חצאית עד כפות הרגליים, ויישר כוחם!!!

אולם את צריכה לדעת, שמה שכתבת שלפי ההלכה חובה לללכת עם גרביים, זה טעות!! ואל תוציאי לעז על בנות אחרות, כי לפי ההלכה נטו (משנ"ב), מותר ללכת בלי גרביים, העיקר שלא יראו מעל הברך. כל טוב.

אני אוהבת את בנות ישראל מאוד. 

המקומות בהלכה שאני ראיתי בהן ניתן להקל הן "כדרך מנהג המקום". 

כאשר מדובר במקום שבו רוב הנשים הולכות כך ומקובל עליהן גדרי צניעות אלו. 

הולכים כמנהג המקום. 

אבל במקום שאני גרה ועובדת בו בו רוב הנשים הולכות עם גרביים 

ומי שלא הוא החריג. 

וגם רוב הנשים הולכות עם חצאית קצרה. 

היו תקופות שהלכתי בלי גרביים (וגם עכשיו מידי פעם) 

אבל אני מרגישה שההרגל עושה את שלו (ועם כמה שזה נשמע מוזר) פשוט הרבה יותר נוח לי עם גרביים. 

צריך להבין שבשום מצב, גם כשהולכים לסביבה שיש בה הרבה בנות שהולכות כך, אין "חיוב הלכתי" ללכת עם גרביים, וגם לא על אותם בחורות, הם עושות את זה מדין "חומרה", ואצל הציבור החרדי והחרדל"י החומרה נהיה מין "מוסכם מחויב" בתוך הציבור, אבל שוב זה לא "חיוב הלכתי", זה "הנהגה ציבורית". מקווה שהובנתי,

וחס וחלילה שממני יצא שלא ישימו גרביים, כי אני את הבנות שלי בעז"ה אחנך לשים חצאית עד כפות הרגליים, כמו שנוהגים בציבור החרדל"י שאני כל כך אוהב אותו (אפ"י שלמדתי בישיבה חרדית במקור), ואני יודע שמרן הרצי"ה זיע"א היה נוהג לומר על זה שתלמידיו היו מחמירים שבנותיהם ונשותיהם ילכו עם חצאית עד כפות הרגליים, "שבדיני צניעות יש עניין מיוחד להחמיר" עכ"ד, אבל גם לו זה היה ברור שזה חומרא ולא חיוב, וחשוב להדגיש את זה, א. כי זה האמת ואסור לשקר, ב. כדי שלא יהא הוצאת לעז על בנות אחרות וצדיקות בציבור שלנו.

כל טוב.

לא יודעת איך ומה הבנת 

אתה צודק!!!! אין חיוב וכל אחת תעשה מה שטוב לה. אין שום קשר ללעז ואף אחד לא מנסה להוציא לעז. 

לא זה היה העניין!!!!!! 

הכנסת דיון שהוא לא קשור בכלל 

כאשר אנשים שלא מבינים בהלכה אומרים שיש חיוב הלכתי לשים גרביים (למרות שאין), יוצא לעז .

ואכן זו ההלכה. 

בכל נושא הצניעות מדובר - בגדרי צניעות - "בנות ישראל קיבלו עליהן"

וכמו שאמרתי הכל הולך לפי דרך המקום ומה גדרי הצניעות המקובלים בו. 

ואם כבר מישהו מוציא לעז זה אתה 

כאשר אנשים שלא מבינים בהלכה אומרים שיש חיוב הלכתי לשים גרביים (למרות שאין), יוצא לעז (משפט שלך)

על סמך מה אתה קובע ואומר משפט כמו "אנשים שלא מבינים בהלכה אומרים"???

בכל מקרה כמו שאמרתי לפני כן זה לא הנושא וממש לא הדיון. 

ואת כבר יכולה לפסוק הלכות לציבור.

תקשיבי כשאת אומרת זה "ההלכה" - המשמעות הפשוטה היא שיש "חיוב" (לא  מוכרח אבל זה המשמעות הפשוטה, ולכן את צריכה להדגיש שזה לא חיוב), 

ולגבי המשך דברייך, כבר עניתי לך שגם אם יש מקומות שקיבלו על עצמם זה עדיין לא הופך את זה להלכה "מחייבת" לכל מי שנמצאת בסביבתם (ואפ"י הם בעצמם יכולים להתיר את הנדר ולנהוג כפי שורת הדין), ומה שציינת לרבי זירא שאמר "בנות ישראל קיבלו על עצמם" זה נאמר לגבי דיני נידה, וזה גמרא מפורשת שהוכרעה בהלכה ואין להביא ממנה ראיה לדברינו.

ולגבי סיום דברייך  - כשאמרתי "אנשים לא מבינים בהלכה" התכוונתי לרוב האנשים במדינת ישראל (לצערינו), שלא ישבו בישיבות שנים על גבי שנים בעמל הסוגיות והפוסקים, ועל כן הם לא מבינים בהלכה!! וזה כולל אותך כבוד הרבנית (ע ערך המפשטים שכתבת בהודעה כאן).

נא להרגע, כבר אמרתי שאת לא התכוונת להוציא לעז, אבל בלי ששמים לב, וכשלא מדייקים במשפטים יוצא לפעמים לעז כמו המקרה שכאן, והייתה פה עוד אישה שהסכימה עם דבריי שחשוב להדגיש שזה לא חובה ובכך לא להוציא לעז על אחרות, וטעויות יכולות לקרות במשפחות הכי טובות, אפ"י אני טועה לפעמים . ואל תקחי את זה קשה, זה לא מכוון אלייך אישית, רק מודעות כללית שצריכה להיות לאנשים שזה לא חיוב הלכתי.  סליחה אם נפגעת.

חומרא, ושוב אתה לא עונה על הראיה שאמרתי למבקש אמונה המוכיחה שההנהגה הזו אינה מעיקר הדין, בכך שהם מסתפקות בללבוש גרביים ולא לובשות חצאית ארוכה, ודם לגבי השפרדים עדיין לא הוכחתי לי שיש מקור קדום בעניין, וגם לגבי הרב עובדיה זה צריך בירור (ואם הצדק עימך ביחס לדעתו של הרב עובדיה, שאני פשוט לא ביררתי את דעתו בנושא, הרי שאני חוזר בי ביחס לספרדיות החרדייות, אבל עדין הם לא רוב עולם התורה).

ונא לדבר בשפה יפה (דרך אגב, לומר על משיהי שהיא מחמירה זה לא להוציא לעז, קצת שכל ישר גם כשאתה מתעצבן) 

מסקנת הדברים שרק דברי דמגוגיה רועשים ראיתי שכתבת.

זה ממש ניסוח מסביר והגיוני

פרי מגדים וכף החיים...

בקיצור,

הפרי מגדים כתב את דבריו מרגל של בהמה  - ששונה מרגל אדם.

לכן, כשהוא כותב (שבמקום שהולכים יחפים מותר לגלות) מהפרסות עד ה"קניא"

אמנם נראה שזה ברך. אבל זה הקרסול.

וכך פירש כף החיים:  שבמקום שהולכים יחפים מותר שיהיה שהפרסות יהיו מגולות.

(אגב, אם הפירוש הוא ברך, אין קשר לאם הולכים יחפים או לא)

"בגדים ללבושך" של תלמיד הרב רצאבי שליט"א, ודרך אגב דע לך שזה דעה מחודשת שהתעוררה בתקופה האחרונה ממש.

בכל אופן אני לא הולך להיכנס לפרטי הדיון ולהציג בפניך מה עונה "הדעה המקובלת בישראל" על מה שהצגת,

אני רק אומר לך שרוב ככל גדולי ישראל, ובוודאי לפי הפסק של המשנ"ב (שהחזו"א, שהוא המנהיג של כל הציבור הליטאי בעניני השקפה וכללי הלכה אמר שהמכריע האחרון בעניני או"ח הוא המשנ"ב ואין לזוז מפסקיו, וכן סבר מרן הרצי"ה קוק שהוא גדול מנהיגיו של הציבור הדתי לאומי לאחר אביו הענק זיע"א, וכך הבינו גם בתוך דעת הכף החיים ועוד, אלא שהתעורר לדון מבחינת ההשוואה לרגל של בהמה וכו' כפי שהצגת, וכבר השיבו על זה גדולים), סברו שמעיקר הדין אין חיוב לכסות את השוק (בלשון ימינו),

והראיה הגדולה לכך, שהרי לפי דעתך בהבנת דברי הפוסקים, יוצא שהשוק (של לשון ימינו) הוא גם צריך להיות מכוסה כמו הברך (בלשון ימינו), והרי בברך וודאי שלא מספיק מכנסיים וכ"ש שלא גרביים שהם צמודות!!, על כורחך, דהא שכמעט כל נשות הציבור החרדי כולל נשות הרבנים הכי גדולים שם (גם בהווה וגם בעבר), הולכות עם חצאית שלא מכסה את הברך, זה מוכיח שהם לא סברו כמו הדעה שהצגת!!.

אז קח את דבריך בפרופורציה, שהם "קושיה מסוימת" על הדעה ההלכתית המקובלת בישראל, ושכבר ענו על השאלה הזו, ומי שלא מתיישב ליבו בתשובתם ורוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, אבל אסור להוציא לעז על אלה שהולכות בלי גרביים שהם עוברות איסור ח"ו!!.

שהתוו את "ההנהגה שבציבור החרדי" כדבר מחייב, אבל אין זה מעיקר הדין), בייחוד שראיתי שכתבת שזו דעת השו"ע, ואני שואל היכן היא?

ההכרעה היא מצד הנוהג לכסות, ולפי דבריו, אם יש מקום בארצות אסלמיות שנוהגים לכסות גם את פרקי הידיים שבבגדד לא נהגו לכסות, הרי ששם יאסר גם לקרוא דברים שבקדושה כנגד פרקי היידים,

אבל פשוט שאין ללמוד מדבריו שיש איסור שהשוקיים (בלשון ימינו) יהיו מגולות, כי הוא רק הציג את המציאות מצד דין אמירת דברים שבקדושה, ולא נחית לדיני צניעות דנן. מקווה שהובנתי

והמצב של לבוש הנשים שהוא מתאר, זה רק תיאור "מנהג המקום", ולא בא להכריע מבחינה הלכתית לענין דיני לבוש האישה, כפי שפשוט מלשונו,

וציינתי לך לזה נפק"מ שמדגימה שהוא לא בא לומר דיני לבוש האישה, כי הרי לפי דבריו גם לגבי פרקי הידיים עצמם במקום שנהגו לכסותם הרי שאסור לקרוא כנגדם, והלא לפי שיטתך שדבריו הם כוללים דיני לבוש האישה, הרי פשוט שמותר ללכת כשפרקי היידים מגולות (מהמפרק והלאה כוונתי), ומדוע יהא אסור לקרוא כנגדם?, על כורחינו כדבריי.

זה פשוט, לא?

שעולה ברור מלשונו דווקא בגלל "שדרכן להיות מגולין" אבל אם יהיה מקום שדרכן לכסותם הרי שיהא אסור, ועכשיו הראיה שלי שרירא וקיימת להוכיח לך שאין ללמוד מדבריו שום דבר לדיני לבוש האישה. מצפה לתשובה

אבל אני משער שגם אצלו זה מדין "הנהגה חשובה" ולא מעיקר הדין ההלכתי. אבל לפני שאתה מציין לי מדברי הרב עובדיה, תראה לי מקור ספרדי קדום יותר, מזמן המשנ"ב, שאומר במפורש שאסור (ואל תציין לי לכף החיים שמבקש אמונה ציין, כי זה תלוי בפרשנות הנ"ל), 

וכמובן דבריך על ללבוש גרביים בעובי שמטשט את הרגל, הם ממש ממש לא דוחות את ראייתי, כנגד השיטה שהציג מבקש אמונה, כי אם דין השוק (של לשון ימינו) שווה לדין הברך כפי שיוצא מדעתו של מבקש אמונה, הרי שגם גרביים בעובי סמרטוט לא יעזרו, כי הם עדיין נחשבות צמודות ביחס לחצאית והם יותר גרועות ממכנסיים, אז בנתיים לא הוכחת לי איפה הטעות הגדולה שלי, אתה רק יודע לומר שאניטועה ואומר שטויות (דרך אגב תודה על השפה היפה שלך, שתהיה בריא)

ובוא לא נגזים, זו לא הדעה המקובלת. אבל בוא תגיד לי מה השיבו על הקושיה הזאת זה מעניין..

בכל אופן, גם הרב עובדיה כתב במפורש שזה אסור.  

שכל הליטאים ילכו לפי פסקיו (ובהרבה מהם הוא מחמיר), אלא אמר במפורש שיש ללכת ע"פ פסקי המשנ"ב שהתיר!! מקווה שזה ברור לך!

לגבי הרב עובדיה אינני יודע משום שלא למדתי את דבריו בנושא, אבל אני דיברתי על פוסקים ספרדיים קדומים יותר, ולא אחרוני האחרונים, וגם גבי הרב עובדיה יש להסתכל בפנים ולדקדק בלשונו האם גם הוא סובר שיש מקום מבחינת ההלכה להתיר.

המשנ"ב.

לעומת המשנ"ב, כי החזו"א היה מקורי מאוד, ולמרות כל המקרים הללו (שזה לא המקרה היחידי כנ"ל) הוא אמר שההוראה לציבור היא ללכת עלפי המשנ"ב, וזה וודאי וכתוב בכתב ידו עצמו לא רק דרך תלמידיו, וזה מפורסם לכל.

וההיגיון לא בדיוק נוטה לפירוש הזה.

בשטח בעולם החרדי,  ועדיין לא ענית לי עליה!!.

ולא הבנתי מי זה "רוב ככל"

עכשיו אני קורא באתר "ישיבה"  וכך כתוב שם: "ומאחר שלדעת רוב הפוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ממילא מובן שעל האשה לכסות את כל רגלה עד לקרסול."

בלי קשר להרגשה שבדברים. סבבה!?.

אגב, דווקא שמעתי פעם מהרב שלי (ז"ל ) שדווקא גבר יכול לומר מה אסור ומה מותר בעניין הזה

כי הוא מרגיש את הבעיה..

לחילופין, כמו שאשה תגיד לגבר מה לא להגיד לבחורה בשידוך.   

יש פה דעות שלא שמעתי מאחרים ואני רוצה ללבן אותן.

(ולא תמיד כולם יודעות...)

אם אני אתחתן עם חוזרת בתשובה חדשה שלא יודעת מה מי מו.. אני רוצה לדעת מה הדין.

אני לא מתווכח בשבילך

ושל עוד פוסקים, יוצא שדין השוק (בלשון ימינו) הוא כמו דינו של הברך (בלשון ימינו) ושניהם צריכים להיות מכוסים,

אחר כותבינו את השלב הזה, נעבור להזכיר עובדה פשוטה - בברך לכולי עלמא (גם לדיעה שסוברת שהשוק של ימינו לא צריך להיות מכוסה) אסור באיסור חמור להסתפק במכנסיים וכ"ש שלא בגרביים, אז מדוע לפי דעתך בדברי אותם פוסקים שנתכוינו בלשונם (לשיטתך) גם לברך וגם לשוק של ימינו בחדא מחתא!! נחלק ונומר שבשוק סגי בגרביים, למה??

ובאמת אתה צריך להבין, שאחד מהראשונים שעורר על זה הוא הקונטרס "בגדים ללבושך" שהזכרתי לך למעלה, ועל כן מסקנתו שאסור ללכת גם עם גרביים, וכך גם הגר"ח קנייבסקי מנחה בשנים האחרונות אחרי שעלתה השאלה הזו שיש איסור ללכת עם גרביים וזה מתפרסם בכל השטיבלכים!!\ והיינו כפי ההבנה הפשוטה שאם אתה הולך עם השאלה שלך, אתה חייב ללכת איתה עד הסוף, מה שאומר לאסור גם גרביים בשוק של ימינו!!, זה פשוט כביעתא בכותחא!

ולאור זאת, כתבתי לך את הראיה הפשוטה, שמהא דרוב הציבור החרדי הולך עם גרביים על השוק, זה אומר שהוא סבור כמו ההבנה הפשוטה במשנ"ב ושאר פוסקים, והמשמעות של זה היא - שרוב הפוסקים בדור סבורים כך, כי לולא כן הרי שכל הציבור החרדי היה צריך לאסור על בנות הסימנרים ללכ עם גרביים על השוק!! זה פשוט!, ומכאן תשובה גם לחלק השני של שאלתך, שברור מתוך ראייתי שרוב ככל הרבנים סבורים שזה מותר מעיקר הדין!!

סיכום קצר, להפשיט קצת את הדברים - 1. לפי ההבנה במשנ"ב שכוונתו היתה גם לברך וגם לשוק  2. יוצא שדין השוק שווה לדין הברך, כי הרי כתבם בחדא מחתא וסתם את הדין לשניהם באופן שווה.  3. יוצא לשיטתם שגם אלו שהולכות עם גרביים על השוק עוברות על איסור וכפי שבאמת כתבו גדולי הרבנים שעוררו את השאלה שלך.  4. מהא דרוב בנות הציבור החרדי הולכות רק עם גרביים זה מוכיח שרוב הרבנים בציבור החרדי ובוודאי כל הרבנים בציבור הדת"ל סבורים כמו ההבנה הישנה הסוברת שמותר מעיקר הדין שהשוק לא יהא מכוסה כלל גם בלא גרביים, ודין גרביים הוא חומרא ומנהג טוב.  5. יוצא שבכך עניתי לך גם על סיום דבריך - על איזה "רוב ככל הרבנים" אני מדבר עכ"ד, והיינו שמוכח כפי שכתבתי במספר 4 שרוב ככל הרבנים סבורים שמותר מעיקר הדין גם בלא גרביים.

לילה טוב. מקווה שהבהרתי לך את הדברים, כי הם מאוד פשוטים.

@נפש חיה. ולכל מי ששאל מקודם בנושא, מומלץ לקרוא מש"כ כאן, כי ניסיתי לנסח את זה יותר בבהירות.

בעיה רצינית שככה זה כאב

מאחרוני זמנינו, והשיקול של ההנהגה בציבור החרדי הצטרף לפסק שלו, ועל כן גם בדבריו הראיתי לך שזה לא פשוט בכלל, ויש מקום גדול שגם הוא סבר שיש מקום רחב להתיר זאת.

מחילה, לא מתקבל מה שאתה אומר שאצלו יש מקום להתיר.   

"אין להקל" זה אומר:  אין אופציה אחרת.

וגם אני יכול להתחיל להגיד על רבנים אחרים שהם משוחדים..

אם אנחנו חושדים ברבנים שהם מוטים רגשית אין לימוד תורה.   

ראה תורה יב בליקוטי מוהר"ן הוא מדבר על זה

שאסור לחשוב ככה שהצדיק מפלפל כדי שהתורה תסתדר עם מה שהוא חושב 

הנהגה ראויה שהתקבלה בציבור מסוים, אז פוסקי ההלכה של אותו הציבור כבר נוקטים בלשון שאין להקל כנגד אתה הנהגה כפי שנקט הגר"ע יוסף זצ"ל בנידון דידן, אע"פ שמבחינת ההלכה בטהרתה יש מקום רחב מאוד להקל, וסיבה נוספת שיש לצרף לזה, היא שברגע שאתה כבר לא מקיים את אותה הנהגה אתה כביכול מוציא אותך מאותו הציבור, ועל כן הגר"ע שראה חשחביות בלהשתייך לציבור החרדי גם ראה חשחיבות לנקוט בלשון שאין להקל ביחס לאותה ההנהגה שהתקבלה. מקווה שהובנתי

בעיה רצינית שככה זה כאב

מקום לדעה של חבירו, הלא כן?

אם כי הוא הוסיף "בערך". ומהראיה הזו עצמה - מוכח שכן דעת רוב גדולי הרבנים, וגם הערך העצום שיש לפסק של משנ"ב ביחס לפוסקים אחרים, הוא גורם לכך, בנוסף לכך, זה שגם בפמ"ג כתוב כדעה הזו במפורש, ומאידך לדעה השניה, כתוב רק במקור"ח, ואילו מה שמנסים לדייק דיקדוקים בפוסקים אחרים, ממש ממש לא משתמע, גם גורם שרוב הרבנים סוברים כדעת המשנ"ב

וכל זה "בפוסקים הקדמונים" שדנו בהלכה בטהרתה, אבל גם בגר"ע יוסף שציינת, הראיתי לך שזה לא פשוט, וכבר הסברתי לך שח"ו אין פה זילזול, אלא שבאמת יש חשיבות לשמר "הנהגה חשובה" של ציבור מסויים,  ומעוד טיעונים שכתבתי עולה - 

הוכחת דעתי שכתבתי בראשית דבריי - שרוב הרבנים סבורים שאין "חיוב" לשים גרביים וזה רק "חומרא" או לדברי הגר"ע יוסף שציינת היא "הנהגה חשובה שאין להקל בה" אבל לא חיוב ממש.

עד שלא יהיו לי מקורות ברורים אין לי מה לשנות את דעתי.

תראה,

כשאני רואה מישהי שלובשת ככה (אני מדבר על הצנועות! שהחצאית הרבה מתחת לברך)

אני בטוח שהיא חושבת שזה נכון ואני מכבד את זה.   ויכול להיות שהיא צדיקה ממני בהרבה

אבל בינתיים אם ישאלו אותי, אני אומר שזה אסור.

אין להתיר לאשה לגרוב גרבי ניילון שקופות, שהבשר נראה דרך הגרביים. וחייבת לכסות את השוק והירך בגרביים שאינן שקופות כלל, או צבעוניות, ואין להקל בזה כלל. [שם עמוד שנג. יביע אומר חלק ו חיו"ד סימן יד אות א]

ובמחילה, זה לא קשור חרדי או לא

יש המון דברים שבהם הוא מיקל 

"אין להתיר", "ואין להקל", וביחוד מהלשון האחרונה, יש מקום לדייק, שהיות ויש מקום להתיר מבחינה הלכתית, הוא הוצרך לומר ש"אין להקל", הוי אומר (במובן מסוים) אלא -  "להחמיר" !!, אם כי אני חושב שיותר מדוייק לומר, שהגר"ע היה סבור שיש מקום רחב להתיר ו"המקל יש לו על מי שיסמוך" ו"אין למחות במי שמקל" (יש לו לשונות כאלו כמדומני בהלכות פסח או ספירת העומר בחזו"ע, או בהליכות עולם על הלכות ברכות השחר), אלא שלדבריו "ההנהגה" צריכה להיות לצדד בטעמים להיתר, אבל יש מקום!.

אם כי אני לא מכריח את דבריי, וצריך לשם כך להסתכל במקור בשלימותו, או שתואיל לציין אותו בשלימותו, ואז נהיה חכמים יותר.

לומר" וכו' ראי שם שהתכוונתי לדברייך,

ואף ציטטתי לשונות שלו בעצמו ממקומות אחרים, שמתארים מציאות הלכתית שכזו.

 הטעמים לאסור, אבל יש מקום רחב להתיר". רק תיקון נוסח.

שאתה מציין, רואים שמבחינת הפוסקים הקדומים יותר, יותר מפורש להתיר זאת!! (משנ"ב, פמ"ג, ולמשנ"ב יש משקל עצום בכל המגזרים הן מצד החזו"א והן מצד מרן הרצי"ה שאמרו שההכרה ההלכתית צריכה להיות ע"פ המשנ"ב), ומכל להקת הפוסקים שהבאת, הם ניצרכים לדייק בכדי לטעון ההיפך, ואתה בעצמך אומר שלא תמיד הראיות משכנעות, ואני משער שבעלי הדעה המצדדת במשנ"ב ודעימה יאמרו לך שאין מדבריהם ראיה, מה שיוצא שיש רק מקור חיים מפורש כנגד, וגם בו צריך להסתכל בפנים.

קיצר, הראיה שלי מהא דרוב ככל העולם החרדי והעולם הדתי מתירים ללכת עם גרביים, מצטרפת להוכיח שרוב הפוסקים סבורים כהמשנ"ב שמעיקר הדין מותר גם בלא גרביים, אלא שהנהגה חשובה היא ללכת עם גבריים להוסיף בעניני צניעות (ובשם מרן הרצי"ה מקובלנו, שבעניני צניעות שיש עניין גדול להחמיר). שבת שלום וחזק וברוך.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו?

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

שתדע להבין, להכיל, לקבל, וכו' אותך!

באחריותך ליידע, להסביר, לתווך את עולמך הפנימי כלפיי חוץ.

ובעניין שלה ובכן זו היא כרגע וזה הטוב שהיא מביאה, אתה כאן כדי לבחון אם יש פוטנציאל בבסיס שיתאים לך. זו מי שהיא לפחות כרגע.

לוקח הרבה זמן לשנות דפוס התנהגות אבל אופי נשאר.

נכון שבעבודה זוגית משותפת יתכן ויעשו תזוזות קלות כדי לבוא יותר לקראת הצד השני אבל לפעמים יש נפילות, יש הליכה אחורה, שתיים קדימה ולכן עיקר העבודה היא פנימית על עצמך.

בודאי שיש ציפייה ביחס לסביבה. וכן, אני גם מצפה להכלה מסויימת.

נניח, סביבת עבודה, יש ציפייה שהיא תהיה נעימה וכו'.

וכן, אני שמח ששיתפתי אותה בכאב שלי ונתתי לה את ההזמנות להכיל את הכאב הזה.

זה שהיא היא לא לקחה את ההזדמנות הזאת בתי ידיים - זה עניין שלה עם עצמה.

אני יודע שעשיתי את שלי, ולא בחרתי להשאר לבד עם הכאב.

באמת חשוב מאוד לתווך את העולם הפנימי לסביבה ובהחלט זה משהו שמורגש בסיפור הנ"ל.

לא ציפיתי לרגע שנתחיל לעשות עבודה זוגית.

כן ציפיתי שאם היא מדברת איתי, אז היא תהיה איתי. ואם היא פגעה בי שתבקש סליחה, ואם היא מבקשת סליחה אז שתבקש סליחה בכנות ולא רק כדי להרגיש טוב עם עצמך.

מאמין בה, וברגע שהבנתי שלא יצא מזה משהו וסתם התבחבשנו, אז באמת חתכתי את השיחה והבאתי לסיומה.

אבל אני לא חושב שנכון להציף באופן יזום קשיים בשלב מוקדם כ"כ. מה אתה מתרפס בפני כל אחת שהרגע פגשת? שמור כל המקום שלך קצת. זו לא גאווה. זו הערכה עצמית מבורכת. זו שמירה על עצמך.

מבין אותך (נראה לי. לפחות מתיימר). אבל יש בני אדם (גברים ונשים) שיהיה להם קושי להכיל פתיחות כזו, קצת התרפסות, בשלב ככ מוקדם. כאילו, 'למה אתה אומר לי את זה? מה אני בשבילך?, וזה מרתיע ומבלבל, ומובן שזה יכול גם להביא לתגובה לא נעימה או חסרת טאקט.

על עצם זה שהיא לא לגמרי איתך, זה מאד מתסכל. נסה לחשוב. האם היא ידעה מראש שהיא תהיה ככה או שהיא תכננה להצליח להתרכז בפגישה ופשוט לא הצליחה? היית מעדיף שבאמצע דייט היא תגיד לך 'שמע, אני לא מרוכזת, נמשיך מחר בטלפון'? נשמע לי שהיא ניסתה לכבד ופשוט לא הצליחה.

וכן. היא מתנסחת ממש גרוע.

להיפך, נותן לה הזדמנות להחזיר לה את הכבוד שלה.

וזה לא היה זה. היא לא היתה מבולבלת בגלל הפתיחות, היא התחילה לכעוס עלי בגלל שאני מבקר אותה.

ממש לא אכפת לי אם היא שלי או לא.

אכפת לי שיתייחסו אלי כמו לבנאדם.

ואם אני מאמין שהיא אדם טוב, אני גם יגיד שכואב לי. זה לא בושה.

אני לא חושב שיש כאן ממש דבר "נכון" או "לא נכון".

זה נשמע שהמצב שלה בכללי עכשיו הוא בעייתי וזה דבר שאף פעם לא קל להודות בו. עצם זה שהיא בכלל "חשפה" את זה הוא דבר שיש מי שיראה בו מעשה גבורה מבחינה נפשית. זה כמו לבקש סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה.

מצד שני אני בהחלט גם מבין אותך כי אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות.

היא ניצלה מדייט ממני. לכן היא העדיפה לחסוך לעצמה דייט שלם מאשר שיחת אי נעימות.

יכול להיות מאוד שהיא צדקה ביחס לכך. אבל מה הקשר לגבורה?

לה לא נעים בגלל שהיא חזלשה אותי פעמיים. תחושה מאוד בריאה ריגשית. בעניין הזה אני לגמרי מפרגן לה. זאת תחושה בריאה לחלוטין.

אממה חוסר נעימות זאת תחושה *אישית*, כאשר אדם חש חוסר נעימות ומתייחס לכך, הוא לא בהכרח מתייחס גם לזולת. להיפך הרבה פעמים הוא נשאר בחוסר הנעימות האישית שלו ולא מתייחס להשלכות של הזולת ביחס לדיבור או למעשים שלו.

בעיני, יש כאן "נכון" ו"לא נכון".

מתי שבנאדם בוחר להתנצל הוא לא צריך להצדיק את עצמו.

ואם ההתנצלות היא "פורמלית" בלבד, שלא יתנצל בכלל.

אלא שאני מבין.

התכוונתי לגמרי למה שכתבתי: "אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות."

אך בהחלט ייתכן שגם לא הבנתי את הסיטואציה שתיארת.

רק לא הבנתי מה הגבורה שהיתה לה.

אדרבה, אם יאורו עיני, מודה שאתבייש בכך, אבל אשמח לזהות עוד נקודה טובה שלא ראיתי.

היא יכלה למצוא תירוץ אחר לנפנף או פשוט להשאיר את זה סתום (זה לא אתה זה אני, אבל ברור שהסאבטקסט הוא שזה אתה), אבל הודתה בפועל שכל החיים שלה עכשיו זה "חצי קלאצ'" וזה למעשה אומר דבר רע עליה (לפחות באופן זמני). הרי זה אומר שהיא בזבזה לך את הזמן, בזבזה לך כוחות, בזבזה לך תקווה וכו'. לכן אמרתי שזה כמו לומר סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה - כי בפועל מה שהיא אמרה, לכאורה, זה שאתה לגמרי צודק.

מה שקרה אחר כך זה שהיא כנראה נכנסה למגננה בעקבות החשיפה הזו.

יכול להיות שאני קצת מחלטר כאן פסיכולוגיה בגרוש, ולכן אני אומר את זה בזהירות, ומבקש להדגיש את זה. אני לא יודע מה הייתי מרגיש בעצמי אם הייתי בנעליים שלך.

אני רק מנסה להציע מבט של "מה שרואים משם לא רואים מכאן".

אבל זה גם לא הסיפור.

אני מעריך אותה בתור בנאדם והיא ממש לא חרטטנית.

הבעיה שלי זה לא שהיא בזבזה לי כוחות.

ההערה שאמרתי לה היתה מאוד נקודתית - בשיחת טלפון אחרי הפגישה הרגשתי שהיא לא היתה איתי.

ושוב, היא אמרה שזה בסדר גמור מבחינתה. ויודע מה, אולי קצת קטנוני, אבל הייתי מצפה לטיפה יותר אמפתיה למי שבאה בעמדה לבקש סליחה.

יש נשים שממש קשה להן לקחת אחריות. הן מערבבות בין מה שהן מרגישות לבין מה שקרה בפועל, ולכן כל ביקורת מרגישה להן כמו התקפה. זה לא בהכרח מגיע מרוע, אלא הרבה פעמים מבלבול, מחוסר בגרות ומקושי להסתכל על עצמן מבחוץ..

היתה צריכה להתחיל עם אני ממש מצטערת אתה צודק זה לא בסדר

ואז להסביר מה הוביל אותה לזה

אולי תתנחם בזה שהיא בתקופה לא פשוטה וזה לא אישי אליך בכלל.

ולגבי התוכן, אנסה לסדר את המחשבות שלי כי עולים מחשבות על זה

לדעתי, היא ניסתה להתנצל ולומר שזה לא אישי מולך אלא שהיא מתקשה כעת לעשות דברים.

עם זאת, היה ראוי שאם זה המצב אצלה שלא תתחיל לצאת עם אנשים כי אין לה את הפניות הנפשית להשקיע בבן אדם.

הפוך ..היא ניסתה להגיד שהיא לא בסדר=

כן, אני לא מאה, אני חצי קלאץ' ובגלל זה יצא ככה. כלומר שומע אני ממש לא במיטבי עוברים עליי הרבה דברים.

תראה, יכולת גם להגיד לה בחצי הומור את יכולה גם לקחת קצת אחריות, זה בסדר (:

לפעמים זו הבעיה, שגברים אומרים כן כן נכון את צודקת, כשבפועל הם בכלל לא מרגישים ככה. בעיניי עדיף להגיד בעדינות את מה שאתה באמת חושב מאשר להסכים רק כדי להכיל ולצאת גבר נעים.

ואגב, אני מראש לא הייתי מכילה הכול.

בחור ביטל לי דייט אחרי שבפעם הראשונה הוא כבר דחה. הוא התחיל לתת לי שלל תירוצים וזה פשוט הצחיק אותי.

וממש צחקתי

הוא שאל אותי למה את צוחקת?

אמרתי לו, לי זה פחות שייך כל זה ואני לא רגילה ליחס כזה..

אמרתי לה שהיא מצדיקה את עצמה והיא הסכימה שהיא מצדיקה את עצמה והתחילה לכעוס עלי בכך שאני מאשים אותה :/

@ארץ השוקולד

את זה קצת בתקיפות?

או שהיה שם טון חברי

סמכי עלי שהייתי הכי עדין ביחס לסיטואציה שבחורה מבטלת לי דייט יום לפני פעם שנייה.

כמו שכתבתי, אמרתי לה לפני - אני הכי מבין אותך בעולם וזה הכי יכול לקרות.

אז רציתי שטיפה תהיה שותפה לכאב שלי, היא לא רצתה - חבל.

לא נעים בכלל.

זה שהיא בתקופה מורכבת (אולי זה מה שגורם לחצי קלאצ)

בכל פגישה שמבטלים ראוי להתנצל בצורה מכבדת, בטח בדייט.

בעיני הביטול עצמו נותן רושם לא מאוד מכבד ורגיש, בעיקר בגלל שזה פעמיים ובלי התנצלות והבעת רגישות.

מצד שני התירוץ שלה שהיא חצי קלאצ' לא נשמע לי מעליב במיוחד. זה אולי סתם אינסטינקט בסיסי להתגונן. היא מרגישה שהיא הייתה קצת לא בסדר, אבל זה לא היה מכוון אלא שהיא עצמה קצת חסרת שליטה במה שקורה לה.

יכול להיות שבדייטים יש קצת שחיקה של היחס האנושי,

אבל עדיין באופן כללי רגישות והתחשבות בבני אדם שיש לנו אינטרקציה איתם זה נשמע כמו ציפיות סבירות לחלוטין.

מעליב שאין ביטוי של לקיחת אחריות. זה התלבש אצלי על הנסיון האינסטינקטיבי להתגונן.

אממה, אני הצדקתי אותה בעצמי ולכן ציפיתי שתהיה פנויה להבעת רגשות.

אולי אם הייתי מבקש את זה בצורה אחרת, אולי היא היתה יכולה לשחרר משהו.

ההתנגדות לי לביטוי האינסטנקיביטי שלה סתם יצר אווירה איכסה.

זה מרגיש לי יותר מורכב מזה

מרגיש שהיא רגישה ואולי גם נפגעה מהאמירה של החצי קלאצ'. לכן ענתה קצת כמו בציניות כזאת כמו להדוף כמו הגנה כלפי חוץ. יש מצב שהיא באמת בתקופה כזאת ואתה שמת לב לזה והנכחת את זה, ובאת בטוב, ברצון להכיר אז מצד אחד זה לא היה לך נעים בצדק זה באמת לא כיף..

ייתכן שהיא באה אחרת, ואז היא נבהלה שהיא לא באמת פנויה, ואז היא ניסתה כזה לשחרר, אבל באמת יש כאן אותך מולה וזה באמת פוגע להיות זה שנזרק שוב ושוב במיוחד שאתה בא בטוב.

מצד שני, גם לא היה מקום לתחושה שהיא היתה בה, ולך תדע למה מה עובר עליה.. אני בטוחה שזה לא קשור אליך אלא דברים שלה ולפעמים קשה לעשות הפרדה והכל נצבע בצבע כזה של באסה... ואני חושבת שזה העיקר שזה לא קשור אליך אלא למצב שלה

ויש מצב שהיא מתבאסת על עצמה שהיא פנתה אליך פעם שניה ואז בכלל מבטלת כמו נראית לא רצינית ואם באמת עוד דברים לא הולכים לה, אז גם תוספת לבאסה..

זה ניתוח וספקולציה אין לי מושג אם קראתי טוב את הסיטואציה וכן היה חלק קטן שלא בטוחה שהבנתי אז השלמתי לפי הבנתי

השאלה שעולה אצלי היא איפה באמת נקודת הפגיעה, מה הכי הפריע לך במה שהיא עשתה

כי בקריאה שלי את דבריך זה לא לגמרי הצלחתי לדייק

שהתנצלה ללא להביע הזדהות או חרטה כלשהי

לפעמים זה מאוד מאיים עלינו. אולי זה העניין כאן.

ועוד דבר; כתבתי קודם שאם היא חשה כך שלא תיפגש בכלל,

אבל במחשבה שנייה, זה לא מדוייק. כי זה כנראה גם "אני

רוצה" וגם "אני חוששת/לא חשה בשלה/ לא מסתדרת עם

הרצונות , התקוות, והחששות שלי...

בלבול כזה.

אולי באמת הנכון כאן, כמו בכל מקרה, לנסות להבין

את הצד השני, לשים קצת את עצמי והכבוד שלי, בצד....

מסכנה אם היא מגיבה ונוהגת כך....

לא קל ללמד זכות. במיוחד אם אנו פגיעים, רגישים...

בזוגיות ובכלל בחיים לא כדאי להתקע על עניינים פעוטים כאלה, אלה דברים שקורים והרבה, עדיף לשחרר, בעיקר בשביל עצמך.

בכלל, אדם במצב של חצי קלאץ לא תמיד מסוגל לצאת מעצמו, לשים לב לפגיעה ולהתנצל

אשתדל לקחת אותה למקום שיותר מדוייק עבורי בהקשר הנוכחי.

יכול להיות שהחצי קלאצ' שקיבלת זה ה100% שהיה יכולה לתת כרגע.

יכול להיות שהיא נפגעה שאמרת את זה.

אתה צודק מנקודת המבט שלך אבל זאת אף פעם לא נקודת המבט היחידה.

לכן, לעבור הלאה, לא לצפות למערכות יחסים מושלמות ומתוקנות עם כל האנשים סביבך, אתה תתאכזב המון אם תמשיך ככה.

תשקיע יחס, פגיעות ותיקון במערכות יחסים שקרובות אליך באמת.

להדפיס את התגובה שלך ולתלות אותה על הקיר או בכל מקום בולט אחר.

בכל העניינים שציינת. כל כך נכון!

אתה נשמע כאדם בוגר, אנושי, רגיש.

הכי טבעי זה להיפגע; אם את במצב כזה עכשיו, אנא, אל תלכי

לפגישות ותבזבזי את זמנו סבלנותו, לבו, של האדם השני.

מאחלת לך המון בשורות טובות במהרה במהרה.

שנה טובה!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!