שמעתי ממישו חכם שאני ממש מעריכה בשם הקבלה שיש לנו רוח נשמה וחיה 

ואנחנו כל כך מורכבים וכל חלק רוצה משו אחר וזה קורע אותנו ומאבק יומיומי

שלא צריך ללמוד תורה וחשוב הרבה יותר לעשות חסד - משהו כזה. אבל אם נראה שזה מה שיעשה לך טוב אז תשאלי רב ותסעי עם קבוצת נשים לטיול בחו"ל.

כן גם באיסוף טיטולים מהריצפה, היא לא תרגיש מלאה

לי לקח המון שנים להגיע לזה

עד שהבנתי שהילדים והבית זו עבודת קוד והשליחות הכי גדולה בשבילי, ואז התחלתי להתמלא

זו עבודה של כל אחת עם עצמה

העולם היום מלמד אותנו שבשביל להגשים את עצמנו , זה רק בחוץ, רק בלכייף או לעשות קריירה

בעייני זה עיוות

מסכימה מאד

אבל התכוונתי לזה, שבעולם של היום לפחות כפי שאני רואה את זה, הקריירה הפכה עיקר והבית טפל, וכמה שאנשים כאלו יגידו שמה פתאם והילדים הכי חשובים. הם מעדיפים לעבוד המון שעות בשביל מותרות וזה בא ע"ח הילדים גם אם לא התכוונו

ולגבי השאלה של נביעה, התכוונתי לכך שברגע שתרגיש סיפוק בבית, הרגשת התיסכול תעלם ברובה, ברור שהיא צריכה לצאת ולהתפנק, זה לא מותר זה חובה.

אבל צריך לדאוג גם לנשמה ולרגש. 

מניסיון

בהצלחה

לי יש את הזמנים שהם רק בשבילי, שתולים בתוך השגרה המבורכת (והשוחקת) ואני שומרת עליהם מכל משמר. 

זה יכול להיות שיעור/חוג/תחביב שאני מקדישה לו זמן קבוע פעם בשבוע.

זה משפיע לטובה על תחושת השחיקה

בכלל  אני מעריכה אותך את נשמעת בן אדם מיוחד. לי כבר מזמן לא עברו בראש מחשבות של רצון לקדושה לצערי.

מזה מבינה אותך 

זה לא חייב להיות ככה פשוט לא 

תבחרי מחדש הכל ותעשי סלקציה מה את רוצה להשאיר ומה את רוצה לשנות

ודווקא בזמן הבניה צריך נופש ולחזק את הזוגיות

אז אי אפשר מלון?תעשו משהו אחר 

תכניסי לעצמך מותר מותר אפשר 

והרבנים הכי גדולים היו הכי מכיפים עם נשותיהם תראי בגמרא 

צריך איזון ובינתים נראה שאת חנוקה חנוקה 

זה לא טוב 

יש לך תפקיד בעולם את מיוחדת 

את יכולה לעשות הכל וזה יהיה בגבולות ההלכה ולא יסתור את הילדים

היום זה יותר ויותר מקובל ואפשרי

הלוואי שיהיה לך טוב ותשיגי את האיזון שלך

הלוואי

בס"ד

כתבת יפה, אני חושבת שכולנו יש רגעים כאלו ( בפרט בזמן הריון לידה ותינוקות קטנים) 

אבל ! וזה אבל גדול לא הבנתי מה מונע ממך להגשים את הרצונות שלך. כלל גדול מאוד בעבודת ה' אפשר לעשות כל דבר בקודש! כן כן זה אפשרי, ואני בטוחה שאת יודעת את זה. גם לרקוד ולשיר יש היום ברוך ה' מספיק מסגרות ויש מודעות גדולה לנושא. לצאת לעיר קצת להתרענן? מבורך, רצוי חובה אפילו. הילדים שלך צריכים אמא שמחה כמו שזה עבורך זה עבורם. 

אני לא מסכימה עם הגישה (ומותר לחלוק) שאנחנו צריכים להרגיש שליחות ושלמות כשאנחנו כל היום בבית. רק בבית. 

הבית שלי זה חיי זה מקור האושר הכי גדול שלי, לא רואה את עצמי נמצאת רק בבית, תמיד אני מוצאת עיסוקים נוספים. 

זה עניין של אופי, כמו שבעבודת ה' יש כל כך הרבה זרמים כל כך הרבה אופציות. ה' יתברך לא סוגר אותנו הפוך! 

חו"ל ? עניין של מנהג ופסק הלכה שלפיו הולכים אין בו איסור ממש  ( בעלי לא יוצא מהארץ לא משנה מה, אני כן אומנם מאז שהתחתני יצא לי רק פעם אחת אבל הוא מבין אותי ונותן לי מקום) 

עכשי, את צריכה לשבת עם עצמך ולראות מה באמת חוסם אותך, זה לא רק התורה או עבודת ה' אין איסור בכל הדברים שהזכרת. תשבי עם עצמך בצורה שהכי עושה לך טוב, מה מנוע ממך לממש את הדברים שציינת? אולי זה פשוט פחד? שגרה? 

להכל אפשר למצוא פיתרון. גם לקטנטנים. יש לי חברה שעזבה הכל ולהלכה ללמוד נגרות. והיא מעבירה היום סדנאות לילדים ולמבוגרים. ונהנת.  ואני הערצתי אותה על זה. 

שינוי הוא לא דבר קל, הוא דורש המון. אבל עבודת ה' היא מחייה, ולא הפוך. אין תחליף לרעייה ולאמא מאושרת, אין! אין תחליף לעצמך כשאת מאושרת! אין!!! 

עבודת ה' מפרה, זוגיות משפחה כל אלו הם חלק מחיינו, קודש הקודשים שלנו. אבל הם לא כל תכלית חיינו. אפשר ורצוי לשלב. 

ה' יתברך רוצה שנהיה מאושרים, רוצה שנוציא את הכוחות שלנו אל הפועל בצורה קדושה. 

אל תוותרי על עצמך! למענך ולמען בעלך והילדים. 

בס"ד 

תחלקי את מה שאת רוצה לשלבים קטנים. יש היום המון מקהלות נשים, הם גם מופיעות. יש להקות מחו"ל ושירה שנבנות. (יש הרכבים של זמרת ורקדניות)

לא חייבים לשיר רק שירי קודש אנחנו בני אדם. 

אין ישר 100% הפוך ה100% זה מפחיד שזה מופיע ישר, זה  פחד מוות! הגוף הראש צריך להתרגל להרפא לפעמים. 

תתחילי מצעד אחת קטן, תכנסי למסגרת של שירה, מהניסיון שלי מתנקזים למקומות האלו הרבה הזדמנויות. את יודעת לנגן? תלמדי לנגן קחי שיעורים. ככה תוכלי יהיה לך קל לבנות את עצמך לצאת להופעות. אם יש לך שמיעה מוזקלית את מאוד תהני מזה. 

וכן אפשר לקפוץ ישר לדיסק את כותבת? תרשמי לקורס כתיבה. צעד צעד. אנחנו בני האדם לא יכולים הכל בבת אחד, זה גם לא בריא לא אנושי. אני מאמינה שגם ההדרגתיות, תרפא אותך מהפחד והמחששות.   ותיתן לך ביטחון ביכולות שלך, כולנו מפחדים כולנו חוששים. כולנו בני אדם. 

את כותבת יפה, תנסי לכתוב שיר. צעד צעד.

זה מזכיר לי את רוחמה בן יוסף גם היא בגיל 30 ומשהו הפכה להיות זמרת. זה אפשרי, 

והכי חשוב תתפללי על זה, זה הכי יעזור. 

בס"ד

 תרפאי את הפחד, ןזה שלך.

תעלי לפה נשמח לשמוע!!! 

לפי דעתי לכי להרכב או מקהלה כדי לעשות את זה הדרגתי, אפילו לתקופה קצרה כדי לקבל ביטחון ומקצועיות (עמידת במה וכו' תמיד יש מה ללמוד)

 לא תמיד קל לקפוץ ישר למים לפעמים צריך להיכנס דרך המים הרדודים. 

אפילו לתקופה קצרה, אבל זה יתן לך את הדחיפה שאת צריכה. 

ויאללה עוד נשמע עליך

בהצלחה!!! 

נכון שלא קראתי אף דבר תורה מסודר,
והקרם של העוגה יצא קצת מר,
והבית בלאגן - כל המשחקים באמצע הסלון,
ובצהרים הקטנים לא הספיקו לישון.
נכון.
אבל כיבסתי כל כך הרבה בגדים לבנים,
זה נחשב לי כשלמים?

נכון שלא הספקתי על הכל להתוודות,
ואפילו ביני לבין עצמי
יש דברים עליהם לא העזתי להודות,
והגבתי לפעמים בצורות לא מדודות,
והרגשתי כישלון.
נכון.
אבל שתקתי, כשכל כך רציתי לצעוק בחזרה.
זה מפנה לי מקום בעזרה?

נכון ששנה שעברה ברגע של הארת פנים וקרבה,
קיבלתי על עצמי קבלות של אהבה.
והבטחתי, בלי נדר, בשפה נקיה,
הבטחות יפיפיות להיטיב ההוויה.
ולא כל כך הצלחתי לקיים הכל,
זה לא פשוט בכלל,
זה חלק ממכלול,
היה עלי גדול...
נכון.
אבל התאמצתי כל כך 
להאיר פנים,
להעיר בנחת,
לא לכעוס כשהציפו את כל המקלחת,
בכל פעם שדפקו בדלת לקשור את המטפחת,
להתלהב מיצירה לא כל כך מוצלחת,
גם כשהייתי עיפה או חולה.
זה נחשב לי לעולה?

נכון.
הרבה פעמים אני קטנה
הרבה פעמים אני נשברת.
הרבה פעמים אני מותשת
המון מקטרת.
אבל הפעמים האלה,
בהם אני מצליחה
להרים 
אליך
פנים.
נחשבות לי כקטורת על המזבח,
כלחם הפנים?

נכון
אני
עמוסה
בטעויות
אלא מה.
אבל רק 
עכשיו
ילדתי 
נשמה.
ובא לעולם אור גדול של המשכיות וכוח
ודבקות בין האל לאנשים.
זה נחשב לי כתפילת כהן גדול בקודש הקודשים?

מניחה לפניך את הקורבנות, הגדולים והקטנים.
את הדמעות, המאמץ, את לחם הפנים.
את הלילות ללא שינה, ההנקות.
את כל הפעמים בהם התחלתי לנקות..
את אלפי החיבוקים.
את מליוני הנשיקות.
את התפרים,
מהלידה.
את הצירים,
שהעברתי בעמידה.
את הספרים
שנשארים
במגירה - עד שיהיה לי זמן וכוח.
את כל הפעמים שהתאפקתי מלצרוח.
את גני השעשועים
את סעודות השבת,
את זה שעדיין לא נתת לי בת..
את תאטרון הבובות לפני השינה,
את עצמי החדשה, את אני הישנה..

ויותר אין לי מה לתת,
הידיים שלי ריקות.
הכל מונח כאן.

ריח קטורת עולה מהתנור,
וחוט של זהורית שהיה בפתח קשור,
הפך לבן.

(שירה סטופל)

היום ראיתי בזכות מישהי יקרה כאן והתלהבתי 

@נביעה תראי לבעלך אולי יעזור

שירתנשים.com/song/136/אם%20ננעלהhttp://xn--eebamk3bedg.com/song/136/%D7%90%D7%9D%20%D7%A0%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%94

אודות שירת נשים

בעיה רצינית שככה זה כאב

אבל זו התחושה שלי.

אני רואה סביבי שני סוגי אנשים עיקריים - אלה שאצלם הכל טוב, גם כשלא הכל טוב.

ואלה שאצלם הכל לא טוב - גם כשהכל טוב.

וזה לא אומר שדווקא הנשים שעובדות או שמגשימות חלומות יהיו מהסוג הראשון ולא השני.

וזה לא אומר שעקרות בית יהיו מהסוג השני ולא הראשון.

זה עניין של בחירה. במה אנחנו מתמקדים - האם בלראות את הטוב או בלראות את החסר. האם בלהיות מלאות מרץ או בלהתמסכן ולהתלונן. יש נשים שנהנו להתלונן, להרגיש קורבן של המציאות. תחשבי מה את מרויחה בזה באמת? קוראים לזה "להתקרבן" - מלשון להרגיש קורבן. של הבעל, של הילדים, של הדת, של המציאות. במקום לעשות עם זה משהו. זה מוריד ממך הרבה אחריות...

וזה לא אומר שאם באמת חסר, כדאי למלא, בהחלט כדאי. אבל שוב, זה עניין של התמודדות פנימית.

בקיצור, מכל המיילים שלך בתקופה האחרונה זה נראה שאת מהנשים שאוהבות להרגיש מסכנות וכלואות ולא באמת לעשות עם זה משהו. כל העצות שיתנו לך, לא יעזרו, אם לא תחליטי לעשות שינוי פנימי בגישה שלך לחיים.

(אני רואה לדוגמא את אמא שלי ואת חמותי - שתיהן נשים מקסימות וטובות. אפילו ארהיב ואומר שחמותי אפילו יותר.. אבל - אצל אמא שלי הכל טוב (לפעמים היא מתארת את החיים שלה אפילו יותר טוב ממה שהם). אצל חמותי - הכל לא מספיק טוב. היא חולמת על דברים שלעולם לא תוכל להגשים. היא חיה בתסכול מדברים שקרו פעם ולא מרפה - האם זה עוזר לה? לא! זה רק מפחית משמחת החיים הטבעית שלה. והיא באמת אישה טובה, אבל היא פשוט לא מרפה ולא יכולה להסתכל על הטוב שיש לה - ויש לה המון. וחבל. כל פעם שהיא מתחילה עם התלונות האלה, על למה היא לא עבדה כל השנים, על הפגיעות שפגעו בה הדודות, על החלומות שלה לעבוד דירה לכאן או לכאן אבל אין כסף ובעלה לא מסכים, ולמה מזמן הם לא עברו, והכל בגללו.. - אני פשוט אומרת לעצמי, איזה פזמון חוזר, כמה חבל, תרפי מזה - הרי יש לך כל כך הרבה טוב סביבך.. וכמובן שאני לא אומרת כלום - אני על תקן הכלה החביבה והמכילה, אבל זה מה שאני חושבת בפנים...)

בהצלחה.

ואני לא אומרת שלא צריך לתת מקום לרגשות.

אבל לדעתי כדאי להתחיל להגשים דברים בקטן, מאשר להרגיש כל/רוב הזמן פספוס בגדול.

יש משהו כיף בלהתמסכן ולהרגיש את התמיכה של אנשים שאומרים לך כמה את טובה ומסכנה. אבל תכלס - זה לא עוזר לטווח ארוך להרגיש שמחה. להרגיש שמחה - זה עניין של החלטה - להתמקד בטוב שיש עכשיו ולפעול כך שיהיה יותר טוב בעתיד.

שאנחנו צריכות לתת מקום גם לתחושות הפחות נעימות לפעמים.. להבין שהכאב הוא חלק מהחיים וזה בסדר..
רק כשנותנים מקום גם לפחות נעים אפשר להגיע לשמחה שלמה..
לתת אישור לרגעי הגאות והשפל.. מאושר מלשון "אישור".
ברור שאנחנו בוחרים במה להתמקד, ולהתמקד בטוב זה האידיאל, וזה בהחלט תורם לאושר!

אבל תוך ראיית הקשיים והסתכלות פרופורציונלית על התמונה..זה לא יעזור להכחיש שקשה לפעמים.. זה כן יעזור אם נתמקד בטוב שיש, נבין שזה מגיע עם קשיים, אבל גם עם כוחות שאבא שבשמיים שולח לנו..
לכל אחד קשה לפעמים, וההצגה הזאת שכל אחת עסוקה בה לפעמים.. בלהראות מאושרת ואופטימית תמיד.. שהסביבה לא תחשוב שאני ח"ו לא מעריכה.. שהסביבה לא תראה שאני לא מושלמת..
אף אחד לא מושלם וזה בסדר! ה' ברא אותנו אנושיים והדיאלוג הפנימי הזה זה חלק מזה.. אנחנו לא מלאכים.. וה' הכי מבין את זה! "היוצר יחד לבם- המבין אל כל מעשיהם".
אז לא צריך להתלונן כל היום, ולא ל"שחק אותה" סתם כאילו לא קשה מידי פעם.. בואו נודה באמת- יש קשיים. אבל בואו נבחר להתמודד איתם ולקום מהם ולא ח"ו ליפול מהם..
 

ולעשות הצגה שלא קשה - זה בדיוק הפוך ממה שאני חושבת.

השאלה היא האם עסוקים בלהתלונן או בלנסות לראות את הטוב ולשפר. ואפילו אולי להבין שיש תקופות ויש תקופות.

אבל לחיות את המציאות ולנסות להפיק את המיטב ממנה. ממה שאפשר.

הרי היא באמת לא תיסע לחול, וגם לא תזרוק הכל. וכנראה גם לא תהיה מדובבת סרטים.

היא בהחלט יכולה לקחת נופש זוגי ולהתחדש, גם אם יש מגבלות תקציב.

היא בהחלט יכולה להחליט שהיא יוצאת ומוצאת לעצמה תעסוקה קטנה שהיא אוהבת.

אולי להתחיל לשיר בלהקה של נשים ביישוב ולא ישר לרוץ להופעות עצמאיות.

יש דרכים להיטיב עם עצמך.

לרוב זה לא הכל או לא כלום. מהלופ הזה לרוב לא יוצאים.

אבל  מי אמר שהיא עסוקה בלהתלונן ושזה לא פוסט פריקה? אולי הדרך שלה, דווקא כאדם יוצר וכותב, היא לשחרר את התחושות הקשות דרך המקלדת ודרך הכתיבה? אולי זה מקל עליה, מוריד ממנה, ואז יותר קל לה להסתכל למציאות בעיניים, לנסות לקום מהדכדוך הזה, שנופל לפעמים על כל אדם, ולראות איך אפשר לשפר?
כאילו היא משאירה את הקושי על הדף/בפוסט ועוזבת אותו שם.. וככה זה מרפה ממנה ופתאום היא רואה לבד את החיובי ומסיקה מסקנות.. ככה אני הייתי עושה בעיקר צעירותי.. פורקת בעזרת היצירה.. כותבת, מלחינה, מוצאת את עצמי שרה ומנגנת את מה שמפריע לי, וכשהשיר נגמר, הקושי איכשהו תמיד נגמר איתו ופתאום כבר לא כעסתי ולא נפגעתי.. כל אחת מתמודדת בדרכה שלה.. העיקר זה להתמודד (;
אני חושבת שדרך פוסט באיזה פורום אי אפשר לדעת מי באמת האדם שעומד מולך.. זה שמישהי מתלוננת פה לא אומר שככה היא תמיד.. אולי להפך.. אולי היא כ"כ אופטימית בדר"כ, שהיא לא מסוגלת להתלונן בשום דרך אחרת והיא חייבת לשחרר איכשהו, אז היא הגיעה לכאן כדי לפרוק ולקבל קצת חיזוקים? יש בזה רע?
פשוט הרגשתי שיש בתגובה שלך קצת ביקורת שלילית על תלונות באופן כללי, אז רק רציתי להבהיר שזה לגמרי בסדר ונורמלי.. ח"ו לא התכוונתי לפגוע.. רק לתת את נקודת המבט שלי לדברים.. 

אם המטרה של הפוסט הוא לשחרר, זה לגיטימי לחלוטין. כולנו צריכות את זה מדי פעם. והאנונימיות שבזה עוזרת הרבה.

אבל אני פשוט עוקבת אחרי הפוסטים שלה כבר תקופה, וכך זה נראה לי.

יתכן שאני טועה, ואז אני מתנצלת, ובכל מקרה אני מתנצלת אם פגעתי כי זה לא בא ממקום של לנסות לפגוע.

ויתכן שניעור כזה כן יעזור לה. כתבתי את זה לטובתה.

וגם לטובת עוד הרבה נשים שמסביבי שאני רואה כמה התלונות מכבות אותן ואת מי שהן באמת.

כנראה הייתי צריכה במקום זה לכתוב בצורה יותר חיובית, כמו שיעור ששמעתי מהרבנית שרה אליסף בתקופה האחרונה, על כמה שההתעסקות בעבר וההתעסקות במה יהיה, מונעת מאיתנו לראות את הטוב שלנו, את המיוחדות שבנו ובמה שיש לנו, וכמובן את השליחות שלנו. אני ממש התחברתי, כי כמובן גם אני מגיעה למצבים האלה לפעמים.. כמו כולן. אבל להתעסק בזה יותר מדי ולא לעשות שום דבר - לרוב זה לא עוזר. וזו היתה התתרשמות שלי - של מן חוסר יכולת להתמודד ולעשות מול המצב שלה - שבאופן אובייקטיבי לא נראה מצב כזה גרוע. ויתכן מאוד שאני טועה.

זה עדין יותר וגם כי זה יותר נשמע טוב שמדברים דברים ששמעו מאנשים גדולים (אנשים גדולים גם יודעים מה הצורה הכי יפה ומחזקת להגיד מה שצריך) וגם סתם נחמד לשמוע משהו טוב מהרצאה שהיית ונהנית. תכתבי לנו עוד.

אני גם טיפוס ששמח במה שיש לי בדר"כ ואם שואלים אותי מה אני רוצה מתנה אני צריכה לחשוב הרבה זמן כי בדר"כ מרגגישה שיש לי הכל אבל לא כולם ככה! יש כאלה שקשה להם לעזו חלומות ואפילו בלתי אפשרי כי זה מחזיק אותם, התקוה הזו שיום אחד...

או שזה הלופ שבו הם חיים?

זה לא לגמרי עניין של בחירה, יש כאלה שזה בא להם יותר בקלות

מכל מיני סיבות כמו חינוך לגישה כזאת ובד"כ גם נסיבות חיים חיוביות

ויש כאלה שזה יותר קשה להם ויותר נוטים לרגשות שליליים ודכאונות וכו'

כשכמובן גם הם יכולים לנסות לבחור אחרת אך כשזה לא בא באופן טבעי

הרבה יותר קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשנות את זה

נשמע שיש בך המון אש ותשוקה לגודל

שלא בהכרח מתבטאים בחיים שיש לך היום,

מכל מיני בחינות=

בזוגיות את חשה פער, בעיסוק שלך ובעוד תחומים רבים.

טכנית ומעשית להרבה דברים שכתבת יש פתרונות נחמדים-

טיסה לחו"ל או לא זו בחירה שבאפשרותך לשנות, בטח אם זה צורך גדול שלך

אפשר לצבוע את השיער, לצאת פעם בשבוע לרקוד (יש קבוצות מחול שרוקדות ומופיעות.

אם תרצי אתן לך שם שאני מכירה באישי).

בגדים בבית- כן כן, אלה שמתלכלכים והולכים לכביסה, יכולים להיות גם כאלה יפים.. המכונה עובדת עליהם בערך אותו דבר

נשמע שהנקודה העמוקה יותר שגם הזכרת באחת מההודעות הוא הפחד שלך ללכת ולהגשים את עצמך ואת רצונותייך.

אז חוץ מכל העצות שרשמו פה מלא נשים וגם אני,

חושבת שכדאי לך ללכת לאיזשהו מסע/תהליך/טיפול/אימון

כדי להבין מה חוסם אותך מלצאת לאור

מה משאיר אותך בחיים רחוקים מאלה שהיית רוצה.

בהצלחה נשמה.

הקשיים שאת מתארת לא נשמעים לי חריגים לגיל, הבת 4.5 שלי עושה די את רובם ואני משתדלת (מאוד🙈) להתייחס לזה בסלחנות... זה באמת מעצבן אבל נראה לי תואם גיל. יכול להיות כמובן שלא תיארת הכל או שהעוצמה של התפרצויות וכו' כן חריגה, שעה וחצי של בכי על משהו בלי שהצלחתם להרגיע בשום דרך כן נשמע לי רציני יותר.אז סתם כותבת את זה בתור התחלה. אני כן חושבת שאם לכם קשה להתמודד עם זה זה סיבה ללכת להדרכה, גם אם הקושי נורמלי לגמרי וגם אם לא. הדרכה יכולה לתת המון.

לגבי ההדרכה עצמה שכתבת- האמת שאישית אני לא מתחברת לשפר (הגישה שכתבת פה) בכלל🙂 ואני חושבת שלתת הוכחה מההתנהגות בגן זה לא מאוד הגיוני, כי ברור שגם ילד עם קושי מצליח להתנהג יותר טוב בגן ואז כשמגיע הביתה למקום הבטוח שלו הוא מתפרק. והדרכה שלא שיפרה את המצב אלא החמירה אותו מבחינתכם- אולי זה סיבה לא להמשיך איתה.

אישית אני מתחברת יותר לגישה ההתקשרותית- (@אפונה מדריכה בגישה הזאת, לא מצליח לתייג לי) הנקודה שאני לקחתי ממנה ועוזרת לי ממש זה לחזק את הקשר עם ההורים ולתת מעצמנו את הקשר. ואני ממש רואה שבימים שאני נותנת לה יחס מעצמי ומשחקת איתה עושה איתה דברים ביחד היא הרבה יותר בטוב. (ועוד משהו שמשפיע כמובן זה רמות רעב ועייפות, תמיד לשים לב אליהם.)

בקיצור כתבתי קצת מבולגן, מקווה שתביני משהו😅

באמת סביר לגיל?

כאילו זה לא גיל שנתיים, יש שכל ויש הבנה

ולפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו מדברים לקיר....

אגב, אני לא ידעתי איזה שיטה היא. וגם לא שאלתי.

אבל כשהיינו אצלה ראיתי ספר שכתוב גישת שפר.

אם הייתי יודעת מראש לא הייתי מגיעה אליה.

אני לא מכירה את השיטה לעומק אבל מהמעט ששמעתי פחות מתחברת.

באמת הרבה יותר מתחברת לגישה ההתקשרותית.

נראה לי שמי שכותבות פה עליה הרבה זה @אפונה ו- @אמאשוני

שבאמת למדתי מהן לא מעט!

כן קצת עלו לי מחשבות אולי לפעמים אנחנו נהיים קצת מידי מכילים ומבינים ומקבלים...

אבל מודה שמה שכתבת פשוט הקפיץ אותי.

גילוי נאות: הייתי גם בהדרכה בגישת שפר ובאתי בלי דעה מוקדמת והכל וגם קיבלנו המון תובנות כמו מה זה אמון ועוד.

אבל במקרה שלך לא, פשוט לא. פשוט אל!!

בבקשה ממך תעזבי אותה אתמול,

הילד זועק לעזרה ומה שהיא אומרת לך במילים אחרות: הוא עושה עלייך מניפולציה ואל תאמיני לו, אל תתרגשי ואל תתייחסי ואז הוא יפסיק לבקש.

נכון. הוא מבקש ממך להפשיט את אחותו, כי הוא מנסה לעשות ממך קציצה. נכון. לא בגלל שהוא לא מרגיש בטוח במקום שלו מסיבה כלשהי והוא לא יודע לבטא את זה..

אוף זה כזה מרגיז אותי אהההההההה

ומה שהכי מרגיז שמביאים את הטענה שזה עובד,

ברור שזה עובד.

כשתינוק בוכה בוכה ולא נענים לו הוא יפסיק לבכות.

אם שומר היער צועק ומזהיר יום יום ולא מקשיבים לו הוא יפסיק לצעוק. זה לא אומר שאין סכנה. זה אומר שההתרעה לא אפקטיבית. איך זה שזה עובד והוא מפסיק לבקש, זו ראייה שאין לו צורך אמיתי שלא קיבל מענה.

הילד זקוק לעזרה, אתם זקוקים לעזרה, אמא שלך צודקת.

אבל לא סוג עזרה כזאת.

את השאר אשאיר לאחרות או לזמן אחר, רק אומר שזה לא או להיענות למה שהוא מבקש (להפשיט את אחותו) או לא להיענות (לא להפשיט את אחותו)

זה הסימפטום, ככה את מבחנה שמשהו לא כשורה.

אבל זה לא הנושא, זה לא באמת מה שמפריע לו.

צריך לצאת לגמרי מעולם המושגים הזה ולנסות להבין מה הוא באמת צריך ואיך לתת לו את זה

את נשמעת מקסימה ואיזה אינסטינקטים נהדרים יש לך!

כדאי ללכת להדרכת הורים תומכת שתעזור לך ולילד באמת, בשורש, ואל תתעלמי ממה שהוא מנסה לספר לכם דרך ההתנהגות (המתאגרת מאוד) שלו.

אם את לא מוצאת פרונטאלי תחפשי בזום, למרות שיש היום המון הדרכות הורים שבאים בגישה פתוחה ובריאה אבל לא הייתי לוקחת סיכון.

מה שאני מכירה וממליצה זה דרך הבית להורות מקרבת.

מעבר לזה לא מכירה מדריכות להמליץ.

כן יכולה להזכיר את לריסה גינת שאני עוקבת אחריה מספיק זמן ברשתות החברתיות כדי לומר שאני אוהבת את הגישה שלה, אבל לא מכירה מה היא עושה בהדרכות בפועל שלה.

בהצלחה רבה!

אני מאד חכמה ומבינה ובכל זאת לפעמים מתנהגת בצורה מאד לא רציונלית,

כי יש מצבים שבהם המח הרגשי או אפילו המח הזוחלי תופסים פיקוד.

אם ילד נמצא במצוקה הדבר האחרון שהוא צריך זה שיסבירו לו (שעכשיו לילה, שאין ממה לפחד, שיפסיק לבכות)

זה לא מה שהוא צריך ולא השפה שלו...

כן נשמע לי סביר לגיל... בדיוק אתמול היה לילדה שלי טנטרום של חצי שעה כי אח שלה קיבל עוגיה לפניה, וגם לקום בלילה היא כמעט לא קמה אבל כשכן זה שיגעון ושעה - שעה וחצי של בלגן, של דרישות שלנו לא הגיוניות אבל לה לגמרי כן

כאילו בעיקרון היא לגמרי מבינה כשמדברים איתה, אבל כשהיא עייפה/ רעבה או משהו אחר מציק לה אי אפשר לדבר איתה וצריך למצוא דרך אחרת להרגיע אותה. בדרך כלל אני יציע חיבוק, לפעמים סיפור. וזה באמת הגיוני כי גם אני כשאני עייפה או רעבה מאוד יכולה לצעוק עליה למרות שאני לגמרי יודעת שזה לא תגובה הגיונית או מותאמת אבל קשה לי להשתלט על זה כשאני עייפה או רעבה, אז זה סופר הגיוני שבת 4.5 לא תצליח...

אבל כמו שכבר כתבתי מה שמשנה זה שלכם קשה עם זה ולא אם ההתנהגות תקינה או לא. ההתנהלות תהיה אחרת, אבל עזרה כדאי לקבל בכל מקרה...

תכלס אני גם במחשבות על אם אני באמת יותר מדי רכה ומכילה ומקבלת כל התנהגות, אבל זה נראה לי לגמרי עדיף מאשר הקצה השני של ''אתה גדול ואנחנו סומכים עליך שתתמודד'' שזה בעיני בעצם ''תתמודד לבד עם הקושי שיש לך כרגע ואל תפנה אלינו''

כשבוחנים אם התנהגות היא תואמת גיל, זה לא תמיד אומר שהיא תקינה (בעצם תקינה זה ממש לא המילה אבל אין לי כרגע אחרת.. אולי בהמשך תעלה לי)

הרבה פעמים התנהגות שמצויה בקרב אותה גיל היא ביטוי לקושי. למשל עלתה פה השבוע דוגמא של נשיכות בגיל הרך - תסכול הרבה פעמים מתבטא באגרסיביות, אז בגיל הרך זה יהיה נשיכות, בגיל גן ובית ספר מכות ובהמשך בהצקות והשפלות.

אבל זה לא אומר שככה זה, או שטוב שזה ככה, ובעיקר זה לא אומר שהבחירה היא בין לעצור את ההתנהגות (בהנחה שזה אפשרי) או להשלים איתה.

כשמבינים ממה ההתנהגות נגרמת אפשר לטפל בשורש שלה.

עבר עריכה על ידי רק לרגע 1 בתאריך י"ז בחשוון תשפ"ז 11:37

מחשש לאוטיניג

מקווה שהספקת לקרוא אל לא אז בשמחה בפרטי

תראי את מתארת ילד שאתם מתקשים איתו כבר 5 שנים, ברמות שונות. מדריכת הורים ששומעת את זה ואומרת אין לו שום בעיה ושום קושי - בכנות, הייתי מתקשה לשמוע את המשך דבריה.

אולי יש לו קושי קל שאפשר בהכוונה להתגבר עליו, אולי הוא לא מבין איך להשיג דברים חוץ מאשר בצרחות ובכי וצריך ללמד אותו. אבל ילד שקם מהשינה כמה פעמים בלילה בהיסטריה זה לא ילד שאין לו שום קושי.

העובדה שהוא מצליח להחזיק בגן ומתפרק בבית ממש לא אומרת שהכל קל לו. לפעמים ההיפך.

סליחה שאני אומרת, אבל הרבה מההורים היום מתקשים בסיטואציות יחסית "קלות" כלומר כשאין שום קושי חריג, ושם באמת עצות גנריות יכולות מאד לעזור. ויכול להיות שהיא מאד מאד עוזרת שמה שצריך זה עזרה גנרית - "תדעו להציב גבולות" או "מותר לכם לומר לילד לא" ודברים בסגנון הזה.

זה לא אומר שההכוונה שלה תתאים גם כשצריך מענה ספציפי לקושי גדול יותר.

נשמע לי שאתם הורים מדהימים והצלחתם בכוחות עצמכם להביא לשיפור ממש משמעותי במצב, ואז הלכתם לאשת מקצוע שהרסה את כל מה שהשגתם.

אני גם חושבת שאת מתארת מצב שהוא חריג יחסית, אבל עשיתם עבודה והיה שיפור משמעותי עד תחילת השנה, נכון? כלומר אתם יודעים איך והבנתם מה עוזר לו ומה הדרך להתמודד.

ומתחילת שנה קשה לו במסגרת ולכן הוא מתקשה יותר, אבל נשמע שגם על זה יחסית התגברתם והגעתם לאיזה מצב לא אידיאלי אבל טוב. אז במקום להרוס את ההישגים הקודמים נראה לי שהייתי חוזרת למתכונת הישנה, ובמקביל בודקת את הגן - האם הוא טוב לו, האם הוא נוקשה מדי עבורו, האם משהו שם לא נעים. אולי אפילו הייתי שוקלת מעבר גן אם את חושבת שזה ספציפית קשור לגן, אבל לא אם זה נראה לך חלק מהאתגר הכללי שלו של חרדה.

ואם את מרגישה שעדיין יש לו קושי רגשי משמעותי אז שווה לשקול טיפול רגשי שמשלב הדרכת הורים

כתבו לך כאן מאד יפה,

אני רק אתייחס ל"פשוט תציבו את הגבולות שלכם כמו שמתאים לכם"

שאם זה היה אפשרי לא הייתם מגיעים להדרכה, נכון?

אם יש קושי עם גבולות -

ילד שמתקשה להסתגל

או הורה שמתקשה להציב גבול

או גם וגם.

אז הם צריכים עזרה ותפקיד המדריכה הוא בדיוק שם להבין מה הקושי ואיך אפשר לעזור.

כי הקושי הוא סימפטום ויש לו סיבה טובה, אי אפשר להתעלם מכל זה ולדלג לשינוי התנהגות.

יותר מזה

הילד שלך ימשיך לבכות בלילה כל עוד הסיבה לבכי קיימת, וכל עוד יש לו הורים לבכות להם.

את תבחרי איזה אלמנט במשוואה את רוצה לנטרל ולפי זה תבחרי את הגישה ההורית המועדפת עלייך...

במקרה שלכם די ברור שזה לא עניין של גבולות ויש פה מצוקה אמיתית של הילד (ושלכם כמובן) שצריכה לקבל מענה.

זה אף פעם לא זמן טוב לבנות הרגלים ותקשורת

בונים אותם בשעות היום ברוגע

לך קשה לקום בלילה כי השינה שלך הולכת

את אדם מבוגר

לו קשה בלילה מסיבה לא ידועה

אבל קשה לו

והוא ילד בן 5

בעיניי

אין מה לצפות שילד בן 5 יתמודד עם קושי

שגם מבוגרים מתקשים להתמודד (לחזור לישון אחרי שמתעוררים)

צריך לעזור לו

גם אם זה פוגע בשינה שלך

(אםשר לצמצם את הפגיעה

נניח עם מזרון לידך שישן שם כשהוא מתעורר)

ודבר שני אומר שאיש מקצוע שמבטל את התחושות שלכם - הוא לא איש מקצוע שאתם אמורים להקשיב לו.

ואם את מרגישה שיש פה משהו לא תקין, וגם אמא שלך מרגישה את זה - אז כבר יש פה שתי תחושות בטן אימהיות שאסור להתעלם מהן.

נכון, אולי באמת הבעיה פה נובעת מהדינמיקה הספציפית ביניכם, אבל אי אפשר לומר שזו לא בעיה.

ועוד דבר - ילד שרק בבית מראה את הקושי שלו זה לא אומר שאין לו קושי. זה פשוט אומר שבבית הוא מרגיש את הביטחון לבטא את הקושי שלו, כי הוא יודע שאבא ואמא יאספו אותו ויכילו אותו, מה שבגן לא יקרה...

ונקודה אחרונה - ממה שקלטתי יש שני סוגים של הורים: הורים שאם אומרים להם שיש בעיה לילד שלהם הם ננעלים ומנסים לברוח מהתגית ולהתמודד כאילו אין בעיה, והורים שכאשר הם מבינים שלילד שלהם יש בעיה אמיתית - הם מבינים פתאום שהם לא אשמים, ואז זה עוזר להם להתמודד טוב יותר עם הבעיה. (אני מהסוג השני, ונשמע שגם את...)

לכן מצטרפת לשאר שאמרו פה - להחליף מדריכת הורים. או לחפש מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית, שהתרשמתי ממנה לטובה מהיכרות מהצד, או לחפש פסיכולוגית, שאולי תצליח להבין לעומק ממה נובע הקושי שלו.

שולחת לך שוב חיבוק, כי זו באמת נשמעת התמודדות קשה מנשוא (וכן, גם אני חושבת שזה כבר לא רגיל בגיל הזה), ומתפללת בשבילכם שתמצאו את הדרך הטובה לעזור לו ולכם!

סליחה שאני מתמקדת בזה

יש אנשים שמומחים לילדים רגילים, הם מבינים את המערכת הרגילה, יודעים לעזור לה ומדריכים מעולה בתוך המרחב הזה.

אבל הם מתקשים מאוד לזהות חריגויות ולהבין אותן.

הם לא למדו מספיק לדוג' על ויסות רגשי וחושי ואופני התקשרות שונים (לדוגמה, אני לא פסיכולוגית).

ולכן ההדרכה תהיה כזו שמתייחסת לילד כרגיל, עם כל העצות הרגילות.

נשמע שבאופן כללי, אתם עושים עבודה ממש טובה. וייתכן שיש קושי מהותי, ולכן הייתי הולכת להתייעץ עם מי שמכירה ולמדה על ילדים עם קשיים כאלה ויכולה להדריך בהתאם.

בנוסף, קצת מוזר לי שאחרי פגישה אחת היא קובעת שאין לו שום בעיה. אני חושבת שצריך קצת יותר מפגישה אחת כדי להחליט.

או סיור שמיועד לבנות מצווה (יש כל מיני כאלה, השאלה אם יש בתאריך המתאים), או יום כיף נשי של קניות וכדומה. כמובן, בתלות בכוחות שלך... לחלופין, אם את לא יכולה - שבעלך יצא איתה לטיול כיף.

ואל תוותרו לגמרי על החגיגה❤️ גם אם זה יהיה אחרי התאריך, חשוב מאוד לציין זאת. זה חשוב ומשמעותי בשביל הילדה/הנערה, שתרגיש שהגדילה ותחילת קיום המצוות הן משהו חשוב ויקר גם בעיניכם. (ואני מאוד מזדהה איתך - גם לי קשה מאוד עם חגיגות... ובכל שאת עושה את זה)

בלי קשר להצעות הנ"ל, אפשר ללמוד איתה ספר שמיועד לבנות מצווה, ואת זה אפשר לעשות לאורך השנה. ממליצה על פרקי הלל.

שיהיה בשעה טובה ובקלות ומזל טוב כפול!

ארוע!

אם את רוצה רק בבית- תכינו בצק והכלה תעשה הפרשת חלה,

תקשטו את הבית עם בלונים

תכיני/תקני עוגה

תכינו ארוחת צהריים חגיגית ומפנקת

אפשר שהקטנים יכינו לה שיר/ברכות/שלט

אם מתחשק לך לצאת- אפשר להתלבש חגיגי ולצאת למסעדה רק המשפחה המצומצמת, לנסוע לפני כן לכותל/קבר רחל.

אני מבינה את הילדונת שהיא עצובה

לא "אשמתה" שזה יוצא סמוך ללידה, ויותר מזה, דווקא בגלל שזה סמוך ללידה כדאי לחגוג לה, באופן שמתאים לכם אבל לא לעבור את היום הזה בלי לעשות כלום.

היום בת מצווה זה אשיו רציני מאד

יש בנות שעושים להן חגיגה מפוארת באולם, יש שמכינים להן קליפ מושקע, היא בטח שומעת מחברות וקשה לה.

אני גם עשיתי ברית בבית, אין כמו ארועים משפחתיים ואנטימיים

וגם בת מצווה עשינו בקונספט שונה ממה שכל המשפחה שלנו עושה.

אבל בת מצווה זה יום חשוב ושונה משאר ימי ההולדת... וכן ראוי לחגוג אותו.

מזל טוב

והרבה נחת ובריאות

ואז האירוע הוא שלה, לא שלך. את לא מזמינה אף אחד

אפשר לעשות להן משהו שבעיקרו אקטיבי- לשכור בריכה, לצבוע כלי קרמיקה, מקרמה, סיור שהיא מעבירה וכו.

כמובן להוסיף משהו קטן עם תוכן

אבל מבינה אותה ממש שזה מעציב אותה. זה סימן דרך שלה, לא שלך. בעיניי לא לציין יכול לייצר אצלה איזה חסך, כי באמת זה משהו שבאופן גורף מציינים, וגם בטח אם זה בגלל שאת בהיריון, זה יכול לצאת על זה שהתינוק אשם…

ובלי קשר, בת מצווה זה אירוע שאני לא מחבבת באופן אישי, אבל הן בגיל רגיש ומאוד רוצות. ויש אלף דרכים לעשות משהו.

ולהכין אלבום ברכות (קונים אלבום יפה עם אביזרים לקישוט ועטים וכל משתתף כותב ברכה ומעטר את הדף שלו)

ושיהיו בשעה טובה, ושמחות בנחת ולב שמח!

אצלינו במשפחה לא חגגו בת מצווה, רק יצאנו המשפחה הגרעינית למסעדה. אפילו בלי אלבום או משהו.

ומוסיפה רק משהו אחד, לא זוכרת להגיד לך איך הרגשתי בלייב, אבל אין לי משקעים או משהו או חסך, ככה זה היה וזהו, לא מרגישה איזה פספוס. כשחברות שאלו אותי אמרתי שאני לא חוגגת וזהו 🤷‍♀️

ולא הרבה חגגו, מה שהיום מי שלא חוגגת זה מוזר.

ובעיני טוב שזה השתנה והיום הבנות מקבלות יחס ולא רק הבנים

מהכיתה שלי, היינו 41 בנות, אני היחידה שלא חגגה. ואפילו מי שחגגה בכיתה ז' והייתה בבית ספר אחר, הזמינה את כל ה41 בנות מכיתה ו' של שנה שעברה. ובכל זאת לא הרגיש לי שקופחתי או משהו

מוסיפה שכן חגגו, פשוט הלכנו המשפחה הגרעינית למסעדה. אולי באמת פעם זה היה יותר נחשב מהיום. בכל מקרה עם חברות/ משפחה מורחבת לא חגגו לי

בת כמה את?

אני בת 35 וגדלתי בפריפריה אם זה משנה.

אחת חגגה באןלם, אחת מסעדה וכל השאר בבית. גם אני. זה היה מעין יומולדת משודרגת אבל לא בת מצווה של ממש.

בת 32 וגרה במרכז. כנראה זה משנה, כי הרוב חגגו באולם של בית כנסת, אף אחת לא חגגה בבית כמו יומולדת (אולי בגלל שבאמת היינו כ"כ הרבה בנות, לא יודעת).

וגרתי בפריפריה- מתוך הכיתה שלי היו 2 בנות שחגגו רק בבית

אצלינו בכלל היה גם בת מצוה משפחתית באולם וגם בת מצה של חברות בבית, היום אני רואה שעושים בת מצוה אחת לכולם.

הייתי בטוחה שהיום יש מהפך לעומת פעם אבל כנראה רק אצלנו..

כלומר בחצר הקטנה של ההורים, חגיגה מכובדת ויפה.

הילדים שלי יחגגו באולם כי המשפחה המורחבת שלהם גדולה כמעט פי 10 מהמשפחה המורחבת שלי.

לק"י

אבל כן, חלק מהבת מצוות היו קטנות יותר אע פשוטות יחסית.

יש כאלה שלבנים עשו חגיגה גדולה יותר.

ומי שכן ממש בפשטות, להבדיל מבנים

או באולמות, רובן בישוב, פשוטים יחסית. חלק בבית. אבל לגמרי היו שמלה, ריקודים, אוכל, יצירה לפעמים.

חלק באולם מפונפן

הרוב באולם של בית הכנסת.

אבל לגמרי היה אירוע

ולעשות לה משהו לא בתאריך, אלא מאוחר יותר.

את והיא

לפני/ אחרי הלידה

משהו שגם נוח לך וגם יעשה לה טוב

יש מסעדות שיש להם אולמות אירוח למשל

אפשר להביא לה מישהי שתעשה לה את הערב עם הפרשת חלה וקצת ריקודים

לדעתי חבל לא לציין את זה ואת לא חייבת להיות מאווד מעורבת. רק לשחם ולהיות

שלמרות שלך זה פחות נוח הרגשת את הבת שלך ואת רוצה למלא את הצורך שלה למרות שזה מתנגש עם מה שנראה לך נכון דווקא..

כדאי להציע לה 2-3 רעיונות מפורטים (שתדע למה לצפות מיכולותיכם, ושלא תתאכזב) ולשאול אותה מה היא מעדיפה

הרבה פעמים דוחים מכל מיני סיבות (ספירת העומר, החופש הגדול ועוד…) אז ברור שגם פה אפשר וכדאי לדחות.

ממש מבינה אותך שאת שונאת ארועים. גם אני ממש שונאת אבל לא העליתי על דעתי שלא לחגוג לבת שלי. יש בזה משהו מאד מאד פוגע.

מנסה לדמיין מציאות שבה לא עושים לילד בר/בת מצווה, וואלה זו יכולה להיות שריטה כואבת לכל החיים.

היא לא ראויה לחגיגה? לציון משמעותי?

אז ברור ומובן שקשה בתשיעי, תקבעו בחנוכה, תקבעו עוד חודשיים קדימה. אבל שבו איתה ותחשבו יחד מה המסגרת שנכונה לכם ולה. תקשיבו לרצון שלה ושלכם ותנסו לבנות משהו שיהיה לכם טוב, משמעותי ומצמיח.

בהצלחה רבה ולידה קלה!

לי לא חגגו בת מצווה.

ההורים שלי לא דתיים.

הם לא ראו צורך לחגוג לי בת מצווה.

לבנים כן, לי לא.

אין לי ספק שההורים שלי אהבו אותי, אוהבים אותי ויאהבו אותי לעולם.

אבל ההחלטה שלא לחגוג לי ולבנים כן, הייתה החלטה שפגעה בי למשך שנים קדימה.

ממש ממליצה לחגוג בקטן, אפילו לא במועד, תוך שיתוף הילדה במתכונת החגיגה.

אני אפילו לא זוכרת למה אבל מסכימה עם זה, צריך לחגוג. בטח אם הילד רוצה

אפשר משהו בקטנה כמו סדנא לחברות ואחכ חגיגה עם משפחה מצומצמת וחברות..

אבל לוותר לגמרי נשמע לי עוול, אני מניחה שרוב הבנות חוגגות.

אפשר משהו קליל, לקנות הכל מוכן.

מוזיקה, ריקודים

דבר תורה.. לא צריך הפקות, אבל לא יתכן שרק לה לא יהיה, לא פייר.

שזה שאת לא אוהבת חגיגות רלוונטי רק במידה מסויימת.

בדבר כזה גם הרצון של הילדה צריך לבוא לידי ביטוי או לפחות למצוא דרך אמצע ביניכן.

אבל לא הייתי מעבירה את התאריך הזה בלי שום ציון.

אפילו לציין עוד חודש חודשיים אחרי הלידה.

אולי שבת משפחתית עם הסבים והסבתות וכמה בנות דודות,

אולי סדנא וארוחה לחברות,

אולי טיול של שתיכן וארוחה משפחתית בחוץ,

בטח תוכלו למצוא משהו שיציין את השנה המיוחדת הזאת

אולי...

שלא תרגיש שהיא נדחקת הצידה, או ששכחו ממנה...

כל הכבוד לך שאת מוכנה להשקיע בזה משאבי נפש (וזה המון).

מוערך מאוד בעיני.

בת מצווה זה דבר גדול בגיל הזה, ולרוב הנשים שאני מכירה זה עדיין גדול בעיניהן עד היום.

אח'כ זה לפעמים 'עבר זמנו' ואין מוטיבציה להרים משהו

וגם שלא תרגיש שנדחקת הצידה כמו שנאמר כאן

מי ומה

ילדה בת 12 תזכור ועוד איך.

כדאי לשבת איתה ולהבין מה היא רוצה ומה האפשרויות שיעשו לה טוב.

זה שאת לא אוהבת אירועים- זה כבר גיל שצריך לעשות הפרדה ולהבין שאת זו לא היא ולהתאמץ בשבילה.

תנסי לחשוב מה את כן יכולה לעשות עבורה, ואיך מה שאת יכולה מתכנס עם מה שהיא רוצה.

אפשר לעשות בסגנון מסיבת בריכה עם החברות, מפגש חגיגי בבית קפה עם משפחה, (עמדת בלונים והקרנת מצגת למשל יכול להקפיץ מסתם מפגש לאירוע בלי לטרוח יותר מדי)

אפשר טיול חברות לכותל או לאתר אחר עם משמעות. (משכן שילה אתר מהמם אם אתם בקטע)

אפשר טיול אמא ובת.

האפשרויות רבות, אבל לדעתי צריך קודם להבין את ההפרדה בין ההעדפות שלך להעדפות שלה לגבי עצם הציון ולבדוק מה היכולות.

אגב הייתי משנה את הטרימינולגיה ממשהו קטן שנותן תחושה של צמצום לאירוע קונספט שנותן תחושה של מיקוד.

בהחלט צודקות .

כל מה שהעלתן רלוונטי ונכון. תודה

זה יהיה נח שהלידה תהיה, הגענו למסקנה שרק בשבוע 41 יהיה נח, ושבשבוע 38- זה הכי לא טוב

בסוף ילדתי בשבוע 38 ושרדנו את זה.

היה קשוח אבל לא נורא כמו שהצטייר לנו בדמיון... אני חושבת שבסוף כשמגיע הרגע של ההתמודדות דברים נראים אחרת ומסתדרים אחרת מאשר בדמיון

עד לא מזמן בעלך לא עבד במשך תקופה לא?

אז מה הלחץ על עוד רבע משכורת אם הסתדרתם בלעדיה עד לא מזמן?

קרה משו ששינה את המאזן הכלכלי בצורה דרסטית?

הדירה שאנחנו מקבלים מהקבלן מתעכבת כבר כמה חודשים

היה אמור להיןת לנו כבר מפתח אחרי העיכוב שחישבנו

מנגד, כן עברנו מההורים כי מצאנו להשכרה מציאה

וחוץ מזה

אני אדם לחוץ כלכלית עד מאוד מאוד מאוד ממש ממש ממש ואני לא מסוגלת קשה לי השכל שלי מתפוצץ

תסתכלי על זה בצורה קרה רגע: הרבע חודש הזה יקריס אותך חלילה? ימנע ממך מלשלם חשבונות? באמעל חשבון האוכל של הילדים חלילה?

אם לא - שחררי

לדעתי זה צורך סופר לגיטימי שלא מוותרים עליו סתם כך

ובכללי כאישה להיות לחוצה כלכלית זה מאוד לא בריא בעיניי. זה עבודה שהיא לא שלך.

כמו הרגע הזה וכמו החיים עצמם.

כסף נועד כדי לשרת אותנו ולא כדי שנעבוד אצלו.

לידה זה זמן מרגש ורגע ענק ומשמעותי בחיים, גם אם "יתבזבז" עליו יותר זמן מהמתוכנן, גם אם תפסידו כסף, גם אם תכנסו למינוס רגעי, אין תחליף לרגע הזה.

אם את מרגישה שיש לך לחץ מאוד חזק לכסף כדאי לחשוב על לטפל בזה בדרך כלשהי כשיהיה לך זמן, כי זה ממש לא קשור לכמות כסף שיש בחשבון, זה תודעה. אני מכירה מקרוב אנשים מאוד עשירים עם תודעה כזאת.

שיהיה בקלות ובמזל טוב❤️❤️❤️

הרבה פעמים הלידה יוצאת בתזמון לא נוח, או שכל הזמן יש עומס ושום זמן לא נוח.

היו לי לידות בתקופות של חגים, טסט, מעבר דירה, חופש גדול, לידה מוקדמת פתאומית.

בסוף מסתדרים עם מה שיש.

יישאר איתך בבית יולדות?

כן, זה נחמד אבל זה לא מחוייב המציאות

אולי בלידה ראשונה, שניה זה מתאים. כשיש ילדים נוספים בבית צריך בעיני לבחון מחדש. הוא יכול ללכת לעבודה, לפחות לחלק מהזמן (אם זה אפשרי)

מי יהיה עם הילדות?

אם חושבים על הלידה כאירוע של כמה שעות ולא כולל הימים של האשפוז אז אפשר למצוא פתרונות של שכנה/ בייביסיטר/ אולי אפילו יסתייע וזה יקרה בזמן המסגרות

זמינות של הבעל ללידה- אולי צריך לחשוב על אופציה של מלווה אחרת שיותר זמינה לך ורק כשממש תהיי בחדר לידה בעלך יצטרף.

לא אומרת שככה הדברים צריכים להראות, פשוט חושבת שאפשר לשקול מחדש דברים שנראים לנו מובנים מאליהם

זול/ חינמי לעשות בו את האירוע...

הייתי עושה פשוט בחוץ, אבל זה חורף.

כיבוד אני אביא בעצמי

אני חושבת שכדאי למצוא רב או מישהו שמקובל עליכם בשביל השאלות שלך. אולי לשאול את ההורים שלכם?

יש כאלו שבכלל לא חוגגים חלאקה, יש כאלו שחוגגים חלאקה חצי שנה לפני או אחרי, ויש כאלו שמקפידים דווקא על התאריך המדויק של יום הולדת 3. אז או שתבררי מה העניין אצלכם, או שמה שתעשו יהיה טוב, כי יש כאלו שזה המנהג שלהם...

ועד סיום יום ההולדת כלומר מצאת הכוכבים עד שקיעה יום למחרת כבר התספורת צריכה להיות ככה שניכר שהשאירו פאות (כל אחד כמובן לפי אורך הפאות שמשאירים)

אל חשוב לשני הצדדים להיות בחלקה עצמו ולהשתתף בגזירה אז תזמיני אותם באותו יום. ואם פחות חשוב להם אז תעשו מסיבה ללא גזירה

יש כאלה שמקפידים לספר דווקא באותו יום, יש כאלה שעושים חלקה אבל יכולים לעשות גם לפני או אחרי, יש כאלה שעושים דווקא בל"ג בעומר, ויש כאלה שלא עושים בכלל.

גם לגבי מה לעשות.

אפשר לעשות אירוע ולהזמין את כל המשפחה, אפשר לעשות משהו בקטנה, אפשר ללכת לרב שיעזור את השיער, אפשר לנסוע מחירון או למקום אחר, ואפשר פשוט לספר בלי שום טקס.

אם אתם לא מקפידים על משהו ספציפי, אפשר לחבר את החלאקה לאירועים אחרים.

אם יהיה לכם נוח שהוא יהיה מסופר חלקית, אפשר שכל צד יגזרו בזמן שמתאים, ובסוף לספר אותו.

אם זה יציק לו, אפשר לספר אחרי האירוע הראשון, ובשני לחשוב על משהו אחר שאפשר לעשות. (אצלינו ילד החלאקה נותן לכל אחד מטבע לצדקה לפני שהוא גוזר).

וזיהיתי

אנחנו עשינו טת התספורת עם שני הצדדים באותו יום אבל בסוף זה מנהגים אז שום דבר לא חייב

הוא ידע להגיד לכם לאן כדאי לפנות ואיך להמשיך טיפול

בשורות טובות

קיבלתי המלצה מרופא הילדים שלנו (המליץ על מישהו שעובד עם הקופה והוא מכיר אותו אישית)

אז אולי רופא המשפחה יוכל להמליץ / לברר לכם על נוירולוג למבוגרים?

קראתי שהדיאטה הקטוגנית שבה לא אוכלים פחמימות אלא רק שומנים וחלבונים הומצאה במקור עבור ילדים שלא הגיבו לתרופות נגד אפילפסיה.

נעשים על זה עדיין מחקרים בארה"ב

שווה לברר האם מתאים או יכול לעזור

ממש מעניין על הדיאטה הקטוגנית. לא ידעתי את זה.

טיפול באפילפסיה באמצעות דיאטה קטגונית - אגודה ישראלית לאפילפסיה: עמותת איל טיפול באפילפסיה באמצעות דיאטה קטגונית - אגודה ישראלית לאפילפסיה: עמותת איל

אבל בגלל שזה פורום הריון ולידה אני אדגיש שדיאטת קיטו מאוד לא מומלצת לנשים בהריון!!

ומצאו שזה פוגע בעוברים לטווח הארוך

בו כמה תרופות לא מאזנות את ההתקפים

לרוב אומר שהאיזון קשה או בלתי אפשרי להשגה

ואז מנסים תרופות/ שילובים חדשים

שלפעמים יותר עובדים

לי יש ניסיון טוב עם עין כרם עם המרפאות הנוירולוגיות ילדים/ מבוגרים

מה שטוב במרפאה של בית חולים

שהם מתייעצים אחד עם השני

ואז אפשר ללכת שם למבחר רופאים

או שפונים בצורה פרטית למרפאות שם, בעין כרם?

הבנתי שיש שיטה מסויימת שבה גורמים להתקף אפילפסיה בבית חולים, תחת מכשירים מיוחדים ואז יודעים להבין יותר איזה סוג כדורים להתאים. את יודעת אם בעין כרם עושים את זה?

הבנתי שיש גם מצבים שבאמת לא מצליחים לאזן עם כדורים ואז אפשר לעשות ניתוח...

התחייבות מהקופה

את התור מזמינים בזימון תורים של הדסה

אני לא מכירה שגורמים להתקף

אלא רק בדיקת eeg

גם ניתוח לא תמיד פותר

השיטה שנתקלתי בה זה רק משחק עם סוגי תרופות ומינונים

ומענה תרופתי טוב להתקף

לא מפרטת קרבה מחשש לזיהוי..

בכל מקרה היו לה מלאאא התקפים, ממש בלי סוף. לקחה בית מרקחת של כדורים, וזה לא ממש עזר. כל חודש - חודשיים הייתה מורדמת למספר ימים מרוב התקפים.

עשתה ניתוח שבה השתילו משהו במוח, לא כלכך מבינה בזה אבל המגנט מזהה את ההתקף ומונע את זה.

תדירות ההתקפים ירדה משמעותית, מאז הניתוח לפני שנה, היה לה אם לא טועה 2 התקפים. גם כשיש התקף זה יחסית קל ולא מרדימים אותה לכמה ימים. השאיפה להוריד אותה כמעט לגמרי מהתרופות או לפחות לעבור לתרופה אחרת שמותרת בהריון (היא רוצה להביא ילד).

קוראים לרופא פרופ' ניקולה מאגיו

ממה שהיא אומרת, מנהל המחלקה בשיבא. לוקח בפרטי 1000 לפגישה, משערת שאפשר להגיע אליו גם בתור ציבורי.

בהצלחה.

האמת שמה שכתבת ממש ממש מייאש,

כי זה אומר שגם אם עושים ניתוח, וממשיכים תוך כדי עם הכדורים- עדיין זה לא בשליטה, והיא מקבלת התקפים.

הרצון העיקרי זה האפשרות להיכנס לשיגרה, לקבל אישור מרופא תעסוקתי שאפשר לעבוד, וגם להיות מסוגלת לטפל בתינוק, להחזיק אותו בידים\לקלח\להאכיל, בלי חשש לסכן אותו אם יקרה התקף תוך כדי.

ואם כלום, כולל גם ניתוח לא יכול להבטיח את זה- זה מייאש מראש 😒😣

מכירה אחרת עם אפילפסיה, יציבה מאוד (ברמה שלא היה התקף מגיל ילדות)

של הרופא, אברר על זה.

תודה!

אם יש לי פסים זה כנראה בגלל שהגלגלים של המכשיר לא ממש נקיים

וגם הבנתי בכל מיני קבוצות שיכול להחות בגלל הרבה חומר גם

הייתי בטוחה שעשיתי את היחס לפי ההוראות אבל אנסה עם פקק אחד פעם הבאה.

איך את מנקה את הגלגלת? אני לא באמת יודעת איך לוודא שזה נקי כמו שצריך

בעיקרון רואים אם יש עליה סימנים/ אבק

ואם אין אז הכל בסדר

אני שמה חצי פקק בכל מיכל, וזה מספיק לגמרי.

אני מנקה את הגלגלת במים ועושה ניקוי אחרי כל שטיפה.

אני לא מלכת הניקיון, בכלל לא אבל לטעמי הוא מנקה סביר.

מה שכן לא תמיד מספיק להעביר את השואב פעם אחת וצריך לעבור פעמיים שלוש

כלומר לפי ההנחיות אפשר נראה לי יחס של 1:30 אני חושבת.

הוא לא עושה לך סימנים אחרי שאת מעבירה פעמיים שלוש?

היה כתוב שאני ראיתי 5 מ''ל ממה שראיתי

בתופעה בדרימי שלנו, מידי פעם אני מוציאה את הגלגלת ועוברת עם מגבון בחריצים נתקע שם המון לכלוכים

לגבי החומר הפסקתי להשתמש אני ממלאת מים ושמן אתרי או שמני ללין

זה ממילא לא מחליף שטיפה..

להעביר מגבון

זה לא כמו שטיפה טובה עם מים ושפשוף

זה כן מבריק את הבית למראית עין זה סוגר לי את הפינה הזו

זה לא שטיפה עם מים אבל זה בהחלט חוסך לי אותה

ואין מה להשוות למגבון בגלל השאיבה

אבל העיקר שאנחנו נהנות מזה

ואני שמה שלושת רבעי פקק, באמת ראיתי שאם אני שמה יותר, יש סימנים , ויתרתי על הריח הטוב בשביל רצפה מבריקה ..

אבל קנינו ללא מצב שבת והזמנו משהו שיתקין התקן חיצוני- כך שעובר לבד למצב שבת

אני ממש מרוצה מהמקרר- גדול ונוח והגמישות של התא נוסף שיכול להיות מקפיא או מקרר מאוד משמש אותנו

אני קניתי בצבע זכוכית שחורה ואני קצת מתחרטת כי צריך כל הזמן לנקות - כל נגיעה עושה סימן

איך הניקיון שלו?

ולדעתי גם הפלסטיקה מרגישה חזקה.

המדף התחתון במקרר קצת קשה לפרק (אני צריכה פעם בשנה בפסח )

נשמע טוב.... זאת פשוט הוצאה ממש גדולה, אז אני ממש לא רוצה להתבאס עליו בסוף...זה לא משהו שמקסימום נקנה אחר עוד שנתיים

של משמרת השבת

יש לי דגם שונה משלך והוא גם לא חדש אבל אני מרוצה

של משמרת השבת... אז אני מקווה שהוא בסדר...

חח מקווה שהוא ישרוד המקרר

בלי לזכור להעביר למצב שבת

לאחת הבנות. משהו מנצנץ כזה לשבת.

הגיע ממש אחלה, הקישוטים לא התפרקו למרות שממש חשבתי שאין סיכוי שהם ישרדו. שנה אחרי הבת שלי עדיין לובשת את זה לפעמים בשבתות וזה נראה טוב ונוח.

לא ניסיתי לכבס

בסך הכל הכללי חוויה טובה, כמובן שיכולות להיות נפילות. הן לא עמידות במיוחד( או בכלל) אבל גם נעליים מהארץ לא תמיד עמידות אצלנו.

מה שהכי טוב זה שמאוד קל להחזיר, אז אפשר להזמין כמה, למדוד, ולהחזיר מה שלא טוב.

החזיקו משהו כמו חודש, ואז נהיה חור בסוליה

תזמיני והכי הרבה לא יתאים אז תחזירי

לא סניקרס,בובה בעיקר לשבת

אני ממש מקפידה לא לקנות סקוטצ'ים,כל שאר הסגירות לא מפריעות לי.

מה שנוח לי זה המבחר שיש.

רובם המוחלט היו נוחות ולא סוליות קשות.

הנעל האחרונה בובה שהזמנתי הגיעה מעוכה אבל על הרגל זה הסתדר.

דווקא עכשיו קניתי לארוע לכל הבנות ולי יצא ממש טוב.

שקניתי בארץ

הם מחזיקות מעולה בנתיים. לא בשימוש יומיומי, אבל כן פעמיים בשבוע לפחות

סנדלים לא החזיקו כל כך והרצועות נקרעו..

לא מעוכות בכלל, הגיעו עם נייר דחוס בפנים כזה..

הן לא הדבר הכי איכותי בעולם.

לילדות לא יודעת אם הייתי קונה כנעל רגילה. כנעלי שבת הן מילאו את הפונקציה די מעולה. (נעלי בובה וכדומה).

היו פעמים שסקוצ' נשחק מהר.

האמת זה מעניין- ככל שהמידה היתה יותר קטנה נתקלתי הנעל יותר איכותית.

נעלים לי מחזיקות סה'כ יפה אבל הסוליה מאוד דקה. לרוב מזמינה מידה קצת מעל ומכניסה בפנים ספידה כדי לא להרגיש שאני הולכת על סוליה כ''כ דקה.. יש לי גם כמה זוגות אז זה לא שאני הולכת על הזמן עם אותה נעל. כנעלי מרכזית לא הייתי מסתמכת על נעלים משיין אלא על משהו קצת יותר יציב ובריא לרגל.

יש לך בנקסט אדידס מקורי ב 120 שקל. הבן שלי לובש אותם מפסח. חוץ מזה שהן קצת השחירו, הכל מושלם!

נוחות, איכותיות. ממש כיף.

הנעליים שכן קניתי שם, היו מעולות!!!

ממש אוהבת את הנעליים שלהם עבורי, לילדים לא כלכך ניסיתי כי חשוב לי נעל טובה ואיכותית