שמעתי ממישו חכם שאני ממש מעריכה בשם הקבלה שיש לנו רוח נשמה וחיה 

ואנחנו כל כך מורכבים וכל חלק רוצה משו אחר וזה קורע אותנו ומאבק יומיומי

שלא צריך ללמוד תורה וחשוב הרבה יותר לעשות חסד - משהו כזה. אבל אם נראה שזה מה שיעשה לך טוב אז תשאלי רב ותסעי עם קבוצת נשים לטיול בחו"ל.

כן גם באיסוף טיטולים מהריצפה, היא לא תרגיש מלאה

לי לקח המון שנים להגיע לזה

עד שהבנתי שהילדים והבית זו עבודת קוד והשליחות הכי גדולה בשבילי, ואז התחלתי להתמלא

זו עבודה של כל אחת עם עצמה

העולם היום מלמד אותנו שבשביל להגשים את עצמנו , זה רק בחוץ, רק בלכייף או לעשות קריירה

בעייני זה עיוות

מסכימה מאד

אבל התכוונתי לזה, שבעולם של היום לפחות כפי שאני רואה את זה, הקריירה הפכה עיקר והבית טפל, וכמה שאנשים כאלו יגידו שמה פתאם והילדים הכי חשובים. הם מעדיפים לעבוד המון שעות בשביל מותרות וזה בא ע"ח הילדים גם אם לא התכוונו

ולגבי השאלה של נביעה, התכוונתי לכך שברגע שתרגיש סיפוק בבית, הרגשת התיסכול תעלם ברובה, ברור שהיא צריכה לצאת ולהתפנק, זה לא מותר זה חובה.

אבל צריך לדאוג גם לנשמה ולרגש. 

מניסיון

בהצלחה

לי יש את הזמנים שהם רק בשבילי, שתולים בתוך השגרה המבורכת (והשוחקת) ואני שומרת עליהם מכל משמר. 

זה יכול להיות שיעור/חוג/תחביב שאני מקדישה לו זמן קבוע פעם בשבוע.

זה משפיע לטובה על תחושת השחיקה

בכלל  אני מעריכה אותך את נשמעת בן אדם מיוחד. לי כבר מזמן לא עברו בראש מחשבות של רצון לקדושה לצערי.

מזה מבינה אותך 

זה לא חייב להיות ככה פשוט לא 

תבחרי מחדש הכל ותעשי סלקציה מה את רוצה להשאיר ומה את רוצה לשנות

ודווקא בזמן הבניה צריך נופש ולחזק את הזוגיות

אז אי אפשר מלון?תעשו משהו אחר 

תכניסי לעצמך מותר מותר אפשר 

והרבנים הכי גדולים היו הכי מכיפים עם נשותיהם תראי בגמרא 

צריך איזון ובינתים נראה שאת חנוקה חנוקה 

זה לא טוב 

יש לך תפקיד בעולם את מיוחדת 

את יכולה לעשות הכל וזה יהיה בגבולות ההלכה ולא יסתור את הילדים

היום זה יותר ויותר מקובל ואפשרי

הלוואי שיהיה לך טוב ותשיגי את האיזון שלך

הלוואי

בס"ד

כתבת יפה, אני חושבת שכולנו יש רגעים כאלו ( בפרט בזמן הריון לידה ותינוקות קטנים) 

אבל ! וזה אבל גדול לא הבנתי מה מונע ממך להגשים את הרצונות שלך. כלל גדול מאוד בעבודת ה' אפשר לעשות כל דבר בקודש! כן כן זה אפשרי, ואני בטוחה שאת יודעת את זה. גם לרקוד ולשיר יש היום ברוך ה' מספיק מסגרות ויש מודעות גדולה לנושא. לצאת לעיר קצת להתרענן? מבורך, רצוי חובה אפילו. הילדים שלך צריכים אמא שמחה כמו שזה עבורך זה עבורם. 

אני לא מסכימה עם הגישה (ומותר לחלוק) שאנחנו צריכים להרגיש שליחות ושלמות כשאנחנו כל היום בבית. רק בבית. 

הבית שלי זה חיי זה מקור האושר הכי גדול שלי, לא רואה את עצמי נמצאת רק בבית, תמיד אני מוצאת עיסוקים נוספים. 

זה עניין של אופי, כמו שבעבודת ה' יש כל כך הרבה זרמים כל כך הרבה אופציות. ה' יתברך לא סוגר אותנו הפוך! 

חו"ל ? עניין של מנהג ופסק הלכה שלפיו הולכים אין בו איסור ממש  ( בעלי לא יוצא מהארץ לא משנה מה, אני כן אומנם מאז שהתחתני יצא לי רק פעם אחת אבל הוא מבין אותי ונותן לי מקום) 

עכשי, את צריכה לשבת עם עצמך ולראות מה באמת חוסם אותך, זה לא רק התורה או עבודת ה' אין איסור בכל הדברים שהזכרת. תשבי עם עצמך בצורה שהכי עושה לך טוב, מה מנוע ממך לממש את הדברים שציינת? אולי זה פשוט פחד? שגרה? 

להכל אפשר למצוא פיתרון. גם לקטנטנים. יש לי חברה שעזבה הכל ולהלכה ללמוד נגרות. והיא מעבירה היום סדנאות לילדים ולמבוגרים. ונהנת.  ואני הערצתי אותה על זה. 

שינוי הוא לא דבר קל, הוא דורש המון. אבל עבודת ה' היא מחייה, ולא הפוך. אין תחליף לרעייה ולאמא מאושרת, אין! אין תחליף לעצמך כשאת מאושרת! אין!!! 

עבודת ה' מפרה, זוגיות משפחה כל אלו הם חלק מחיינו, קודש הקודשים שלנו. אבל הם לא כל תכלית חיינו. אפשר ורצוי לשלב. 

ה' יתברך רוצה שנהיה מאושרים, רוצה שנוציא את הכוחות שלנו אל הפועל בצורה קדושה. 

אל תוותרי על עצמך! למענך ולמען בעלך והילדים. 

בס"ד 

תחלקי את מה שאת רוצה לשלבים קטנים. יש היום המון מקהלות נשים, הם גם מופיעות. יש להקות מחו"ל ושירה שנבנות. (יש הרכבים של זמרת ורקדניות)

לא חייבים לשיר רק שירי קודש אנחנו בני אדם. 

אין ישר 100% הפוך ה100% זה מפחיד שזה מופיע ישר, זה  פחד מוות! הגוף הראש צריך להתרגל להרפא לפעמים. 

תתחילי מצעד אחת קטן, תכנסי למסגרת של שירה, מהניסיון שלי מתנקזים למקומות האלו הרבה הזדמנויות. את יודעת לנגן? תלמדי לנגן קחי שיעורים. ככה תוכלי יהיה לך קל לבנות את עצמך לצאת להופעות. אם יש לך שמיעה מוזקלית את מאוד תהני מזה. 

וכן אפשר לקפוץ ישר לדיסק את כותבת? תרשמי לקורס כתיבה. צעד צעד. אנחנו בני האדם לא יכולים הכל בבת אחד, זה גם לא בריא לא אנושי. אני מאמינה שגם ההדרגתיות, תרפא אותך מהפחד והמחששות.   ותיתן לך ביטחון ביכולות שלך, כולנו מפחדים כולנו חוששים. כולנו בני אדם. 

את כותבת יפה, תנסי לכתוב שיר. צעד צעד.

זה מזכיר לי את רוחמה בן יוסף גם היא בגיל 30 ומשהו הפכה להיות זמרת. זה אפשרי, 

והכי חשוב תתפללי על זה, זה הכי יעזור. 

בס"ד

 תרפאי את הפחד, ןזה שלך.

תעלי לפה נשמח לשמוע!!! 

לפי דעתי לכי להרכב או מקהלה כדי לעשות את זה הדרגתי, אפילו לתקופה קצרה כדי לקבל ביטחון ומקצועיות (עמידת במה וכו' תמיד יש מה ללמוד)

 לא תמיד קל לקפוץ ישר למים לפעמים צריך להיכנס דרך המים הרדודים. 

אפילו לתקופה קצרה, אבל זה יתן לך את הדחיפה שאת צריכה. 

ויאללה עוד נשמע עליך

בהצלחה!!! 

נכון שלא קראתי אף דבר תורה מסודר,
והקרם של העוגה יצא קצת מר,
והבית בלאגן - כל המשחקים באמצע הסלון,
ובצהרים הקטנים לא הספיקו לישון.
נכון.
אבל כיבסתי כל כך הרבה בגדים לבנים,
זה נחשב לי כשלמים?

נכון שלא הספקתי על הכל להתוודות,
ואפילו ביני לבין עצמי
יש דברים עליהם לא העזתי להודות,
והגבתי לפעמים בצורות לא מדודות,
והרגשתי כישלון.
נכון.
אבל שתקתי, כשכל כך רציתי לצעוק בחזרה.
זה מפנה לי מקום בעזרה?

נכון ששנה שעברה ברגע של הארת פנים וקרבה,
קיבלתי על עצמי קבלות של אהבה.
והבטחתי, בלי נדר, בשפה נקיה,
הבטחות יפיפיות להיטיב ההוויה.
ולא כל כך הצלחתי לקיים הכל,
זה לא פשוט בכלל,
זה חלק ממכלול,
היה עלי גדול...
נכון.
אבל התאמצתי כל כך 
להאיר פנים,
להעיר בנחת,
לא לכעוס כשהציפו את כל המקלחת,
בכל פעם שדפקו בדלת לקשור את המטפחת,
להתלהב מיצירה לא כל כך מוצלחת,
גם כשהייתי עיפה או חולה.
זה נחשב לי לעולה?

נכון.
הרבה פעמים אני קטנה
הרבה פעמים אני נשברת.
הרבה פעמים אני מותשת
המון מקטרת.
אבל הפעמים האלה,
בהם אני מצליחה
להרים 
אליך
פנים.
נחשבות לי כקטורת על המזבח,
כלחם הפנים?

נכון
אני
עמוסה
בטעויות
אלא מה.
אבל רק 
עכשיו
ילדתי 
נשמה.
ובא לעולם אור גדול של המשכיות וכוח
ודבקות בין האל לאנשים.
זה נחשב לי כתפילת כהן גדול בקודש הקודשים?

מניחה לפניך את הקורבנות, הגדולים והקטנים.
את הדמעות, המאמץ, את לחם הפנים.
את הלילות ללא שינה, ההנקות.
את כל הפעמים בהם התחלתי לנקות..
את אלפי החיבוקים.
את מליוני הנשיקות.
את התפרים,
מהלידה.
את הצירים,
שהעברתי בעמידה.
את הספרים
שנשארים
במגירה - עד שיהיה לי זמן וכוח.
את כל הפעמים שהתאפקתי מלצרוח.
את גני השעשועים
את סעודות השבת,
את זה שעדיין לא נתת לי בת..
את תאטרון הבובות לפני השינה,
את עצמי החדשה, את אני הישנה..

ויותר אין לי מה לתת,
הידיים שלי ריקות.
הכל מונח כאן.

ריח קטורת עולה מהתנור,
וחוט של זהורית שהיה בפתח קשור,
הפך לבן.

(שירה סטופל)

היום ראיתי בזכות מישהי יקרה כאן והתלהבתי 

@נביעה תראי לבעלך אולי יעזור

שירתנשים.com/song/136/אם%20ננעלהhttp://xn--eebamk3bedg.com/song/136/%D7%90%D7%9D%20%D7%A0%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%94

אודות שירת נשים

בס"ד

מרגישה ממש כאילו קראת אותי ואז כתבת את זה (;

המלחמה התמידית הזאת בראש.. בין מי שאנחנו רוצות להיות לבין מי שאנחנו בפועל..
הזיכרונות שצפים מלפני לא כ"כ הרבה זמן.. שלי יפה ומטופחת, צוחקת עם חברות ונהנית בפשטות, והתחושה הרעה הזאת שמכרסמת מבפנים על עצם המחשבה.. כי מי אני שאדבר? כמה היו רוצות להתחלף איתי! כמה רווקות מאוחרות יש, כמה נשים שמתחננות לילדים, ואני, בת 22, אמא לשתי בנות מקסימות ובשבוע ה39 להריוני השלישי עם בן ב"ה, מטפחת ב"ה זוגיות מדהימה ומושלמת, ואני, אני יכולה בכלל להתלונן?
אז נכון שקצת התנתקתי.. עברתי מהעיר הגדולה (כרווקה) ליישוב, התרחקתי מהחברות וזה יצר פערים טבעיים.. אני מגדלת את הילדות ב"ה בבית (מתחת לגיל 3), וחיה אמנם ב"ה בשמחה ואושר, אבל אולי גם קצת לבד..
לפני החתונה הופעתי לנשים.. בתחילת הנישואים עוד המשכתי ללמד גיטרה ופיתוח קול, אבל אין זמן.. בין הילדים, למטלות בית, ללימודים (שכחתי לציין שאני סטודנטית לתואר ראשון בלמידה מקוונת מהבית)- מתי? בערב אין לי כבר כוחות.. עד שכולם ישנים ובעלי חוזר הביתה.. בא לי קצת זמן איכות.. לשאוב ממנו קצת כוחות..
וזה כ"כ קשה לכתוב את השורות האלה.. כ"כ קשה פתאום להתלונן.. להודות שאני לא מושלמת.. שגם לי קשה..
אבל בו בזמן אני מתבוננת בבנות סביבי ומקבלת השראה..
אולי עוד קצת, כשהקטנים בע"ה יגדלו קצת, אולי אז אחזור לעשות ערבי נשים בע"ה..
וההתקרבות לה'.. וואוו, חתיכת נושא..
הייתי בת מדרשה, חיה באורות של קדושה שרק מתעצמים משניה לשניה.. ופתאום אין שום דבר שממלא אותי רוחנית..
יותר מזה, אין גם חשק תמיד לקום ולעשות ולהתפלל.. הרצון מתחבא לו מתחת לערמת הקליפות שמסתירות את הנשמה שלי.. יוצא מידי פעם וחוזר להתחבא לו..
אולי גם ביני לבין הצד הרוחני שלי נוצרו פערים..
אז נכון שבא לי איכשהו לשלב הכל.. אבל צריך להיות מציאותיים ולנסות להתמקד בטוב.. לנסות להתאמץ ולעשות גם אם אין רצון ואין כוח.. לבקש.. במילים פשוטות.. פשוט לבקש מה' שירים אותנו, שיעזור לנו, שיכוון וייתן את הכוחות.. כי אנחנו כ"כ רוצות.. אבל כבר לא יודעות איך.. ולזכור תמיד שכל ההתעסקות בבית ובילדים היא זכות ושזאת הדרך המיוחדת בה אנחנו עובדות את ה'! נכון, לצערנו אין תמיד אורות והתלהבות, אבל יודעת למה? כי בגדול זה התפקיד שלנו.. וכשאתה מצווה לעשות משהו היצר הרע מנסה למנוע ממך לעשות, אבל כשאתה לא מצווה.. הכל הרבה יותר פשוט.. לא פעם עברה לי המחשבה שאם הייתי גבר הייתי תלמיד חכם חחח, איזה כיף!! ללמוד כל היום! להתפלפל בתורה ולהרגיש תמיד את האור העצום הזה.. נשמע חלומי!! אבל אני לא חייבת בזה.. לכן ככה הלימוד בשבילי.. כשגבר חייב בזה, פתאום אין לו את החשק הזה תמיד.. 
אז אמנם נחמד לדעת שאני לא משוגעת ושזה לא ככה רק אצלי, אבל אולי הגיע הזמן שגם אני, גם את- כולנו, ננסה פשוט לבחור. כי אנחנו בוחרות איך להגיב ומה להרגיש. כןכן, גם מה להרגיש! תנסי לחייך סתם ככה לא משנה מה קורה- תדברי ככה עם הילדים, עם הסביבה שלך, עם בעלך- תספרי לי אח"כ איך הרגשת ואיך הסביבה הגיבה (;
לגבי כל החלומות.. את לא חייבת להשאיר אותם בגדר חלומות.. פשוט לפעמים אנחנו צריכות לזכור שלכל דבר יש את הזמן שלו..
אם את מרגישה שאת צריכה את זה עכשיו- לכי על זה! תכיני לך רפרטואר ותתחילי לפעול! זה מה שעשינו כשהיינו צעירות יותר, לא? פשוט עשינו.. אז נכון שזה יותר מורכב עכשיו, אבל הייי, קטן עלייך! תסתכלי על הילדים שלך ב"ה! אשכרה יש לך חלק עצום ביצירת חיים ב"ה!!! עברת לידות ב"ה! מה זה כבר לארגן איזה מופע נשים בשבילך? (;

לגבי חו"ל, אצלנו זה דווקא הפוך, אני זאת שלא מוכנה לעזוב את הארץ.. בעלי היה דווקא זורם לדעתי חחחח
אם זה חשוב לך, את תמיד יכולה לפתוח את זה עם בעלך ולנסות לדבר איתו על הנושא..
אבל קצת לפני, האם היית באמת בכל הארץ? יש לכולנו עוד כ"כ הרבה מה לראות! את יכולה להחליט שאת הולכת כל פעם למקום אחר בארץ (שלא הייתם בו) כדי לראות את הבריאה! ואחרי שתסיימו עם הארץ, אולי בעלך יסכים לראות את הנסים העצומים והמחזקים האלה- שהם פשוט העולם! בריאת העולם שממחישה כמה ה' עצום וגדול- יותר מכל מה שראיתם ויותר מכל מה שתראו.. יש בזה משהו מחזק.. ואם ההסתכלות היא כזאת פתאום זה נשמע כזה גרוע.. זה לא שאתם עוזבים את הארץ ח"ו לתמיד.. רק לראות כדי להתחזק.. אולי זה ישכנע את בעלך (;
בכל אופן, אני שולחת לך מליון חיבוקים וחיזוקים!! 
מזדהה עם כל מילה וכ"כ מבינה אותך.. אבל לפעמים אנחנו צריכים פשוט לזכור שגם הכאב והקושי הם חלק מהחיים, וזה בסדר..
קושי זה לא תמיד רע, אפילו כשזה מרגיש רע.. כל מה שה' עושה הכל לטובה!
מצרפת שיר שלי אישית נותן אנרגיה וכוחות ביומיים האחרונים, בעיקר בהמתנה מורטת העצבים לקראת הלידה בע"ה (שבוע 39 ב"ה), כשהדבר היחידי שאני רוצה כרגע זה ללדת ואיכשהו מגיע עוד יום ועוד יום ב"ה, ואני באותו המצב חחח

אבל זו התחושה שלי.

אני רואה סביבי שני סוגי אנשים עיקריים - אלה שאצלם הכל טוב, גם כשלא הכל טוב.

ואלה שאצלם הכל לא טוב - גם כשהכל טוב.

וזה לא אומר שדווקא הנשים שעובדות או שמגשימות חלומות יהיו מהסוג הראשון ולא השני.

וזה לא אומר שעקרות בית יהיו מהסוג השני ולא הראשון.

זה עניין של בחירה. במה אנחנו מתמקדים - האם בלראות את הטוב או בלראות את החסר. האם בלהיות מלאות מרץ או בלהתמסכן ולהתלונן. יש נשים שנהנו להתלונן, להרגיש קורבן של המציאות. תחשבי מה את מרויחה בזה באמת? קוראים לזה "להתקרבן" - מלשון להרגיש קורבן. של הבעל, של הילדים, של הדת, של המציאות. במקום לעשות עם זה משהו. זה מוריד ממך הרבה אחריות...

וזה לא אומר שאם באמת חסר, כדאי למלא, בהחלט כדאי. אבל שוב, זה עניין של התמודדות פנימית.

בקיצור, מכל המיילים שלך בתקופה האחרונה זה נראה שאת מהנשים שאוהבות להרגיש מסכנות וכלואות ולא באמת לעשות עם זה משהו. כל העצות שיתנו לך, לא יעזרו, אם לא תחליטי לעשות שינוי פנימי בגישה שלך לחיים.

(אני רואה לדוגמא את אמא שלי ואת חמותי - שתיהן נשים מקסימות וטובות. אפילו ארהיב ואומר שחמותי אפילו יותר.. אבל - אצל אמא שלי הכל טוב (לפעמים היא מתארת את החיים שלה אפילו יותר טוב ממה שהם). אצל חמותי - הכל לא מספיק טוב. היא חולמת על דברים שלעולם לא תוכל להגשים. היא חיה בתסכול מדברים שקרו פעם ולא מרפה - האם זה עוזר לה? לא! זה רק מפחית משמחת החיים הטבעית שלה. והיא באמת אישה טובה, אבל היא פשוט לא מרפה ולא יכולה להסתכל על הטוב שיש לה - ויש לה המון. וחבל. כל פעם שהיא מתחילה עם התלונות האלה, על למה היא לא עבדה כל השנים, על הפגיעות שפגעו בה הדודות, על החלומות שלה לעבוד דירה לכאן או לכאן אבל אין כסף ובעלה לא מסכים, ולמה מזמן הם לא עברו, והכל בגללו.. - אני פשוט אומרת לעצמי, איזה פזמון חוזר, כמה חבל, תרפי מזה - הרי יש לך כל כך הרבה טוב סביבך.. וכמובן שאני לא אומרת כלום - אני על תקן הכלה החביבה והמכילה, אבל זה מה שאני חושבת בפנים...)

בהצלחה.

ואני לא אומרת שלא צריך לתת מקום לרגשות.

אבל לדעתי כדאי להתחיל להגשים דברים בקטן, מאשר להרגיש כל/רוב הזמן פספוס בגדול.

יש משהו כיף בלהתמסכן ולהרגיש את התמיכה של אנשים שאומרים לך כמה את טובה ומסכנה. אבל תכלס - זה לא עוזר לטווח ארוך להרגיש שמחה. להרגיש שמחה - זה עניין של החלטה - להתמקד בטוב שיש עכשיו ולפעול כך שיהיה יותר טוב בעתיד.

שאנחנו צריכות לתת מקום גם לתחושות הפחות נעימות לפעמים.. להבין שהכאב הוא חלק מהחיים וזה בסדר..
רק כשנותנים מקום גם לפחות נעים אפשר להגיע לשמחה שלמה..
לתת אישור לרגעי הגאות והשפל.. מאושר מלשון "אישור".
ברור שאנחנו בוחרים במה להתמקד, ולהתמקד בטוב זה האידיאל, וזה בהחלט תורם לאושר!

אבל תוך ראיית הקשיים והסתכלות פרופורציונלית על התמונה..זה לא יעזור להכחיש שקשה לפעמים.. זה כן יעזור אם נתמקד בטוב שיש, נבין שזה מגיע עם קשיים, אבל גם עם כוחות שאבא שבשמיים שולח לנו..
לכל אחד קשה לפעמים, וההצגה הזאת שכל אחת עסוקה בה לפעמים.. בלהראות מאושרת ואופטימית תמיד.. שהסביבה לא תחשוב שאני ח"ו לא מעריכה.. שהסביבה לא תראה שאני לא מושלמת..
אף אחד לא מושלם וזה בסדר! ה' ברא אותנו אנושיים והדיאלוג הפנימי הזה זה חלק מזה.. אנחנו לא מלאכים.. וה' הכי מבין את זה! "היוצר יחד לבם- המבין אל כל מעשיהם".
אז לא צריך להתלונן כל היום, ולא ל"שחק אותה" סתם כאילו לא קשה מידי פעם.. בואו נודה באמת- יש קשיים. אבל בואו נבחר להתמודד איתם ולקום מהם ולא ח"ו ליפול מהם..
 

ולעשות הצגה שלא קשה - זה בדיוק הפוך ממה שאני חושבת.

השאלה היא האם עסוקים בלהתלונן או בלנסות לראות את הטוב ולשפר. ואפילו אולי להבין שיש תקופות ויש תקופות.

אבל לחיות את המציאות ולנסות להפיק את המיטב ממנה. ממה שאפשר.

הרי היא באמת לא תיסע לחול, וגם לא תזרוק הכל. וכנראה גם לא תהיה מדובבת סרטים.

היא בהחלט יכולה לקחת נופש זוגי ולהתחדש, גם אם יש מגבלות תקציב.

היא בהחלט יכולה להחליט שהיא יוצאת ומוצאת לעצמה תעסוקה קטנה שהיא אוהבת.

אולי להתחיל לשיר בלהקה של נשים ביישוב ולא ישר לרוץ להופעות עצמאיות.

יש דרכים להיטיב עם עצמך.

לרוב זה לא הכל או לא כלום. מהלופ הזה לרוב לא יוצאים.

אבל  מי אמר שהיא עסוקה בלהתלונן ושזה לא פוסט פריקה? אולי הדרך שלה, דווקא כאדם יוצר וכותב, היא לשחרר את התחושות הקשות דרך המקלדת ודרך הכתיבה? אולי זה מקל עליה, מוריד ממנה, ואז יותר קל לה להסתכל למציאות בעיניים, לנסות לקום מהדכדוך הזה, שנופל לפעמים על כל אדם, ולראות איך אפשר לשפר?
כאילו היא משאירה את הקושי על הדף/בפוסט ועוזבת אותו שם.. וככה זה מרפה ממנה ופתאום היא רואה לבד את החיובי ומסיקה מסקנות.. ככה אני הייתי עושה בעיקר צעירותי.. פורקת בעזרת היצירה.. כותבת, מלחינה, מוצאת את עצמי שרה ומנגנת את מה שמפריע לי, וכשהשיר נגמר, הקושי איכשהו תמיד נגמר איתו ופתאום כבר לא כעסתי ולא נפגעתי.. כל אחת מתמודדת בדרכה שלה.. העיקר זה להתמודד (;
אני חושבת שדרך פוסט באיזה פורום אי אפשר לדעת מי באמת האדם שעומד מולך.. זה שמישהי מתלוננת פה לא אומר שככה היא תמיד.. אולי להפך.. אולי היא כ"כ אופטימית בדר"כ, שהיא לא מסוגלת להתלונן בשום דרך אחרת והיא חייבת לשחרר איכשהו, אז היא הגיעה לכאן כדי לפרוק ולקבל קצת חיזוקים? יש בזה רע?
פשוט הרגשתי שיש בתגובה שלך קצת ביקורת שלילית על תלונות באופן כללי, אז רק רציתי להבהיר שזה לגמרי בסדר ונורמלי.. ח"ו לא התכוונתי לפגוע.. רק לתת את נקודת המבט שלי לדברים.. 

אם המטרה של הפוסט הוא לשחרר, זה לגיטימי לחלוטין. כולנו צריכות את זה מדי פעם. והאנונימיות שבזה עוזרת הרבה.

אבל אני פשוט עוקבת אחרי הפוסטים שלה כבר תקופה, וכך זה נראה לי.

יתכן שאני טועה, ואז אני מתנצלת, ובכל מקרה אני מתנצלת אם פגעתי כי זה לא בא ממקום של לנסות לפגוע.

ויתכן שניעור כזה כן יעזור לה. כתבתי את זה לטובתה.

וגם לטובת עוד הרבה נשים שמסביבי שאני רואה כמה התלונות מכבות אותן ואת מי שהן באמת.

כנראה הייתי צריכה במקום זה לכתוב בצורה יותר חיובית, כמו שיעור ששמעתי מהרבנית שרה אליסף בתקופה האחרונה, על כמה שההתעסקות בעבר וההתעסקות במה יהיה, מונעת מאיתנו לראות את הטוב שלנו, את המיוחדות שבנו ובמה שיש לנו, וכמובן את השליחות שלנו. אני ממש התחברתי, כי כמובן גם אני מגיעה למצבים האלה לפעמים.. כמו כולן. אבל להתעסק בזה יותר מדי ולא לעשות שום דבר - לרוב זה לא עוזר. וזו היתה התתרשמות שלי - של מן חוסר יכולת להתמודד ולעשות מול המצב שלה - שבאופן אובייקטיבי לא נראה מצב כזה גרוע. ויתכן מאוד שאני טועה.

זה עדין יותר וגם כי זה יותר נשמע טוב שמדברים דברים ששמעו מאנשים גדולים (אנשים גדולים גם יודעים מה הצורה הכי יפה ומחזקת להגיד מה שצריך) וגם סתם נחמד לשמוע משהו טוב מהרצאה שהיית ונהנית. תכתבי לנו עוד.

אני גם טיפוס ששמח במה שיש לי בדר"כ ואם שואלים אותי מה אני רוצה מתנה אני צריכה לחשוב הרבה זמן כי בדר"כ מרגגישה שיש לי הכל אבל לא כולם ככה! יש כאלה שקשה להם לעזו חלומות ואפילו בלתי אפשרי כי זה מחזיק אותם, התקוה הזו שיום אחד...

או שזה הלופ שבו הם חיים?

זה לא לגמרי עניין של בחירה, יש כאלה שזה בא להם יותר בקלות

מכל מיני סיבות כמו חינוך לגישה כזאת ובד"כ גם נסיבות חיים חיוביות

ויש כאלה שזה יותר קשה להם ויותר נוטים לרגשות שליליים ודכאונות וכו'

כשכמובן גם הם יכולים לנסות לבחור אחרת אך כשזה לא בא באופן טבעי

הרבה יותר קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשנות את זה

נשמע שיש בך המון אש ותשוקה לגודל

שלא בהכרח מתבטאים בחיים שיש לך היום,

מכל מיני בחינות=

בזוגיות את חשה פער, בעיסוק שלך ובעוד תחומים רבים.

טכנית ומעשית להרבה דברים שכתבת יש פתרונות נחמדים-

טיסה לחו"ל או לא זו בחירה שבאפשרותך לשנות, בטח אם זה צורך גדול שלך

אפשר לצבוע את השיער, לצאת פעם בשבוע לרקוד (יש קבוצות מחול שרוקדות ומופיעות.

אם תרצי אתן לך שם שאני מכירה באישי).

בגדים בבית- כן כן, אלה שמתלכלכים והולכים לכביסה, יכולים להיות גם כאלה יפים.. המכונה עובדת עליהם בערך אותו דבר

נשמע שהנקודה העמוקה יותר שגם הזכרת באחת מההודעות הוא הפחד שלך ללכת ולהגשים את עצמך ואת רצונותייך.

אז חוץ מכל העצות שרשמו פה מלא נשים וגם אני,

חושבת שכדאי לך ללכת לאיזשהו מסע/תהליך/טיפול/אימון

כדי להבין מה חוסם אותך מלצאת לאור

מה משאיר אותך בחיים רחוקים מאלה שהיית רוצה.

בהצלחה נשמה.

עם ילדים ושני בני זוג שנמצאים במרוץ החיים הבלתי נגמר.  

אבל למזלנו, הדתיים, יש את השבתות לדברים האלה, למלא את המצברים הזוגיים ולהינות מאינטימיות מספקת.

(כתבתי "למזלינו הדתיים", כי מקולגות חילוניים אני שומעת על היציאות בשבת עם הילדים, ופשוט אין להם טיפת מנוחה, גם לא בסופי שבוע).

זה לא המקום להאריך ולפרט - אך מתוך האפשרויות של לילות שבת, בוקר מוקדם שבת, מנוחת צהריים בשבת, מוצאי שבת (בפרט בשעון חורף), אפשר למצוא זמן זוגי בנעימים, גם עם ילדים קטנים בבית.  

לקבוע יום בשבוע (שבת זה נוח אבל לא חייב) שבו לא משנה מה נמצאים ביחד, גם אם עייפים גם אם אין כוח מתאמצים בשביל זה

אינטימיות נועדה כדי להינות. לא כדי לעשות ☑️

אי אפשר להינות כשזה מאולץ, כשזה בזמן לא נוח ובתנאים לא נוחים.  

(מזכיר את מה שקורה כאשר מנסים להכנס להריון.  שזה נעשה טכני ומשימתי סביב חלון הפוריות ולא למען הכייף והעונג) 

ולהינות

הרבה פעמים קשה להיכנס לזה כי עייפים

ואם עושים מאמץ בכל זאת בסוף כן זורם ונהנים

ואם נחכה שיהיה ספונטני זה יקרה פעם במיליון

אבל כמו שבליל טבילה מתאמצים לפנות זמן, כוח, ולעשות אווירה

אז אפשר להתאמץ גם בסתם יום

שחשוב למצוא זמן.

לכן כיוונתי לשבתות. שיש תנאים נלווים של אוירה רגועה, ושעות רבות מאוד ביחד, ובלי לחצים של התארגנות הבוקר / עבודה/ בישולים/קניות/מטלות/מחשבות מטרידות מה עוד מחכה לי לעשות … 

מה לא הסכמת עם מתיכון ועד מעון

מה ההבדל אם שבת או יום אחר שקובעים מראש?

לבין שבת

לפחות איך שזה אצלנו, וכנראה בהרבה בתים אחרים.  בסתם ערב באמצע השבוע - יכולים לקבוע ולסגור ערב זוגי, אבל לא פשוט להתמיד בזה באופן מתמשך. כי החיים מלאים באילוצים ובלת"מים והמון פעמים זה עשוי להיות בסופו של דבר לא נוח מכל מיני סיבות - ואז נכנסים למיטה עם פחות התלהבות.  

ליל טבילה הוא פעם בחודש. לא פעם בשבוע.  

ובשבת - ממש יש נשמה יתרה.  משהו באווירה האופפת, בנינוחות, ברוגע, בתנאים, בניתוק…   

אבל בפועל גיליתי שאפילו כששבת מוקדם

אני תמיד תמיד גמורה מעייפות אחרי יום שישי של בישולים

הצטברות של עייפות של כל השבוע

תמיד נרדמת על הספה כבר

ודווקא יש ימים בשבוע שפחות עמוסים לנו באופן קבוע

אז זה כן משתנה בין זוגות...

אצלי הבישולים העיקריים בחמישי בערב. שישי להשלמות של המנה הראשונה (דג), מרק ועוגה.

וניקיונות - בעלי שיחי'!

וסלטים מבושלים מגוונים קונים במעדנייה לשבתות. לא משקיעה בזה בעצמי 🙃 

גם אנחנו דווקא פחות אוהבים את שבת לקטע הזה...

אנחנו אחרי ארוחה כבדה, לא מיד אחרי מקלחת...

עייפים תמיד תמיד

בלילות שבת של חורף בעלי נשאר ללמוד ואני קורסת למיטה..

הרבה פעמים מתארחים...

בקיצור, גם לנו יותר כיף ומוצלח במהלך השבוע

אבל אין ספק שעם ילדים וחיים עמוסים צריך לפנות זמן

לי מאוד מפריע שבדכ כשאנחנו יחד אני מאוד עייפה, אז אנחנו מקפידים שפעם בשבוע אני הולכת לישון עם הילדים, וקמה בערב רעננה
ככה אני גם מרוויחה ערב של איפוס עייפות, וצוברת 10-12 שעות שינה ביום הזה...

ללכת לישון עם הילדים

אולי נאמץ

ובעיני היא נכונה מאוד.

הכותבת מציינת שהם לא נמצאים ביחד ושזה חסר במרוצת החיים.

גם שקובעים זמן זה בכלל לא בשביל לסמן וי אלא כדי לדאוג שהאינטימיות לא תתפספס ולא תדחק בתחתית רשימת המטלות.

וגם ההגדרה מאולץ היא נקודת מבט, זה לא אילוץ זה מציאת זמן בשטף החיים לדבר החשוב מהכל, אחרת הוא מתמסמס.

לא צריך לבחור כמובן את היום הכי לחוץ שחוזרים מאוחר ומגיעים על הלשון בחוץ, כדאי לבחור יום נינוח יותר, יום חופשי אם יש או שבת אבל חשוב לקבוע להכניס ללו"ז

אני לא יודעת כמה שנים את נשואה אבל יש שלב בחיים שאם לא קובעים זמן זה פחות קורה וזה חבל מאוד מאוד

לקבוע זמן זוגי

שזה לומר "הזוגיות הזו חשובה לנו"

לבין לקיים יחסים כדי להרות.

ובדייט זוגי לא חייבים תמיד לקיים יחסים

יש גם שבועיים שאסורים ממילא.

זה פשוט זמן הטענה זוגי.

זה עניין של תיעדוף.

החיים תמיד יכולים להיות עמוסים יותר ועמוסים פחות.

תראי איזה יופי שיש גורם חיצוני שכאילו מכריח אתכם להתייחס ללילה אחד כמשהו שאי אפשר להתנהל בו כמו כל יום.

אם היה ליל טבילה כל שבוע, כנראה שהייתם מוצאים פתרון.

זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה אומר שכשאין משהו חיצוני, החיים בורחים אחרי השגרה.

צריך להפנים שהכל מתחיל ונגמר בתיעדוף בחיים.

אם אני לא טועה את יחסית אחרי לידה? ואתם גם אחרי/ תוך כדי סבבי מילואים,

עומס מבורך, אבל עומס.

אפשר להחליט שכרגע לא מתאים לעשות שינוי. אבל זה צריך להיות ברור שזה מתוך החלטה ולא מחוסר ברירה.

ולתכנן מתי כן אפשר לווסת את העומס כדי להגיע לכל מה שחשוב לנו בחיים ושלא נתעורר יום אחד לגלות שלא השקענו מספיק בדברים שחשובים לנו בחיים .

האם טוב לנו (ל2 הצדדים)

כי זה פשוט לא רלוונטי מה קורה אצל אחרים.

השאלה היא האם לנו נעים טוב ומספק.

ונשמע מדבריך שאותך זה לא מספק

אז אתם צריכים לחשוב מה עושים כדי לשנות את זה.

באמת כולם עמוסים. וגם עייפים.

העייפות בעיני יותר חמורה מעומס כי היא מקשה על ההנאה..

אגב חיזור לא חייב לבוא לידי ביטוי דוקא ביחסי אישות.

אני הסברתי לבעלי שאני צריכה את התיווך שלו שמה שהוא עושה הוא חיזור

למשל, כשהוא מנקה ומסדר יפה את החדר שינה.

מחליף מצעים.

שאם הוא רק יגיד 'הכנתי לנו מיטה מפנקת' עם נשיקה- זה אחלה מחווה.

ובלי זה- זה סתם מטלה טכנית שהוא עשה בבית.

מה עושים בשביל לשנות את זה?

תקשורת.

אם כשהוא מנסה את עייפה, או אם הוא ניסה הרבה והיית עייפה- דחיה זה דבר מאד מרחיק.

אני אחרי שקיבלתי דחיה לקח לי כמה זמן, כמה חודשים- ליזום שוב בעצמי.

להביע את הרצון שלך, לדבר על עצמך

(לא איך לא חסר לך אלא יעשה לי הרגשה ממש טובה אם..)

אני באמונה מאד חזקה שמיניות טובה היא אחד מיסודות הבית שלנו.

לכן בשבילי, זה צורך.

אם ילד שלך יצטרך קלינאית תקשורת- תמצאו לזה זמן?

אז גם לזה מוצאים זמן.

למשל, אחת לחודש אנחנו עושים בוקר (חצי יום) זוגי, כי למדנו על עצמינו שבבוקר, אחרי לילה,

היחסים הרבה יותר טובים בפער.

זה לא אומר שאין תשוקה טבעית, זה לא אומר שלפעמים החשק כבוי בדיוק כשפינינו את הזמן,

זה לא אומר שאין חיזור וספונטניות אבל זה כן אומר שזה חשוב.

לקח לי זמן לעשות את הסוויצ' הזה במח ולהבין

שלקבוע זמן, לתכנן אותו, להתכונן אליו-

זה רומנטי לא פחות אם כי בצורה שונה...

א) לבדוק למה זה באמת לא זורם

ב) עם כל העומס אי-אפשר לחכות לערב חופשי , לעשות משהו רומנטי כי זה יקרה ממש פעם באף פעם אלא לנצל זמן . נגיד ילדים נרדמו אז לעשות .

ג) לגבי חיזור. גם גבר צריך להרגיש שחושקים בו. אם זה בנוי בצורה כזאת שהוא צריך לחזר כל פעם ועוד לא בטוח שזה יקרה אז ברור שהוא לא רוצה. 

לפעמים גבר שלא מרגיש צורך לאשתו בגלל שהוא עייף או מכל סיבה אחרת, מוצא את הצורך שלו במקומות אחרים כמו אתרים לא ראויים. ואז זה גלגל שמזין את עצמו, כי אין כוח אז הולכים לפתרון הקל שלא דורש מאמץ ואז הפתרון הזה גורם לזה שכבר אין לו חשק לאשתו אז הוא לא רוצה להתאמץ עבורה וחוזר חלילה.

אם יש ביניכם שיח פתוח שווה לשאול על זה ישירות.

ולחשוב איך אפשר לזמן ימים בהם אתם עירניים

צריך להשקיע בזה

תעשו תורנות שינה, תוותרו על כמה שעות עבודה, תעשו פחות בשישי כדי לשנוץ, מוצש תשכיבו ילדים מוקדם ותישנו צהריים בתורות

רופאים פוגשים כל כך הרבה מטופלים ומקרים, וזה לפעמים גורם לאבד את הרגישות ולשכוח שכל מקרה שהם פוגשים זה אנשים אמיתיים שזה משפיע על החיים שלהם באמת...

כמובן שלא כל הרופאים כאלו, אבל גם אני פגשתי מקרים של חוסר רגישות (לא ברמה הזו) וזה ממש קשה לפגוש את זה.

ברור לגמרי שהרופאה לא היתה בסדר. ככה לא נותנים מידע כזה. ובעיני נכון להתלונן (אם יש לך כוח להתעסק בזה).

ובכל מקרה חיבוק גדול לך... ממליצה לדבר עם מכון פוע"ה.

כמובן פנינו למכון פועה, ד"א הם אמרו שאי אפשר לקבוע כזאת קביעה על סמך הנתונים שהיא ראתה שזה עוד יותר קשה!!!

ממש קשה לי להמתין לתור של המומחה.. וגם לא יודעת למה לצפות???

לא מספיק עצם הקושי וחוסר הוודאות - גם חוסר הרגישות הזה! ממש עצוב שיש רופאים כאלה

(גם לאבא שלי רופא אמר במסדרון שהם חושדים שיש לתינוקת תסמונת דאון, ומיד רצה למהר משם לעניין אחר...)

מתפללת איתך לבשורות טובות, לכאן או לכאן! ושתצליחי לעמוד בזמן ההמתנה הנורא הזה...

שיחווה איך זה בלי כלום, שיענה לשאלות בגן למה לא התחפש, ושירגיש מה זה בשבילו.

אם יהיה לו טוב, מעולה, אם לא יהיה לו טוב שנה הבאה הוא יתחפש.

האמת שלפי התיאורים שלך בשרשורים אחרים זה נשמע כמו להכנס לפינה של "רוצה אבל רוצה שתשכנעו אותי" אל תכנסי לשם בכלל... את רוצה שהם יהיו בוגרים ועצמאיים, נכון? בשביל זה צריך לאפשר להם עצמאות איפה שאפשר, לחוות את ההשלכות של הבחירות שלנו,,ללמוד מה נכון לנו. נשמע לי שזאת הזדמנות מעולה עבורך כאמא לשחרר ועבורו כילד לחוות בחירה עצמאית

וביום של התחפושות תציעי לו ללבוש. ירצה- ירצה

לא ירצה- שימי בתיק למקרה שיתחרט כשיראה את כל הילדים בגן. 

שזה ישכב בבית, שיוכל למדוד לנסות

לפעמים המילה ''תחפושת'' גדולה ומלחיצה, הם לא באמת מצליחים להבין במה מדובר

אולי אם זה יישב בבית הוא יוכל להתרגל לעניין.

זהו, חוץ מזה לעזוב לגמרי את הנושא... 

יש מצב שגם ביום של התחפושות לא ירצה, ואז שייקח רק רובה, או תחפושת בתיק, או שלא יתחפש בכלל.

אם הוא לא רוצה ולא חסר לו אני לא חושבת שיש סיבה לעשות לו תחפושת

ובעיקר בנים, יש לי אחים שכמעט אף פעם לא התחפשו, וגם כשכן זה היה דברים פשוטים עם בגדים נוחים שחקן כדורסל למשל.

מצטרפת להמלצות להציע פעם-פעמיים ואם עדיין לא רוצה לשקף לו מה יכול להיות ההשלכות של זה (אולי תהיה שונה מכל הילדים) ולשחרר, זה באסה לך בתור אמא אבל זה שלו אז לשחרר באמת. מצטרפת גם להמלצה שכן יהיה לך תחפושת בשבילו שאם ירצה ברגע האחרון ובאמת לשלוח לגן שאם ירצה שם כשיראה את כל הילדים אבל ממליצה שזאת תהיה תחפושת פשוטה, עם חולצה ומכנסיים שנוח ללבוש אולי גם כובע אבל לא אוברול או עם כל מיני בדים במרקמים שונים, כמה שיותר דומה לבגדים של היומיום.

הוא נרתע מאד דברים שקשורים למגע? הוא נמנע מסוגי בדים מסויימים? כי אולי זה וויסות חושי..

מה אכפת לך אם הוא מתחפש או לא? תסבירי לו למה את חושבת שכדאי לו וזהו. כן, כן. לא, לא.

באמת כיף לראות את הילדים מחופשים. שכל המשפחה מסתובבת ביחד מחופשת. גם לי היו שנים שקצת התבאסתי שילדים לא רצו להתחפש.

אבל האכזבה היא שלי, וההחלטה אם להתחפש היא של הילד. אז קצת עודדתי, ואם הילד לא רצה אז זרמתי איתו.

שלושה ימים בלבד כל פעם, אבל זה הרגיש כמו נצח...

באחת הפעמים זה היה גם בשבת (התאשפזנו בשבת), והכי קשה היה שלא התארגנו על זה מראש... אתם לפחות יודעים עכשיו מראש שהוא יהיה שם בשבת, אז תנסו לחשוב מי הכי מתאים שיהיה איתו, ותדאגו לכל הדרכים להקל על השהות בשבת... (בגדים להחלפה, חומר קריאה, אוכל ונשנושים...)

מתפללת בשבילכם שבקרוב מאוד יגלו מה יש לו והוא ישוחרר בבריאות שלמה!

ובינתיים תנסו להקל על עצמכם כמה שאפשר - להתחלף ביניכם במשמרות על הילד, אולי גם לגייס בני משפחה נוספים, ולפנק את עצמכם (ואת הילד וגם את אחיו) במה שאפשר...❤️

כמה ימים בגלל הקאות וחשדו בזעזוע מוח כי הוא קיבל מכה בראש.

זה היה סיוט סיוט סיוט.

הקושי שלך הכי מובן.

תנסי להקל על עצמך איפה שניתן.

רפואה שלמה!!!

(ותקשיבי לתחושות בטן שלך)

במצב חסר אונים שכזה,

רוצה לעזור ואין כ''כ איך...

ממש קשוח. חיבוק גדול!

רפואה שלמה ❤️

מה שעוזר לי במצבים כאלה לעשות לעצמי בראש זום אאוט של זמן ולדמיין אותך

במעמד של עוד 10 שנים מספרת על הסיטואציה הזאת, היא תהפוך לסיפור שהיה מזמן. 

גם לנו יש גם ניסיון עם כמה שבתות כאלו.

אצלנו אני נשארתי בביה"ח (המאושפז הוא תינוק יונק, לא באמת היתה אופציה אחרת), ובעלי נסע עם הילדים להורים שלו.

ממליצה לדאוג מראש למיץ ענבים וכוסות לקידוש (בשע"צ הגיע מישהו שעשה קידוש, אבל לא תמיד היה לי נוח לצאת ידי חובה איתו. עזר לי שלא הייתי תלויה בזה), וגם כמה לחמניות/פיתות שיהיה לחם משנה מסודר לכל הסעודות. וכדאי שיהיה גם סידור עם תפילות שבת, אפשר ספר תהילים, ספרי קריאה.

וחיבוק על הדיקור מותני שלא הלך. איזה מתסכל זה... וגם על האנטיביוטיקה שרוצים לתת ולא ברור אם באמת צריך. גם אצלנו היתה פעם כזאת (אני כן נתתי, אבל מזדהה עם השאלה).❤️

ממליצה לשתף את הסביבה הקרובה. אנשים רוצים ושמחים לעזור, וזה נותן הרגשה טובה להרגיש את העזרה והשותפות של אחרים (ככה לפחות היה אצלי).

אולי מי שנשאר שיסע לשבת עם הילדים למקום שיהיה בו נעים יותר?

ולהבא בעז"ה שלא תצטרכו אבל אני לא הסכמתי לניקור מותני בלי הרדמה.

התעקשו איתי, אבל אני התעקשתי יותר

ואני לא יודעת איפה אתם אבל בהרבה בתי חולים מחלקים אוכל למלווים לשבת, וממליצה לדאוג שיהיו גם פינוקים אם אפשר להנעים את השבת.

באחד האישפוזים שלנו, שהגעתי בשישי בצהריים דאגתי להביא בגדי שבת, להחליף וזה השפיע מאוד על ההרגשה.

שיהיה בבריאות במהירות 

עברתי הרבה כאלה עם הילדים ומבינה אותך מאוד, במיוחד האי ודאות

ממליצה לברר בבית החולים האם יש סעודות שבת ואם לא אז להתארגן

מראש גם עם פינוקים לשבת ומשהו לקריאה כי זה הכי קשה -שבת בבית חולים

אבל נס שזה שבתות קצרות עכשיו

ותזכירי שברוך ה' הוא מטופל ובהשגחה וזה הכי הכי חשוב כרגע

רפואה שלמה🫂

יכולה לפרט?

נראלי נעדיף שישנו כדי שהיומולדת יהיה שלו ולא שלהם... 🤦‍♀️

אני לא טובה במשחקים לזוג מבוגרים.

מזל טוב! ותהנו!!

שעשיתי ליום נישואים שלנו, אני חושבת שיתאים גם ליום הולדת

מעתיקה לך:

היה לנו יום נישואים ושנינו עמוסים ...

יצאנו למסעדה בערב ומאוד רציתי שקצת נציין את היום.

בנות שיתפו כאן כל מיני משחקים זוגיים אז הכנתי משהו מהרעיונות שקראתי, שתי דקות עבודה והיה נחמד!

הכנתי שתי ערמות של כרטיסים.

אחת - כל מיני משפטים השאלות כמו:

משהו שהיה לי מאתגר

משהו שאני מתגעגע אליו

משהו ששימח אותי

אני רוצה להודות לך על

וכו'

ובערימה השנייה כתבתי כל מיני תחנות שהיו לנו בחיים.

למשל -

בדייטים

בזמן הלימודים

כשגרנו ב...

הלידה של

כל אחד בתורו לקח כרטיס מכל ערימה, והיה צריך לענות.

למשל -

משהו שאני רוצה להודות לך עליו - בלידה של...

משהו שהיה לי מאתגר - בדייטים

היה נחמד ומעורר מחשבה!!

שומרת לי ליום הולדת של הבעלול😉

* להכין ארוחה חגיגית, אפשר להכין לו הזמנה רשמית במחשב ולשלוח באותו בוקר

 תערכי שולחן עם מפיות והכל.

תכיני תפריט, ותכתבי הערות שמתאימות לו

למשל -

פסטה ברוטב כמו שאכלו בישיבה

סלט שהיה בחתונה שלנו

פיצה שקנינו לפני הלידה ....

אם יש לך זמן תוסיפי לתפריט תמונות ואיחולים ותשמרו למזכרת.

* לקנות מתנות סמליות לפי אותיות השם שלו

* משחק חידות (כמו חפש את המטמון) בבית, המטמון זה המתנה.

* לבקש מחברים / משפחה שישלחו לך איחולים קצרים בשבילו, להדפיס ולפזר בבית

* לצייר ציור או להכין יצירה ביחד.

* לרקוד (:

ולא שאת מכינה לו.

כלומר יש כאלה שטוב להם שמכינים אחד לשני (ואז המכין לא באמת משתתף כי הוא יודע את התשובות)

לדעתי הכי כיף שמופתעים וזורמים יחד.

(ואז אם פחות מוצלח צוחקים על זה יחד במקסימום)

אפשר לקנות משהו מוכן ואז את לא יודעת מה הפרטים בשאלות.

אפשר לעשות עבודת אומנות או בישול משותף.

ומבאס על הבוקר.

ממה שאני מכירה הוא אמור לתת לך הפנייה ואז את יכולה ללכת למרכז בריאות האישה בקופת חולים לטכנאית.

או שתבקשי ממנו הפניות בצורה מסודרת, או שתעברי לרופא אחר.

איך הגעת אליו? בצורה רשמית דרך הקופה שאו שהוא איזה מכר ממסגרת לא רפואית כלשהי?

אין אצלנו כזה הרבה זמינות של רופאי נשים.

נגיד אצלו התור הקרוב הפנוי זה עוד חודשיים.

ושאר הרופאים על הפנים! ניסיתי והייתי ממש לא מרוצה.

הוא לפחות בפן האישי ממש נחמד.

היא אלופה ומקצועית ותורים זמינים

את ממש לא צריכה לעשות בבית חןלים

ואת ממש לא צריכה דווקא שרופא יעשה לך

במה אפשר להקל.

גם אני הייתי צריכה לנסוע כל פעם שעה+ למרכז הרפואי, ועוד שעה+ בחזור.

לצאת באישון בוקר ולהשאיר את הילדים להתארגן לבד. 

וכמובן על חשבון שעות עבודה, שעקמו לי את הפרצוף בכל יום מחדש.

אבל

לא הגיוני ההתנהלות של הרופא שלך.

את לא צריכה רופא נשים במקום בשביל המעקב

הרופא שהלכת אליו צריך להוציא לך הפניות לאולטרה סאונד ובדיקת דם. הוא מוציא עשרות הפניות בבת אחת.

את עושה במרכז הרפואי שהכי קרוב אלייך, והתשובות- או שאת שולחת אליו, אם הוא רופא של הקופה התשובות אמורות להגיע אליו ישירות.

אני לאורך כל תקופת הטיפולים בכלל לא הייתי בקשר עם הרופא

הכל דרך האחיות פוריות במרכז הרפואי.

הן התקשרו אלי כל פעם אחרי שהגיעו הבדיקות והורו לי מה השלב הבא שעלי לעשות- כמובן שהרופא נתן להן את ההוראות.

זה חייב להיות תיק מסודר ושמישהו ינהל את הכל ולא שיגיד לכם תבואו היום תלכו מחר, חייב פה סדר ודיוק בזמנים

בהצלחה רבה

שתפקדו מהר בזש"ק

עכשיו לא יודעת מה לעשות...

להמשיך איתו בראש שלו?

לנסות לעבור לרופאים אחרים? (לא בא לי.... היו ממש לא נעימים)

להמשיך לחכות?

גם ככה חשבתי שאולי רצנו מהר מידי לבירור רפואי.

לא ברור למה הוא נתן לך הפנייה עד עכשיו.

בטח היום כבר לא אוכל ללכת.

זה קריטי הזמנים?

רופא נשים לא מטפל בבעיות פוריות, חבל על הזמן שלכם- לכו לרופא פריון.

ואם פניתם לרופא נשים הוא היה צריך לשלוח אתכם דבר ראשון לסדרה של בדיקות

לא ישר מעקב זקיקים.

פרופיל הורמונלי למשל שזה רק בדיקת דם ועוד- לא זוכרת כרגע, אבל יש פרוטוקול ראשוני של בדיקות, 

מעקב זקיקים עושים לקראת טיפול, אבל קודם צריך לדעת אם יש בעיה, מה הבעיה ואצל מי.

שורה תחתונה- לכו לרופא פוריות.

אם אתם במכבי באזור המרכז יש לי המלצה חמה.

תדעי לך שהייתי פעמיים אצל רופאי נשים ושניהם אמרו לי פרופיל הורמונלי לא רלוונטי

לא יודעת למה, לא מבינה בזה.

לי היה נשמע הגיוני מעקב זקיקים, כי המחזורים קצרים וחלק מהחודשים אני לא מזהה  בכלל ביוץ.

בדקתי עכשיו באפליקציה על רופאי פיריון באזור שלי (אני לא גרה במרכז), התורים הקרובים הם באפריל, זה סביר?

וחוץ מזה שצריכה לקבל הפניה מהרופא כדי לקבוע אליהם תור.

נשמע קלאסי להתחיל מפרופיל הורמונלי

לגבי השאלה שלך קודם בעיקרון אפשר להתחיל מעקב זקיקים גם אחרי אבל זה תלוי מה רוצים לבדוק. פרופיל הורמונלי עושים עד יום 5 לווסת. 

לפני שעושים את כל הבדיקות. אז את יכולה לקבוע תור לאפריל (זה לא כזה רחוק)

ולבקש מהרופא נשים הפניה לכל הבדיקות שצריך, כדי שתבואי כבר מוכנה לרופא פוריות.

הבדיקות עצמן לוקחות הרבה זמן כי חלקן מבוצעות בכל מיני זמנים של המחזור

ויש בדיקות שהתורים אליהם רחוקים

חלק מרופאי הנשים שאפשר לקבוע אליהם תור, הם גם רופאי פריון

את יכולה לראות מה התור הפנוי, ולבדוק בגוגל על הרופא.

וההתנהלות של הרופא ממש מתמיה.

אולי כדאי לבקש הפניות וללכת באופן עצמאי? 

אם את יכולה לעשות מעקב אצל טכנאית

ולשלוח לו את התוצאות בווצאפ.

הרבה רופאים מאפשרים את זה..

אני לא במכבי. אבל תבקשי הפניה וטופס 17 ולכי לטכנאית. תשלחי לו את התוצאות.

לבי''ח הולכים רק אם זה דרישה שלהם במעקבים לivf. ויש גם בתי חולים שזה סבבה מבחינתם לעשות בקופה גם במקרה הזה.