באמת לא קל

רק הערה:

השנים האלה לא הלכו לאיבוד.

התפתחנו בהן, גדלנו בהן, העמקנו בהן,

עבדנו על המידות בהן, ושוב עבדנו עליהן,

הכרנו רבדים עמוקים ועלומים בנפשותינו,

אהבנו, נפרדנו, כעסנו, השלמנו, תעינו,

האמנו, התייאשנו, התחזקנו, נשברנו ושוב קמנו.

כל אחד עובר את הניסיון שלו בעולם הזה,

ואין לנו יכולת להשיג את חכמתו ית',

שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים,

וכשמים מארץ גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו.

כבר איתא בזוהר שיש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע,

ואנו אין לנו אלא להאמין ולהאיר בחושך, בכאב ובבדידות.

אין לתאר ואין לשער כמה נחת רוח זה עושה לפניו ית',

שמעשה קטן בדור הקשה שלנו פועל המון,

לא פחות ממה שפעלו גדולי ישראל בדורות אחרים

(ספר הזכרונות לר"ח ויטאל).

אחי, אני איתך, מחבק ותומך.

בסוף, אחרי כל המילים, כואב איתך,

ומאמין בך שתשוב ותקום ותתעודד,

ומהרה מהרה תבשרנו ותשמחנו!

אבל תשמע,

מישהו לא זכה כמה שנים בהגרלה לדירה.

אמר, אם אני לא זוכה בהגרלה, אז אני זורק גם את הרכב המפואר שלי... 

נכון שלמצוא אשה זה דבר מרכזי. אבל ללמוד תורה, לא פחות חשוב. עשית סיום מסכת, מן הסתם לא הראשונה. אז יש לך גם דברים טובים בחיים. למה אם אין לך דבר אחד, חשוב ושחסרונו מורגש, להפסיד גם משהו אחר חשוב מאד? לא חבל?

ה' לא זרק אותך. עוד לא מצאת אשה, אבל יש לך תורה. ב"ה. יש כאלה שמחפשים ולא מוצאים, ואין להם את הדבר הזה שבינתיים בשנים הללו למדו כמה מסכתות, עשט דברים שטובם הוא לנצח ומועילים לכל עם ישראל.

תפילות, דמעות, זעקות השתדלויות - לא נעלמות. גם אם לא תמיד הן פועלות היכן שרצית. 

אולי בזכות התחינה לה', האמונה בו, התפילה מעומק הלב של יהודי - עוררת רחמים וניצלו בגללך אנשים אחרים. אולי מהמשפחה, אולי אתה, אולי רחוקים יותר.

יש פידבק גדול - כל הדברים הטובים שהצלחת לעשות עד עתה. זה לא מובן מאליו.

על כן, בוודאי השתתפות גדולה בצערך, ובוודאי שצריך לדייק יותר מה שאתה מחפש והיכן סביר למצאו - 

ועם זה, לא להתייאש. קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך - וקוה אל ה'.

הכאב שלך כל כך חי וכל כך נורמלי! 

זה כואב כואב ומתסכל ממש

וזה שאתה מעז לכתוב את זה כאן אני בטוחה שזה נותן לגיטימציה לאחרים גם להרגיש את הרגשות הטבעיים והאנושיים האלו.

תכלס אני יכולה להגיד לך משהו שלי מאד עוזר.

כשכואב לי ממש אני מנרמלת את הכאב. 

לא להיכנס ללופים של "למה אני? למה רק לי?", זה לוקח את זה למקום מאד אישי שהוא לא נכון. העולם הזה מלא מלא בצרות, וגם מלא ברווקים וברווקות, וכל כאב הוא נורמלי, וכל כאב הוא חלק מהאנושיות של העולם. כמובן שמנגד לכאב יש גם את האושר והשמחה. אז גם פה בשידוכים אתה לא לבד, ואף אחד לא נגדך, אלא כשם שיש אנשים שמתמודדים עם שכול, מחלות, עוני, בושה, ויו ניים איט, ככה יש אנשים שמתמודדים עם רווקות מבוגרת. וכן, זה כואב ושורף ונורא. אבל זה בסדר. זה משהו שאתה יכול לעמוד בו ואתה לא לבד בסירה.

ואני מצטרפת לדבריה של @וירושלים של זהב . אם אנחנו עושים משהו והוא לא עובד, צריך לעשות שינוי. ונשמע שכן ניסית לעשות כל מיני שינויים, אבל ייתכן שאתה צריך לבצע שינויים דרסטיים יותר.

אני יכולה לתת לך דוגמה מעצמי- פעם יצאתי רק עם בחורים שלומדים בישיבות, ופעם אחר פעם לא היינו באותו ראש. ואז התחלתי לצאת עם בחורים עובדים, כדי לנסות, ופשוט לא ייאמן כמה יש יותר שיחה משותפת וקווים דומים. 

בהצלחה רבה רבה

ומי שנותן לעצמו להרגיש כאב, עם כל האומץ שזה דורש, יכול גם להרגיש שמחה, אז שבקרוב ממש תזכה להרגיש סוגים רבים של שמחה ואושר.

הדבר הקשה ביותר, אבל הוא המשימה האמיתית - ביטחון בה'. 

זה חלק מהותי מהתפילה. לא מספיק לומר לה' מילים ברגש. צריך עבודה בלב.

אני מאמין שאני לא מחדש לך את אמריקה, אבל אולי אני טועה. אז אפרט קצת

אז מה זה ביטחון בה'? תחושה של הכל טוב אני בסדר, כבר דואגים לי!

כמו (משל) שאדם שזכה בפיס ונוסע באוטובוס כדי לגבות את הפרס שלו: איך הוא מרגיש? מאושר עד הגג ורוקד? למה, הרי איך לו ביד את ה-12 מיליון?! אלא זה ברור - הוא שמח כי הוא בטוח שהוא יקבל את הפרס... אז הוא שמח כבר עכשיו בדרך. זה נקרא ביטחון.

האם אני מובן? האם הרגשת פעם ככה? זו התחושה שתקרב לך את הישועה! היא היא המבחן האמיתי של הנסיון הזה!

כמה שיותר שתרגיש עצוב ומיואש ו"נצרך" (NEEDY) זה רק ירחיק ממך את הישועה, זה עזיבת ה'. אני מצטער אם זה קצת חריף, האמת חייבת להאמר.

כל עוד אתה מרגיש תלות בשידוך שלך ולא משחרר נפשית את הצורך הזה של "אני חיב את זה אני חיב את זה ואם לא אקבל את זה אצא מדעתי", התוצאה של המבחן היא 'לא עובר'. (כמובן שיש לפחות את הענין של יסורין מכפרים, אבל כנראה ממש לא רק בגלל זה נשלחה לך המציאות הזו) 

גם אני 6 שנים בסיפור, ומרגיש תקוע! ומבולבל...! אבל רוב הזמן אני ממש בשמחה, משתדל להשקיע כל הזמן דברים שמחים ומשפטי אמונה.

ממש מאחל לך בהצלחה בע''ה אח יקר

לפעמים ברגעים קשים  שקשה למצוא את התקווה

אז זה מנחם אותי קצת

כדברי הפתגם  "תתעודד יכול היה להיות גרוע יותר ". וברוך השם שהשם שומר עלינו עכשיו.

טוב זה ממש אישי כנראה

כמובן ....

אלא שאם זה כבר קרה אז לבינתים ניתן לשאוב מזה עידוד... וציק צק מהר ייגאלו..

חוץ מזה אפשר להשוות למצבים דימיוניים לאו דוקא משהו שקרה למישהו

כתבתי את הכל ממקום אמוציונלי של שנים.

אני מעריך מאד את העצות והעידוד.

תודה

לקח לי יותר מ-7 שנים למצוא את אשתי,

וגם אני עברתי את גיל 30.

והיו מעטות מאד שהרגשתי איתן טוב בקשר.

ועד אשתי, לא היה שום קשר שהתקרב לאירוסין..

כמעט כל הדברים שכתבת - אני הרגשתי על עצמי ואני ממש ממש מזדהה איתך!

אנחם אותך שבסוף כשמוצאים את האישה, הרבה יותר מעריכים את הקשר מאשר אם מוצאים את האישה בקלות.

לגבי הפרקטיקה:

א. 100+ בנות ב-6 שנים זה קצב מהיר מאד לאדם עם נפש נורמלית, זה להתחיל קשר בממוצע כל שבועיים.

    ממליץ לך לקחת הפסקות מדי פעם, לתת לנפש את המקום היציב גם אם זה פסיכולוגית נותן תחושה שהחתונה תדחה.
    (אני מדגיש את המונח פסיכולוגי, כי קיימת תחושה פסיכולוגית שהחתונה תגיע ברגע שנמצא את הבחורה המתאימה - וזה לא נכון!

     החתונה לא מגיעה ברגע שאתה פוגש את הבחורה המתאימה,

     אלא גם הנפש צריכה להיות במצב מתאים על-מנת שהקשר יתפתח בצורה טובה.

     מה שנקרא: "דרך קצרה שהיא ארוכה ודרך ארוכה שהיא קצרה")

ב. להשקיע הרבה יותר באיכות ההתאמה של ההצעות מאשר בכמות שלהן.

ג. לעצור ולעשות חושבין:

   האם יש מכנה משותף בין כל/רוב אי-ההצלחות עד כה?

   האם אני סגור על הכיוון שלי? מה חשוב לי?

   האם מאגר ההצעות שלי בכלל רלוונטי בשבילי?

   האם יש אצלי משהו שאולי דורש התייחסות וטיפול?

   וכו'

   ולבסוף להסיק מסקנות ולנסות ליישם..

בע"ה נקווה שבקרוב מאד תמצא את אשר תאהב נפשך!!

בהצלחה!

אתה אובססיבי מידי למצוא אישה

יש כ"כ הרבה דברים בחיים להתפתח בהם ולהצליח בהם. שיגיע הזמן שלך להתחתן אז תתחתן. 

אני יודע שלא תתייחס למה שאני כותב או תתייחס ותגיד שזה שטויות. לא אישי אבל שבנאדם נמצא בניסיון אז נראה לו ששום דבר לא יוציא אותו משם.

כתבת נוגע ללב. בע"ה שה' ישמח אותך בקרוב!!

האם פגשת בחורות - בחיים, לא בדייטים - שענו על מה שאתה מחפש? כלומר יכול להיות שאתה מחפש משהו שלא קיים? (סליחה על הניסוח הלא משהו..)

ואולי, יכול להיות שהאישה שלך מחכה לך, אבל היא עדיין לא מוכנה ולכן זה מתעכב...

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה