עברה עליי תקופה שהיה קשה לי עם בן הארבע שלי.
הוא תמיד היה כזה מתוק ונינוח ומשתף פעולה ושמח בחלקו, שהופתעתי להבין יום אחד שכבר הרבה פחות כיף לי איתו ממה שהיה. שפעם אחר פעם הוא כאילו נתקע לי.
הילדים הגדולים החכמים שלי פותחים איתי דיון באיזה נושא, מנסים להסביר את עמדתם, מבקשים הסבר על משהו - הוא מתייצב באמצע החדר, משחיל עוד ועוד שאלות משלו, קוטע את הדיון פעם אחר פעם,עד שכולנו על קוצים.
אני מחליפה לתינוק חיתול, הוא נדחק ומתיישב לי על הברכיים, מסרבל כל תנועה שלי.
אני מנסה לשטוף כלים כמה שיותר מהר, להעיף את המשימה הזאת ממני והלאה, הוא נעמד לידי ופוצח בסדרת "למה", מערבולת אינסופית כזאת שכל תשובה בהכרח מובילה ללמה חדש, והכל בצעקות מעל למים הזורמים, ופעם אחר פעם אני צריכה לסגור את הברז כדי לשמוע מה הוא אומר לי.
קלטתי שאני מתחילה להיות מוצפת בחוסר סבלנות ברגע שהוא רק מתקרב אליי, וזה הטריד אותי מאוד. ממש כמו שזה מטריד אותך עכשיו.
בעיניי, זה שאנחנו מוטרדות מדברים כאלה - זה מה שבונה את האימהות שלנו. אנחנו לא מוכנות לטווח ארוך לקבל מציאות כזאת, ופועלות לשנות אותה. זה מה שאת עושה בשרשור האמיץ שפתח, וקחי לעצמך המון קרדיט על זה!
מה שאני עשיתי כשנהייתי מוטרדת מזה - התחלתי לראות את כל הסיטואציות האלה מהעיניים שלו.
איך אני מנותקת ממנו כשאני שוטפת כלים, איך אני מנותקת ממנו כשאני מטפלת בתינוק, איך אני מנותקת ממנו כשאני שקועה בחוכמת האחים הגדולים שלו.
לא לכיוון של אשמה חלילה! אין לי שום אמון ביכולת של הלקאה עצמית להועיל במשהו, ולכן חשוב לי להדגיש את זה - ההזדהות איתו הלכה לכיוון של "וואו, אני כל כך חשובה לו, הוא כל כך צריך אותי". כמו פרח שצריך שמש כדי לגדול. הוא מתפתח, הוא קולט עוד ועוד תבניות של העולם, הוא קשוב לשמוע וללמוד, והוא זקוק בכל יישותו למורת דרך, למשענת, למנהיגה, למאה ואחת פונקציות שאני יכולה למלא בשבילו.
אמרתי לעצמי - אז אני אהיה מנהיגה!
לא אחכה שהוא יבוא וישאל שאלות שברור שהן רק כדי לדובב אותי לדבר איתו - אדבר אליו מעצמי, על מה שמעניין *אותי* לדבר איתו!
התחלתי בכל פעם שאני שוטפת כלים להמציא לו סיפור, מהראש. הוא בעננים! מקשיב לי וזורח, מאושר! לא שואל שום "למה".
התחלתי למצוא זמנים ללמד אותו אותיות. כבר מזמן ראיתי שהוא בעניין.
בגדול הוספתי לשגרה שלי עוד זמנים של תקשורת איתו, אבל ביוזמתי ומתי שנוח לי! ואז הוא הרבה פחות מרגיש צורך להידחף מתי שלא נוח לי.
אני ממש רואה בעין איך זה מיטיב איתו --- וגם איתי! פתאום אני רואה אותו נכנס לחדר ואני נמסה כולי מכמה שהוא מתוק. פתאום כיף לי איתו! כאילו גיליתי אותו מחדש. התחלתי באופן יזום לתקשר איתו יותר, והתקשורת הזאת עושה לי רק חשק לעוד. כשהייתי באווירה של לא להתייחס אליו (כי הוא לא גור קטן שזקוק לי כמו התינוק ולא איש שיחה בוגר כמו הגדולים) - שכחתי איזה גיל נהדר זה ארבע, כמה חבל היה לי להפסיד אותו! כל כך הרבה דברים מעניינים רצים לו בראש! כל כך יפה לראות איך הוא לומד ומתפתח! ממש טוב לי איתו עכשיו, ב"ה ב"ה.
זה בפרוטרוט איך שהיה אצלי, מקווה שיעזור במשהו
) הרגשתי שהלב שלי לא נפתח אליה כמו פעם..
מסכימה איתך
אישפוז זה קשוח מאד