחרת הקנס של 180 שח עולה יותר מכל חניון🤪🤪

היום הפנגו חכם כבר חחח

בחניון המחסום לא נפתח אם לא משלמים אז זה קל יותר...

ובחניה כחול לבן גם שוכחים לפעמים....

היחסים שלך איתו תמיד היו מורכבים? יש מצב לדבר איתו על זה?

ואין מצב לדבר איתו

כשניסיתי הוא פשוט הפך הכל עליי

הוא מאוד ביקורתי ורוצה שהכל יהיה בדיוק כמו שהוא אוהב ובעלי שונה ממנו בהכל וזה מטריף א

ותו

למדתי שזה מה יש,

לסנן ביקורים למינימום ולהפחית קירבה שלהם.

היתי מגיעה יותר לבד בימי חול משבצות נגיד.

באמת היה בלתי נסבל, וכן ניסיתי לדבר איתה, וראיתי שאין סיכוי ואין תועלת.

תזכרי שאותו בחרת אותו את אוהבת. כמה שהרבה להפחית קשר עם ההורים בגלל זה, לי זה היה עדיף...

כי אמא שלי היא כן עוגן מבחינתי

וזה בא ביחד

לשמיע רק דברים טובים וחיוביים על הצד השני

יש הפרדה מסויימת בין ההורים

עם אמא שלי קשר מעולה ועם אבא שלי פחות.

עם אמא שלי אני כל יום מדברת בטלפון, מדי פעם קופצת באמצע שבוע, וכשמתאחים שבתות אני פוגשת את אבא שלי בעיקר בסעודות

זה באמת קשה. אבל אפשר נראלי להפריד ברמה כלשהי בין אבא לאמא.

מצד שני גם לא כזה משנה שזה קשה. אם זה מה יש, מה אפשר לעשות?

אין לנו איך לשנות את ההורים שלנו. יש לנו לבחור איך להתנהל מולם.

היא לא רוצה להתערב בינינו

ניסית להראות לאבא שאת נפגעת?

מתעצלת להוציא ולהכניס ולשטוף כלים.. .

ממליצה על מה שקטן

בסוף מה כבר צריך כזה איגותי לקציצת ירקות

כמה כבר את צריכה אותו ..לא על בסיס יומי..

אז בעיני הכי חשוב נח לישמוש

אני בכלל משתמשת מכמו מגרדת מגניבה מעלי אקספרס שכל לגרד איתה לא חשמלית קטנה וקומפקטית ולא צריכה מעבר

תודה על הזווית ראיה

נמכר באמת אז אל תסתכלי על זה

לדעתי סמוראי זו חברה פחות טובה מסאוטר

הכי חשוב אם הצורך שלך זה בעיקר גירוד ירקות לראות את הגודל של הפומפיה והאופציות שיש

תסתכלי גם על העוצמה

הוצאתי מהאינטרנט לא מהאתר של המתנות, שם לא היה כתוב.

הסמוראי 1000 וואט והסאוטר 750 וואט. אבל את צודקת באמת סאוטר זה חברה איכותית.

מבחינת פונדציות נראה שיש להם אותם פונקציות.

לי את המעבד מזון שלהם

תסתכלי על סרטוני סקירה

לא יודעת לגבי הדגם

אבל לא יודעת אם הדגם הזה, מאד מרוצה.

שימי לב לשני דברים חשובים 1. הגודל של המיכל- אם הוא פיצי וצריך כל רגע לעצור לרוקן שיהיה מקום לעוד ירקות- זה מעצבן. 2. החלקים המצורפים- אני קניתי לפסח מעבד מזון ולא שמתי לב שאין בו דיסקית לגירוד דק- שזה החלק היחיד שאני משתמשת, זה היה ממש מבאס וכמה שניסיתי להשיג חלק מהספק וממקורות נוספים לא הצלחתי. אז שימי לב שיש את החלקים הנדרשים לך.

איך אני יודעת שיש חלק שמגרד דק? זה מה שאני צריכה גם.. רשום שיש להב לגירוד או איך שלא קוראים לזה, השאלה איזה גודל זה יוצא..

ניסיתי לחפש סרטונים לא ממש הצלחתי

כתוב שיש 3 דסקיות- פריסה גירוד וצ'יפס. בתמונה זה נראה פריסה גסה ולא עדינה...

מעבד מזון דגם FPS585 - Sauter

יש שם אפשרות לפנות לשירות לקוחות אני הייתי פונה ושואלת אם זה כולל גירוד דק.

עזרת לי מאוד

שזה יכול לקרות לכם.. זה דבר נדיר

ודווקא אני חושבת שדבר כזה קורה יותר במקום המוכר שאז מאפשרים יותר חופש ופחות לחוצים כל רגע.

אבל למען האמת את 'על זה' ואפילו יש לך רצועות נשמע לי שהמצב אצלך טוב.

אם את רוצה אפשר גם לשים על הילד 'אייר טאג' יש גם כאלה שמתאימים לאנדרואיד.

בן כמה הגדול? אולי תקחו אתכם עגלה גם בשבילו, כדי שיהיה לו מקום מוגדר לשבת בו, וכשתהיו במקומות עמוסים תגידו לו שעכשיו אסור לקום? זה יכול לעבוד עליו?

אם היית אומרת שאת אנטי פתרונות מסיבות מדויימנות

אז היית חסקת אחריות.

אבל את לגמרי "על זה"

לא נותנת לשיקולים זרים להכתיב את ההשתדלות שלך, ממש שאפו!!

מה עם האייר טאג שרצית?

שימי לגדול בנעל.

ולגמרי להביא לו עגלה! מסכימה ממש עם העצה הזאת (טיולון מתקפל מטריה, תשאילי ממישהו רק לטיסה)

עגלות ילדים לא נחשבות במשקל, אל תחששי.

היתרון בעגלה, יותר משזה יעזור לשמור על הילד, זה יעזור לך לשחרר בלי להיות בלחץ כל הזמן.

מן הסתם יהיו מקומות פחות הומי אדם שתוכלי לתת לו גם מרחב

אבל במקומות הומי אדם לא לחשוב פעמיים.. הוא יכול להנות גם בתוך הטיולון.

איך אתם מתכוונים להתנייד? מקווה שאתם שוכרים רכב, תשימי נעילת ילדים.

בהצלחה!

נהיה עם שתי עגלות. איירטאג לא מצאתי אחד שמתחבר לפלאפון שיאומי שלי. אז קניתי רצועות ועם כל הקושי אני משתמשת באחד מהם גם פה בארץ, דווקא מקבלת פידבקים ממש טובים מהסביבה. יש מבטים מוזרים אבל לרוב בסדר. תחשבו על זה שעם רצועה יש לילד אפשרות להיות במרחק של עד 2 מטר, אם אביא לו יד כל הזמן הוא יהיה במרחק של עד חצי מטר. יש לו הרבה יותר מרחב.

אצלנו,

אני כבר לא יודעת אם אלה ילדים שבורחים או אמא עם קשיי קשב שלא יודעת להשגיח.

אני איתם כל הזמן, מחזיקה יד וממש כל צעד איתם.

הגדול איכשהו פתאום יכול להיעלם, ממש בשניות.

והוא כבר גדול מידי בשביל להסכים להביא יד כל הזמן.

נשימה עמוקה לחופשה ארוכה. בעז''ה יהיה לנו ממש כיף.

ומעניין באמת איך זה קרה.

כל כך מבינה אותך!

רצועות זה רעיון טוב ואולי כדאי לשקול איזה שעון gps? לא יודעת אני ממש חרדתית בדברים האלה

קניתי אחד וזה לא עבד. בחנות פלאפונים אמרו לי שעם שיאומי יש בעיה.

גם לך וגם לבעלך יש רק שיואמי?

וואי ב"ה ממש לא מובן מאליו

הוא לא נראה כמו ילד שהיה יממה בשמש. וגם חיפשו אותו בטירוף. משהו שם לא הגיוני. בטוח יש משהו מאחורי האירוע. אז כמובן להיזהר תמיד בטירוף. אבל לא הייתי מסיקה משם מסקנות...

ב''ה ממש ניסים שהוא נמצא. ישתבח שמו.

אולי הוא היה שם רוב הזמן/ ישן

השיחים היו מאוד רחוקים מאיפה שאיבד את משפחתו

ולא כמו שאומרים שזה 10 ק"מ

זה הגיוני שהוא הלך והלך

הוא כן היה חצי מעולף כשמצאו אותו, האמת הייתי בטוחה שחטפו אותו והתחרטו , אבל הוא כנראה הלך מלא ונרדם... מצאו אותו ממש ברגעים אחרונים, ממש מפחיד ומזעזע. נס גדול

נס ממש וממש משמח שנמצא בריא ושלם .אבל משהו שם בהחלט לא מובן ולא נשמע הגיוני

לא בדיוק אותם גילאים, אבל הייתי לבד בבית כל יום מאז שהתינוק היה בן שבוע עד שבעלי חזר מהעבודה... היה קשוח ממש אבל ב''ה אחרי 3 חודשים הרגשתי שנכנסו למסלול טוב ב''ה ותכלס היה לי ממש טוב איתם בבית אחרי הקשיים של ההתחלה.

הטיפ הכי טוב זה לזכור שהזמן עובר, עכשיו זה קשה אבל בעז''ה הם יגדלו קצת ויהיו החברות הכי טובות😍

מנשא טוב מציל חיים, תנסי

ולנסות להקל על עצמך כמה שיותר- לישון כל רגע שאפשר וכמה שפחות לעבוד בבית שמקביל

משתמשת במנשא פה ושם אולי באמת אתחיל להשתמש גם בבית

יודעת שזה זמני זה נראה נצחחח 🥺

מתנחמת שעוד קצת חגים ובעלי יהיה בחופש איתי

מאד הגיוני להרגיש ככה עם 2 תינוקות

זה יכול להיות קשוח הרבה זמן

כי ילדים קטנים ותינוקות לוקחים לרוב הרבה אנרגיות וסבלנות

להבין שזה הגיוני ולתכנן את היום/ תקופה לפי זה זה יכול לעזור

תקופה קשוחה ממש,

אבל זמנית ועוברת..

אני תמיד מרגישה שקלה בכמה שלבים. בעיני מאוד תלוי גם בתינוק ובאופי שלו.

אני הרגשתי הקלה חלקית איפשהו באזור גיל שלושה חודשים, ובהמשך שוב סביב חצי שנה ושנה.

תקחי כמה שיותר עזרה, תזכרי שזו תקופה והיא תעבור ולכן אין מה לחסוך בעזרה כרגע. תשמעי לא להגיע לקצה, לתפוס את עצמך לפני ההתפרקות. טוב מאוד שקראת לבעלך מהתפילה, זאת התקופה עכשיו, לכל זמן ועת ובע''ה יבוא יום שהוא ילך בנחת לביה''כ.

חיבוק, ושתראי המון נחת בע"ה🤗

ואין פה משהו חריג או בעיה בך/בילדים

זה פשוט קשה מאוד מאוד

אני בשלב כזה הייתי נעזרת בילדה מהבניין

היא היתה משחקת עם ה"גדול" בשעת אחהצ שזה השעות הכי קשוחות

לאט לאט נכנסנו לשגרה יותר יציבה התינוק טיפה גדל ואז הפסקתי עם העזרה

אבל כן זה היה קשה מאוד!!

את נמצאת בשלב מאתגר.

מנסיוני, לוקח כ3 חודשים עד שהבית נכנס לאיזון ושגרה חדשה. לא אומר שמאז הכל קל, אבל כבר יודעים מה עובד טוב ומה פחות, ואיך נכון לעשות כל דבר כמו סדר יום, מקלחות, הרדמות, ארוחות, נסיעות, יציאות מהבית וכו.

לא פירטת איזה חלק ביום הכי קשה או מאתגר לך, אז אשתף שאני עם תינוקת בת חודש וחצי עכשיו, והערבים קשוחים. בד"כ מתחילת אחה"צ עד 23 בלילה וצפונה היא לא כ"כ רגועה... וגם במשך היום מרגישה שעמוס ולא מספיקה לפעמים לנוח או להכין אוכל. ואצלי היא השביעית אז יש כאן עוד ידיים שיכולים להחזיק אותה ומעליה בן 3 וחצי. ועדיין זה שלב מאתגר. כך שאני ממש מבינה אותך.

מחזקת אותך להתמקד בצרכים הבסיסיים, להעזר בכל מי ומה שאפשר. ולדעת שעוד מעט בעז"ה תכנסו למסלול שיותר יהיה קל. (אצלי שלושת הגדולים צפופים. השלישית נולדה כשהגדול היה בן שנתיים ו8 חודשים)

והכי חשוב בשביל הכוחות שלך לישון טוב עד כמה שאפשר, ולאכול טוב (לא צריך ארוחות גורמה, אבל כן אוכל מזין ולא גאנק, וכמובן מים בימים חמים אלו).

את עוד במשכב לידה, נסי לשמור על הכוחות שלך, וכמה שהבעל יכול להיות יותר בתמונה זה רווח נקי של שניכם.

מנסיוני, מה שהכי עוזר-

לתת לה להרגיש שהאחות החדשה היתה מתנה בשבילה. גם בגיל כזה היא לגמרי יכולה להבין אם התינוקת זה שבר שאסור להתקרב, לגעת, לוקח לה את אמא, וכו.. או שאיזה כיף שיש לי בובה שמותר ללטף (תציעי לה, ותראי לה איך. תסבירי לה איפה לא ולמה). אפשר להביא לה טיטול או לעזור לאמא להחליף לה, אפשר לשים לה מוצץ, אפשר להחזיק אותה (כמובן יחד איתכם, אבל שהיא תרגיש שהיא מחזיקה). וכו. כל זה נון תחושה שזאת מתנה שווה, שהרווחתי חברה, ואחריות ולא הפסדתי.

אצלי השנה הראשונה היתה קשה כמו שאת מתארת.

נעזרתי הרבה בביבייסיטר שהיתה ביחד איתי והילדים.

עכשיו הם בני 3 ו2 וזה הכי מתוק בעולםםםם

משחקים שעות ביחד. אוהבים וחברים. במקרה שאחד מהם איתי לבד הוא שואל איפה השני.

מרגיש לי שאני חייבת מישהו איתי כל יום גם לחברה וגם לעזרה

אוף וחמותי עוזרת מלא במהלך השנה שהבת שלי אצלה ביום יום. באלי לעשות אצלה שבת אבל בטח בעלי פחות ירצה

ואמא שלי פחות תצליח להשתלט להרדים וכאלה

וזה מבאס אותי שאני רק רוצה שהזמן יעבור ויחזור לעבודה לשגרה

באלי להנות מהן להיות בטוב

בעלי עוזר לי מלא ואהבה שלנו התעצמה עוד יותר עם הקושי הזה

הקושי הוא ההרדמות הלילות ההתעוררות של הבכורה

והתינוקת לפעמים איך ששמה אותה מתעוררת ואז זה לופ של הנקה 24/7 ככה מרגיש

אני רוצה בהמשך לשלב תמ"ל. יש תמל שלא עושה בעיות עיכול וכו? מניסיון שלכן…

כל טיפ יתקבל בברכה

הקטנה שלי תכף בת שנה ומאז שנולדה היא די מאתגרת אותנו. המון פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת שאני מחכה שהיא תגדל... ומציבה לעצמי יעדים חחח🤭

אמרתי לבעלי שלא כיף לי להיות בראש הזה בגידול שלה, ולא בהנאה מהמתיקות. כי היא באמת בובה, מתוקה ממש. הוא שיקף לי שאני לא מחכה שהיא תגדל אלא שהקושי יחלוף.

איזה יופי שאפשר לחשוב על זה שהקושי יחלוף.

שאת ממש קצת אחרי לידה, עדיין במשכב לידה, ממש הגיוני שזה ככה, לקוח זמן להתאושש מהלידה ולפני שישה שבועות אין מה לדבר בכלל. כשאת תתחזקי ותרגישי יותר טוב זה יראה אחרת... בנתיים כמו שתיארת כדאי עזרה כשצריך בעיקר כדי לישון ביום, אם אפשר לפחות שעתיים ברצף, זה מאוד משמעותי.

לנו גם יש רווח כזה בין ילדים וגם אחותי ואני ברווח כזה ובאמת זה כל כך שווה כשגדלים!!

שלא תמיד זה ככה עם צפופים. אומרת את זה בעיקר כדי שלא תחששי מילדים הבאים... (למרות שאי אפשר לדעת מראש)

שני הראשונים שלי צפופים יחסית (שנה וחמישה חודשים הפרש), והם היו תינוקות נוחים מאוד והגידול שלהם היה יחסית קל (יחסית, כמובן, כי תמיד גידול ילדים נושא אתגר), והיה לי גם כיף איתם.

יש לי עוד שני צפופים (הפרש של שנה ותשע), וזה כבר היה מאתגר יותר, כי הגדול מביניהם היה תינוק מאתגר (בגיל שנתיים הוא יחסית נרגע).

והכי מאתגר היה לי דווקא (ועדיין, בעצם) עם שתי האחרונות, שהן לא צפופות (הפרש של שנתיים ותשעה חודשים), פשוט כי שתיהן היו תינוקות מאתגרות וגם בתור ילדונות הן מאתגרות...

בכל אופן, כרגע עוד לגמרי הגיוני שקשה לך, כי את שנייה אחרי לידה. כשקצת תצליחי להתאפס, אולי תנסי לברר אם יש משהו ספציפי שמציק להן - משהו שמקשה על הגדולה לישון ברצף (קשה לי להאמין שזה נטו רגשי), משהו שמקשה על הקטנה לינוק (אולי אלה לא רק גזים, וגם אם אלה גזים אולי יש דרך להקל עליה).

ובינתיים - כן, תנסי להיעזר כמה שאפשר בכל מי שמציע עזרה... אולי אפילו בייביסיטר שתוציא את הגדולה לטיולים ותעייף אותה מספיק כדי שתישן טוב בלילה וגם תיתן לך מנוחה לטפל בתינוקת לבד...

הרבה כוחות ומזל טוב!

אצלי גם כולם צמודים ..

ובשנים הראשונות גם חוויתי הרבה קושי של אינטנסיביות שוחקת

וגם אצלי הם בכיינים ורוצים ידיים ולא ישנים וכו

חושבת שזה תהליך של למידה אמהית.

בהתחלה הבנתי שלא נכון לבא עם ציפיה להצליח ושיהיה קל ויתקתק הכל

אני לומדת את המקצוע

אני לומדת את עצמי שם

לומדת מה עובד לי ומה מאתגר לי

לומדת איפה אני יכולה לעזור לעצמי ומה יכל להקל עלי

לומדת לחשוב יצירתי

לומדת לכבד את עצמי ושאני חשובה והשמחה והכוחות שלי חשובים

לומדת לעשות איזונים

לומדת לקחת בפרופורציות

לומדת להזכיר לעצמי מראש שזה תקופה קשה יותר אבל היא עוברת ולכן לומדת לקחת אוויר ולנשום עמוק

ובעיקר

לומדת להקליל!! לא לשקוע בהווה מדי

אז לא ישנתי.

.לומדת לומר את זה לעצמי בטון זורם ועובר הלאה

לתת חיבוק לעצמי ולהמשיך

באחרונים למדתי לזהות שאני רוצה להנות ולא רק לשרוד

ואז גם ניסיתי ללמוד איזה גישה תעזור לי להצליח להנות גם בקטנטנות

וזה עובד

ב3 האחרונים ממש נהנית מכל רגע לצד העיפות והבקשות וכו

קצת כמו שפיתחנו חוסן מול טילים

אז אני מרגישה שעם הזמן פתחתי חוסן מול אתגרי התינוקות והאמהות אחרי לידה

אני משתדלת לא לקחת קשה ..לכתוב הרבה להקשיב לעצמי אבל לעבור מהר הלאה ולא לשקוע בקושי

הסיפור הוא לידה ותינוק וילדים מתוקים

ויש גם קישוטים של קושי..לפעמים הם על כל הדף..לפעמים רק בחלקו

וכל זה נכון לא רק לצמודים.אבל בצמודים י ש יותר סכנה לחוות רק את ההישרדות ולא את המתיקות

ולכן חושבת שהעבודה היא תודעתית בעיקר

וגם פרקטית למצוא דרכים להקל על עצמך

ולזכור שזה זמני ההתחלה זה עובר

שזה באמת זמני ושווה את זה

מישהי רשמה שבעלה אמר לה שזה לא שיגדלו אלא שהקושי יחלוף… אהבתי ממש את המחשבה

אנסה כמה שיותר לזרום ולא לשקוע

כמה שאפשר..🩷

תודה לכן

עדיין כל הגוף מפורקת

ההורמונים ברכבת הרים

קחי את הזמן

תקלי על עצמך

תנוחי כמה שאפשר

הגדולה בסך הכל רוצה פיצוי על הבלעדיות שאבדה

הקטן או קטנה לא רגילים להיות מחוץ לרחם ורוצים מגע כמה שאפשר

לי אבל זה אישי

היה הכי טוב פשוט לישון עם שניהם..

בלי לקום בלילה

בלי התעוררויות ביחד הם ישנים מעולההההה

גם שהשלישית נולדה הבכורה המשיכה לישון איתי

כשהרביעי נולד השלישית המשיכה...

יש ילדים שזקוקים לזה

.

אצלנו עבד הכי טוב להתחיל את השינה במיטה שלהם ובהתעוררות הראשונה לעבור לידי

אבל היו גם תקופות שמראש הרדמתיבמיטה שלי

הריח של הסדינים המגע נוסך שלווה

בכל מקרה לא בטוח שיתאים לך

אבל העיקר להקלילללללל

לנסות להנות מכל רגע שאפשר

להודותתתתתת על הניסים

ופה ושם לצאת לרבע

שעה הליכה לבדדדדד

לקנות משו

להתפנק בקפה

להרגיש שיש לך רגע של שקט לעצמך

מצד אחד - חרדה על הילדים היא רגש טבעי, הם הרי הדבר העיקרי בחיים שלנו.

מצד שני - צריך להתנהל בחיים בנחת, ולו רק בשביל הילדים שלנו, שהורים מתוחים זה לא טוב להם...

מהתיאור שלך נשמע שהחרדה יותר מדי משתלטת עלייך, מעבר לטבעי ולרצוי, ולכן מציעה לך לחשוב על טיפול❤️ (כי לא יעזןר שנרגיע אותך בשכל, הנפש כנראה לא תשתף עם זה פעולה...)

מתמקדים במי שנמצא ברוך השם.

עדיף פחות ילדים לאמא בריאה מאשר יותר ילדים ואמא בסכנת חיים.

אני אישית לא מסוגלת לחשוב על עוד ילד. יש לי 3 שיהיו בריאים.

כן יודעת שאתחרט כמעט בוודאות.

אבל לא מסוגלת לעבור את כל מה שעברתי.

אז נהנית מהם ככה.

לחיים יש כ"כ הרבה מה להציע חוץ מילודה

שלווה

תחביבים

טיולים בטבע

קשרים חברתיים

בילויים וחוויות משפחתיות

תשימי לב גם מה כתבת בהתחלה

'כולם מסביבי יולדים'

ותביני למה החלום שלך מתרכז במשהו אחד

שמעתי ממישהי שגם היה לה משהו דומה

ואז היא הבינה שבעצם חוץ מהרצון לעוד ילד כמובן אבל בתוך תוכי זה, עמוק בפנים נמצא בעצם איזה חוסר שאת מרגישה צורך למלא

וצריך לחשוב איך למלא אותו במשהו שהוא לא זמני. הילד כמובן הוא לתמיד

אבל הריון ולידה יהיה ויעבור ואז שוב תרגישי את זה.. מבינה?

לעבור לאיזה מימוש עצמי באופן אחר

שייטיב איתך ועם משפחתך

שעם כל הקשיים המטורפים שאת חווה סביב היריון ולידה וגם גידול הילדים - את עדיין רוצה היריון❤️

מעריכה אותך מאוד!

מציעה לך - לא לגנוז את החלום מיד, אלא לחלום אותו עד הסוף, לפרטי פרטים, ממש לחוות אותו, להתענג רק מהדברים הטובים שבו, לשהות בו כמה זמן...

ואז, באהבה רבה ובאמונה שלמה, לסגור אותו היטב בעטיפת מתנה, להניח אותו בכדור פורח, ולתת לו להמריא אל על... (אני אוהבת לדמיין שיש מקום בשמים שבו כל החלומות שלנו נאצרים ונשמרים, וכמו שתפילה לא הולכת ריקם, גם חלומות לא נעלמים. אולי מישהו אחר יזכה בהם, אבל הם עתידים להתגשם...)

ואחרי ששחררת את החלום הזה - נסי לטוות לעצמך חלום חדש, חלום טוב ומספק. הוא אולי לא ישתווה לחלום של ילד נוסף, אבל כן יכול לתת לך סיפוק ושמחה.

מתפללת בשבילך לטוב❤️

וכפי הנראה סיימנו.

בהתחלה לא קל להשלים עם זה, אבל ככל שהילדים גדלים ההורות משתנה ומתמקדת בדברים אחרים ופחות בגיל הרך ואז גם פחות מתגעגעים.

אני רואה מסביבי תינוקות והם מתוקים, אבל לא מרגישה שזה משהו שקשור לסיפור שלי איכשהו..

הרבה שנים זו הייתה פסגת שאיפותייך עד שזכית ב"ה לשני הקטנים,

כנראה שלעד תשאי איתך את הכמיהה לתינוק

ועדיין צריך להפריד בין הכמיהה עצמה והזכרונות של המסע שהיה, לבין המציאות שעכשיו ב"ה אחרי שזכית ללדת פעמיים בניסים מופלאים צריך לעבור הלאה..

פחות...

הקטנים שלך הם ניסים. והם דורשים המון המון טיפול והשקעה.

פלוס נשמע שצריך נחת קצת לנפש שלך, לזוגיות.

יכול להיות שזה רצון שתמיד יהיה, גם אם יהיה עוד אחד, אז אחריו. אז אולי צריך לתת לו מקום, להרגיש אותו ולעשות עבודה להשלים עם זה שהוא שם וזה בסדר גם אם הוא לא בא לידי ביטוי.

ולהתמקד באתגרים וברגעי הטוב שיש.

לכי עם הלב שלך

יכול להיות שההריון הזה לא יהיה בסיכון ויהיה רגיל לגמרי

ו36 זה גיל סבבה