האם בימינו צומות החורבן הם רשות או חובה?ימ''ל

הגמרא (ר"ה יח ע"ב) אומרת: "אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה'? קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין".

כלומר שבמצב של שלום צומות החורבן בטלים, וכן יש מצב ביניים בו אין שמד ואין שלום בו הם רשות (אולי למעט ט' באב כמובא שם).

 

השאלה היא:

א. האם מצבנו היום נחשב שמד המחייב צום, 'אין שמד ואין שלום' בו הצום רשות, או 'שלום' שבו אין כלל עניין (או אפילו אסור) לצום?

ב. האם הרשות לצום תלויה ברצון כל אחד ואחד כתענית יחידים או בהנהגת הציבור כולו?

 

כמובן הראשונים נחלקו בשתי השאלות האלו, אבל משום מה נראה שהיום ברור לכולם שחייבים לצום. על אף שלכאורה מצבנו הרבה יותר טוב מתקופת בית שני לגביו נאמר שהצום רשות.

 

לתוספת עניין אצטט את דברי הרמב"ם:

"ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו', כאלו נתן את הבחירה בידם באלו הימים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו" (פיה''מ פ''א ה''ג).

 

מה דעתכם?

לא פשוט לומר כך.נפש חיה.
אם כל אחד יחליט מה בעצם בא לו
לאן נגיע??
אין לי הרבה מה לתרוםטיפות של אור

(אישית - יש דמויות שאני סומך על היושר ההלכתי שלהן שצמות)

 

 


אבל אתמול נתקלתי בזה ומתחשק לי להביא:

 

"אמנם במה שנוגע לשאלת הצומות, חושב אני כי עד אשר יכונן ה' את בית מקדשו החרב לעיננו, בהר מרום הרים, לתפארת לעיני כל העמים אי אפשר לנו לבטל אותם.."

 

(אגרות ראיה ד עמ' סו)

 

 


(כמובן יש מה לדון ויכמ"ל)


יש לדוןסתם 1...
מה נקרא שלום או שמד בשביל שלא ניתן דברינו לשיעורים.
יש שאמרו שהדבר תלוי בשיעבוד גויים יש שטענו שכל זמן שאין מקדש מדובר בשמד ומחסור בשלום.

ט' באב תמיד יצא דופן והיו מתענים גם בימי הבית השני את הצום הזה.

מה שעושים כיום זה לדעת ריטב"א ולאחר שקיבלו את הצומות ברצון בימי התלמוד קיבלו.
נכוןימ''ל

ואכן הראשונים עושים את זה, אבל אני לא מכיר ראשון שאומר שכל עוד אין בית מקדש מדובר בשמד ולכן הצום חובה. כן יש שאמרו שאין 'שלום' כל עוד אין מקדש ולכן הצומות לא בטלים לחלוטין עד שייבנה, אבל גם בלעדיו הם רשות כל עוד אין שמד.

 

גם הריטב''א לא הזכיר את המקדש אלא כתנאי לשלום "אמרו כי בזמן שיש שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים - יהיו לששון ולשמחה. ואם אין שלום שביהמ"ק חרב, ויש שמד על ישראל, דאיכא תרתי לגריעותא - שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים. ואם אין שלום וגם אין שמד - יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל, רצו ב"ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל".

 

ט' באב אכן יוצא דופן, אבל זו שאלה אם הוא לא רשות או שפשוט בזמן בית שני כולם בחרו לצום (כך נראה שהרמב''ם הבין בגמרא כמו שכתב בפיה''מ "והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות"). וגם ההבדל הזה הוא בזמן הביניים כשאין שלום ואין שמד, ולפי חלק גדול מהראשונים אנחנו בזמן של שלום ובו כל הצומות בטלים כולל ט' באב.

אפשר להבין אתסתם 1...
הריטב"א ובכלל שהמצב הוא או שמד או שלום. כשאין שלום המצב נקרא שמד ולהפך.

בכל מקרה רצו או לא רצו לא מדובר בחשק נמוך כזה או אחר, או ברצון ההמון. מדובר על יציאת השליחים ווידוא של תאריך הצום אצל כל ישראל תוך אחריות של ההנהגה הרבנית.
לא הבנתי איך זה נכנס בגמרא,ימ''ל

היא הרי מדברת על 3 מצבים. וכך כל הראשונים.

 

נכון שהרבה מהראשונים אומרים שזה תלוי בהחלטת ב"ד ו/או כלל ישראל, אבל זה לא מוכרח - ייתכן שהכוונה היא שזו תענית יחידים כמו שמצינו במקומות אחרים (וראה את דברי הרמב''ם שציטטתי לעיל "ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה").

ועדיין גם היחיד צריך לדעת מתי יוצא הצום אם ירצה . גם בהלכותסתם 1...
עבר עריכה על ידי סתם 1... בתאריך י"ח בתמוז תשע"ח 20:07
קידוש החודש לא הזכיר בפרק ג' את תמוז או טבת לגבי היציאה.
הרמבם בפירוש המשניות אמנם כותב ככה אבל זה לא מוכרח ולדעת אחרים זה תלוי.

בכל אופן ה"רצו" נוגע לנקודת הזמן ההיא. מאחר וקיבלו, אז, כחובה משם נשאר לנו להתענות מקבלתם אז. תשעה באב הוא כאמור יוצא דופן.
אבל בשביל רשות ויחידים לא הטריחו את השלוחים לצאתימ''ל

נכון שראשונים אחרים תלו את זה בבית דין ו/או מנהג, וגם בהגדרת בי"ד והמנהג יש מה  לדון (למשל - האם יש היום סמכות מחייבת כבתקופת רבי? או למשל - היום רוב העם לא צמים, האם זה נחשב למנהג? ועוד שאלות כגון אלו) ואכמ''ל.

זו דעת רש"י. לגבי הצומות יש שקיבלו אותם כדבר קבלה מנביאיםסתם 1...
וגם חייבו צום כמו תשעה באב מהערב, קשה לקרוא לזה מנהג. רמבן, ריטבא, אבודרהם מזכיר גם נראה לי.
בכל מקרה הסוגיה מסתעפת כמו שציינת. ברור שכיום אין סמכות מחייבת כוללת.
לכולם הצומות מדברי קבלה רק בשעת השמדימ''ל

הראשונים רק נחלקו מתי נחשב שמד, מתי שלום ומתי לא שמד ולא שלום.

אבל בהשוואה לבית שני ותקופת רבי מאוד קשה לומר שאז לא היה שמד והיום כן (לצורך העניין אפילו ר"ח כותב שבזמנו אין שמד, ובגירסאות רבות כמו של הטור נראה שגם האמוראים אמרו כך על זמנם).

התכוונתי לשמד= חוסר בבנין המקדש.סתם 1...
גם אני בדרך כלל משווה לזמנים שונים ולא ברור לי.
כנראה שהכוונה היא לא תחום בשיעבוד אלא האם הוא קיים או לא. כיום קיים שיעבוד לאומות מסוימות ויש איומים לכן נקרא שמד.
בהיבט רוחני ברור שהמצב לא מזהיר.
שו"ע תק"נעברי אנכי

"ואסור לפרוץ גדר"

 

מ"א:  פי' אף על גב דמדינא בזמן שאין סכנה אין חייבי' להתענות אלא בט"ב מ"מ כיון שנהגו להתענות כלם אסור לפרוץ גדר:

 

מנהג ישראל תורה הוא.

כיום רוב ישראל לא מתעניםהגיגים בע"מ


איך זה קשור?סתם 1...
עברי אנוכי אמר שכיוון שנהגו כולם להתענות אסור לפרוץ גדר.הגיגים בע"מ

אבל כיום רוב ישראל לא מתענים

לא מדובר על היום אלא על זמן קבלת התענית.סתם 1...
עוד שאלה תהיה את מי אתה סופר, מחללי שבת או לא שומרי תורה בדרך כלל לא נספרים.
ייתכנו שני הדברים, אבל זה לא ברור מאליוהגיגים בע"מ


אלו שלא מתענים גם מחללים שבת בפרהסיא בדרף כללה' הטווב
ולפי פסק הרמב"ם הם " כגויים לכל דבריהם". אז ברור שהם לא נחשבים בשאלה האם נהגו לצום.
אני חושבכלמנסע

שהסיבה שיכולה להיות הכי רלוונטית לצום זה עצם ה"לזכור שאנחנו עדיין לא בגאולה השלמה"

אפשר כמובן לסבור שזה לא טעם מספיק חזק כדי לחייב לצום, אבל זה טעם אפשרי, זה טעם סביר

מסכיםימ''ל

אבל זה כבר נכנס לשיקולים של 'רצו'.

את מי תשאל כיום אם הם "רוצים"?סתם 1...
את הרוב שחילוני או את שומרי התורה והמצוות שמחולקים? הרי רצו כאמור זה לא כל אחד אלא החלטה ציבורית לכולי עלמא.
מעניין. עוקבת.פסידונית


טוב, כדי שיהיה מעניין:טיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך י"ח בתמוז תשע"ח 21:32
א. "משום מה נראה שהיום ברור לכולם שחייבים לצום" - כי הב"י הכריע בשתי השאלות לחומרא?


ב. הרי"ף והרמב"ם השמיטו את התנאי של רצו לא רצו.

אתה מסכים עם ההסבר של הר"ן (נראלי) שזה כי היום קיבלו עליהם?



ג. שלום:

רש"י - אין יד האומות תקיפה.
רשב"א - ישראל על אדמתן.
ר"ח רמב"ן ריטב"א השלמה אבודרהם טור - ביהמ"ק.

יש עוד?



ד. רצו:

רשב"א, ר"ן בהתחלה - כל אחד מה שרוצה, אע"פ שכבר קיבלו האבות.

תוס' (במגילה), תשובת הגאון באשכול, רמב"ן, רא"ש, ר"ן בסוף, הרב המגיד, רשב"ץ, אבודרהם, אגודה, טור - תלוי בכלל / כבר קיבלו אבותינו.


אז קצת הגיוני לפסוק לחומרא, לא?


(אני באמת שואל, לא מקשה)
ובכןימ''ל

א. 1. הב"י אמנם פסק שחובה לצום (וגם הוא פסק את זה מחמת המנהג ולא מדין תקנת נביאים, כלומר שעקרונית לדבריו הצום בימינו הוא "רצו מתענים רצו אין מתענים"), אבל הב''י הוא לא פוסק יחיד, הטענה שלי היא כנגד זה שהסוגיה כביכול פשוטה ולא מודעים לדעות השונות בה.

2. עברו כמה וכמה דברים מתקופת הב''י והמצב היום שונה לחלוטין. 

 

ב. לא, לענ''ד הסיבה שהרי''ף והרמב''ם השמיטו את הדין הזה היא כלדעתם הוא מדבר רק על מצב של גאולה חלקית כמו שהיה בזמן בית שני בארץ (ואולי גם בימינו?) וכלל לא היה שייך בזמנם.

 

ג. שלום הוא לא השאלה פה, כלומר הוא כן, אבל השאלה שבכותרת לא תלויה בו כי הצום רשות אפילו במצב ביניים כשאין שלום (ראה בלשון הגמרא).

 

ד. קצת ערבבת בין השאלה אם זו רשות היחיד או קבלת הכלל לבין השאלה אם זה תלוי במנהג אבות, אבל זה לא עקרוני לשאלה אז לא נורא.

 

אז עם כל כך הרבה ספקות ומחלוקות, כשכל הדין הוא דרבנן (אם הוא תקף בכלל) - למה אתה מסיק שהגיוני לפסוק לחומרא?

לגבי בסתם 1...
ממתי רמבם פוסק משהו על פי זמנו? גם בהלכות שמיטה ויובל, בית מקדש וכו'וכו'...?
הוא השמיט וכבר שאלו את זה על דעתו
הרמב''ם לא פוסק לפי זמנוימ''ל

אבל הוא גם לא פוסק דברים שנפסקו לדור מסוים, ולענ''ד ככה הוא ראה את דברי הגמרא ביחס לדור בית שני.

 

הנביאים קבעו צום, היה דור מסוים בו הצום בטל זמנית והיה רשות, וכשחזרה הגלות חזר הדין לקדמותו ואותו הוא פסק כדרכו.

תודה.טיפות של אור
תשובות מובנות וברורות, כרגיל


(א.2 אני יודע, לכן לא התייחסתי למנהג, אלא להכרעות העקרוניות של הב"י בשתי השאלות שהעלית.

ב. מה ש@סתם 1... אמר. באמת מעניין אותי מה תענה.

ג. כן, ברור. רק התכוונתי שלפי רש"י והרשבא אין עניין לצום היום.

ד. אמת


אין איזשהו דיון האם זה נחשב (גם בימינו) דברי קבלה?

בכל מקרה - אם בשתי שאלות נפרדות מדרבנן רוב הראשונים מכריעים לחומרא, גם בדין שמורכב משתי השאלות הנ"ל, נשמע לי הגיוני כשפוסקים לחומרא..)
תשובותימ''ל

תודה.

 

א. 2. אז לא, הב''י לא פסק בשתי השאלות לחומרא. הוא פסק שהצום בזמן הזה הוא מדין רשות, כלומר שהוא תלוי ברצון ולא חובה מתקנת נביאים, אלא שקיבלו אותו מרצון.

 

ב. עניתי, מדובר בדבר שהיה נכון לדור מסוים ולא מעיקר התקנה, וגם בדורו כבר לא היה שייך, ולכן הרמב''ם כדרכו הביא את הדין המקורי.

 

ג. אכן, לחלק מהראשונים אנחנו במצב של שלום ואין עניין (או אפילו אסור, שכן לכאורה חל דין של "בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה") לצום.

 

אני לא מכיר שיטה לפיה אנחנו נמצאים בשמד ולכן הצום מחויב בכל מקרה.

תודהטיפות של אור
א. אז אנחנו קוראים אחרת את הב"י. לגיטימי

ב. תודה!

לא נראה לי שאמרתי שיש שיטה שהיום יש שמד
רגעטיפות של אור
"הוא פסק שהצום בזמן הזה הוא מדין רשות, כלומר שהוא תלוי ברצון ולא חובה מתקנת נביאים, אלא שקיבלו אותו מרצון."

אני לא מבין איפה אנחנו חולקים


אם לפי הב"י כל עוד אין בימ"ק זה לא שמד ולא שלום,
והוא פוסק כמו הרמב"ן והמגיד שהרשות היא של הכלל וכבר קיבלו עליהם,

אז יוצא שהוא מחמיר בשתי השאלות
לאימ''ל

יש שתי שאלות:

1. האם יש שמד והצום חובה בכל מקרה מתקנת נביאים, או שאין שמד והצום רשות (אפשרות שלישית היא שיש שלום, אבל נשים אותה בצד).

2. האם הרשות תלויה בכל אחד ואחד לקבוע בעצמו, או שזו קבלה של הכלל.

 

בשאלה הראשונה הוא מקל, בשאלה השנייה הוא מחמיר (אם כי חומרה זה לא הניסוח המתאים כי אין פה צד חמור, הוא פשוט פוסק שהמנהג קובע).

אוקיי, רק הטרימנולוגיה שונהטיפות של אור
אני התכוונתי מקל - יש שלום, מחמיר - אין שמד ואין שלום.


אני חושב שההכרעה בשאלה השניה היא בלי קשר למנהג, אבל אני מבין שאפשר להתווכח על זה.




[כשכתבתי לפני "דין שמורכב משתי השאלות" - התכוונתי דין שמבוסס על שתי השאלות, קומה על גבי קומה]
עניות דעתיאנונימי107

כמו שכתבו פה לפני יש שלושה מצבים: שלום, שמד ואין שלום ואין שמד.

כל הראשונים חולקים בנושא מדעת הרבמ"ן בקצה האחד עד דעת המאירי בקצה השני.

 

נקודה למחשבה...

כל הראשונים מדברים על כך שביטול הצומות יגיע בתקופה של שלום ובתקופת ביניים אין לפרוץ גדר. אך האם אפשר לפני שאנחנו הופכים את ימים ליום 'ששון ושמחה' יש שלב ביניים של לצום חלק מהיום או לא לצום. כמו בימינו שאנחנו איפה שהו בין 'שלום' ובין 'אין שלום ואין שמד'.

 

נקודה שניה...

הצומות לא נקבעו על נוראיים כמו רצח של אדם אחד (גדליה) או התחלת מצור (אף אדם לא מת בהתחלה),

הצומות נקבעות על שלבים משמעותיים בתהליך הגלות, ולכן יש לראות גם את הגאולה בתור תהליך.

 

בצום עשרה בטבת, לא מת אף אחד אבל כשהתחיל המצור על ירושלים, איבדנו את השליטה בשאר חלקי הארץ.

ביז בתמוז, אבדנו את ירושלים אולי היו בה תושבים אבל אי אפשר לקרוא חיים עירוניים לשלושת השבועות שבאו אחר כך.

בט באב, איבדנו את זבול בית מקדשנו עטרת ראשנו ותפארתנו.

בצום גדליה, לא סתם נרצח אדם אחד גם אם הוא מנהיג, בצום גדליה גלתה שארית הפליטה ואבדנו את הנציגות שלנו בארץ.

 

האירועים המקבילים בתהליך הגאולה לפי דעתי הם:

לצום גדליה, שיבת ציון והעליות הראשונות.

לצום עשרה בטבת, הקמת המדינה.

ליז בתמוז איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים.

לט באב, הקמת בית המקדש במהרה בימנו אמן!

אז השאלה היא האם גם הפיכת הצומות לימי 'ששון ושמחה' היא תהליך עם שלבים באמצע? או שנחכה שבית המקדש ירד מהשמים ורק אז נבטל את כל הצומות?

 

התגובה הכי טובה בשרשורטיפות של אור
(ותודה על ההפניה למאירי)
?..טיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך י"ט בתמוז תשע"ח 11:05
למה בוחק? הייתי רציני
מי אמר שבית המדש יפול מהשמיים?רוקדת בגשם

באמת לא מעוניינת להכנס לזה, אבל אתה נכנסת.

 

 

רמבן : ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על עם ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה ...לשכנו תדרשו... ואילו היו ישראל חפצים בדבר ... או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא הוא היה הבונה אבל ישראל היו הבונים.."

 

גורל לה, ה ט :  לא יכול לרדת הבית העליון שהוא הנשמה עד שיבנו בני ישראל את הבית התחתון שהוא הגוף

סיפרי, בהעלותך צב"  בכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם... ועשו לי מקדש.

 

רשי, יחזקאל מג : וישמרו- ילמדו עניני המידות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ

הרב מנחם מנדל שניאורסון פרשת תרומה תשנב: ובנוגע אלינו הכוונה לבנות בית המקדש השלישי בפשטות ממש.

 

מנחת חינוך מצווה צה: דבימי יהושוע בן חננניה נתנה רשות והתחילו לבנות... אם כן הוא הדין לבנות נמקדש.

יריעות שלמה: דתחילה יהיה נבנה הבית מקדש על ידי מלכויות ואחר כך יהיה בנין שלו יתברך מאש

תפארת ישראל , מידות א א: ..שלעתיד לבוא יבנה המקדש בימי שמיים דבר אגדה היא ואין ללמווד ממנה אלא רצה לומר שהקבה יסייעם בדרך נס שיבנוהו.

 

 

 

שיטת רש"י אומרת כך, והאמת שזו השיטה הכי ראציונלית כיום.סתם 1...
"אי נמי - דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה, והיא היא, ואי קשיא דבלילה אינו נבנה, דקיימא לן בשבועות: דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב: וביום הקים, ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות: דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב? הני מילי - בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר: מקדש ה' כוננו ידיך".
אומרים בשם הרב אליהו זצ"למושיקו
שבית המקדש ירד מוכן מהשמים שלא יספיקו להגיש בגץ
השוואה בעייתית. מי אמר שא"א להשוות אחרת?אריאל יוסף

אציע השוואה שונה המבוססת על תיעוד האירועים בחז"ל ומקבילותיהם של אירועים אלו:

 

צום גדליה, בו הסתיימה "פיסת המלכות האחרונה" שנותרה בארץ  - הקמת המדינה.

עשרה בטבת, בו הקיפו הגויים את חומות ירושלים - מלחמת ששת הימים.

י"ז בתמוז, בו בוטל התמיד - חזרת עבודת הקרבנות (למשל: הקרבת קרבן פסח).

תשעה באב, בו חרב הבית - בניין הבית השלישי.

 

אני מניח שאם לא היום אז בעתיד-  יהיו שיציעו השוואות נוספות.

 

ב. את שיבת ציון בימינו קשה להגדיר בנקודת זמן כלשהי.

יהודים עלו לארץ מימי הרמב"ן ועד תלמידי הגר"א,

הרבה לפני העליות המוגדרות בספרי ההיסטוריה.

באיזו נקודת זמן כבר היה ברור ש"זה רציני" ואפשר לבטל ולו את צום גדליה?

 

ג. את כל הצומות (מלבד ת"ב) ביטלו עם בניין המקדש בבית שני.

למרות שהעליה היתה דלה מאוד (רבבות בודדות), לא היתה מדינה, וירושלים נותרה תחת שלטון כורש.

התהליך התנהל אחרת ממה שאנחנו מכירים היום.

לדבריך דווקא את ת"ב ניתן היה לבטל ואת השאר - לא.

 

ד. בחורבן בית שני לא היתה שום משמעות לתאריך של צום גדליה, למשל, ואעפ"כ הוא חזר למקומו עם החורבן.

לדבריך, לא היתה כל סיבה לעשות זאת.

התהליך ממש לא היה אותו תהליך.

גם היציאה לגלות לא היתה מאוד נוכחת בעת החורבן דווקא.

היישוב התפורר משך שנים עד שהארץ נותרה שוממה.

לדבריך רק בהמשך היו צריכים לצום אותו?

 

ה. יש לך מקור לכך שבטלו חלק מהצומות

בימי בר כוכבא כשניפקו מטבעות

וציינו בהן להקמת מלכות חדשה -

בגיבוי רבי עקיבא ורוב חכמי דורו?

כפי ששיערתי, מישהו פרסם היום בתגובה כאן בערוץ השוואה שונהאריאל יוסף

י"ז בתמוז - הגיוני לבטל, אחרי שנחזור להקריב תמידים כהלכתם (וייבטל טעם "בטל התמיד").

ט' באב - אחרי שנבנה את בית המקדש (וייבטל טעם "חרב הבית בראשונה ובשניה").

צום גדליה - כשנחליט סופסוף שרוב יושביה עליה,

ונתחיל למנות שמיטין ויובלות מן התורה בלי תירוצים

(שזו היתה המשמעות המיידית של רצח גדליה - גלות שארית הפליטה למצרים).

וי' בטבת - כשנרגיש שהסבה לתחלת תהליך החרבן - חטאינו - כבר מאחורינו.

 

מקור בתגובה למאמר:

האם גם השנה נצום בט' באב?

 

המאמר כולו רלוונטי לדיון בשרשור זה.

כל שנה מעלים את זה מחדש...סתם 1...אחרונה
לפי הרמב"ם והמאירי ביהמ"ק לא ירד משמים אלא יבנה ע"י ישראל.ה' הטווב
שתי הערות לא-הלכתיות:עוד סתם אחד
א. בין בית ראשון לשני היו שבעים שנה. אני בספק אם לצומות היה מספיק זמן כדי להיות בתוקף הלכתי ברור ומחייב כדי שיהיה קשה להגדירם כרשות בתקופת בית שני. היום, לעומת זאת, אנחנו כבר אחרי אלפיים שנה של צומות, ולכן זה ברור לכולם שצמים וזו הנחת היסוד הבסיסית של כל מי שידון איתך בנושא.

ב. גורמים סוציולוגיים נוספים הקשורים לכך הם הרפורמים הראשונים בגרמניה, שביטלו את כל השאיפה לתקומה יהודית בארץ ישראל, בטח כל דבר שקשור במקדש ובעבודת הקרבנות. ממילא 'אורתודוכסיה' התחילה להגדיר את עצמה דרך דבקות מוחלטת בכל סממן אבלות על החורבן (כמובן שהחילוניות תרמה את שלה לכך שדתיים ירגישו מחויבים לצום כמו סבא של סבא של סבא של סבא של סבא של סבא שלהם).
שו"ע ומשנ"בהרוזן!
"ונהגו כל ישראל להתענות ואין לפרוץ גדר"
משנ"ב - כלומר, אע"פ שאנו במצב של רצו מתענין רצו אין מתענין, קיבלו עליהם ישראל להתענות
לכאורה היום זה מצב של רצו או לא רצו.Jac Han

ומכיון שאין היום אחדות ואין היום "כתפיים" אז אנחנו נשארים במצב של "רצו" וממשיכים להתענות.

אבל האמת שלהמשיך להתנהג היום 70 שנה אחרי רבונות ישראלית על א'י עם כל חסרונותיה. 70 שנה של נסים גלויים יומיומיים

להמשיך כאילו לא קרה דבר. להמשיך לצום לומר טקסטים לא רלוונטים.(כשמצדדי המשכת הגלות מחפשים תירוצים מתחת לאדמה כדי להוכיח שהיום זה חורבן גדול אוי אוי אוי) להמשיך לומר  "לא אמת" בתפילות בתחנון ובקינות וסליחות(לא אמת מילה עדינה)

כל אלו הרי הם כפיות טובה מול הא-ל הפודה ומושיע.

אז נכון צריך שגדולי הרבנים יעשו מעשה ולא ע'ה כמוני. אבל מכיון שהרבנים פוחדים ממה יגידו עליהם(בעיקר ממה יגידו החרדים)

נוצר מצב שאנשים מחליטים לבדם מה להוריד ומה להוסיף ובסוף הם מוצאים עצמם בחוץ כלשעברים למיניהם.

אני לא רוצה להיכנס לזה אבל אגיד כמה מיליםdror7777

גם אם היה מחלוקת כיום עם ישראל נוהג לצום ומנהג ישראל מחייב כמו בכיפה

תעשו לי סדר בסוגיית מסיק עצי זית שנטעו ערביםפתית שלג

בעיקר על העצים הרחוקים יותר מהיישובים- אלה שערבים לא מנועים מלמסוק ואלה שאין בהם סכנה בטחונית מיוחדת אם ערבים יבואו למסוק (לדוגמה בצמוד לכביש)

זמני היוםצע
עבר עריכה על ידי צע בתאריך ד' בחשוון תשפ"ז 2:20

אשמח לתשובות.

אני לא טוב בניסוחים מדויקים כל התייחסות זה מבורך.

ייתכנו אי דיוקים שלי מקסימום תשאלו ואסביר/אתקן.

א. האם קרבן התמיד הוקרב לפני נץ החמה? משנה ידועה ביומא - האיר פני המזרח.. אם כן אז למה תפילה אידיאלית היא בנץ ולא כבר משהאיר פני המזרח כמו קרבן?

ב. השוע בסימן פט מחלק בין תפילה בעלות השחר - רק בשעת הדחק. לתפילה משהאיר פני המזרח - בדיעבד.

למה תפילה שונה מהרבה מצוות שנאמר בהם שבדיעבד יצא כבר מעלות השחר..(ולא רק בשעת הדחק כבתפילה)?

ג. יש דעות בראשונים שתפילה אחרי הנץ (נניח בשמונה בבוקרל צורך הפשטות) היא רק בדיעבד ולא לכתחילה? ולכתחילה זה רק בנץ?

תודה

שאלות טובות (ואני לא בטוח בתשובות שאני כותב)טיפות של אור

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

תפילה בנץה' אלהים אמת

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

המשךטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך ו' בחשוון תשפ"ז 23:26

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

רק מעיר שלפי הא"ר וגר"א לפני משאיר נחשב לילהרודף מצוות

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

טיפות של אור

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

יש לי תאוריה שאת איברי תמיד של שחר הקטירו בנץ החמהרודף מצוות

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

עונה מהזיכרוןיהודי שואף לטובאחרונה

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

דיון על מהות ההלכה - פיצול משרשור אחרטיפות של אור
ישר כוח!🙂קעלעברימבאר

להורדה חינם: הספר "קיצור הלכות שבת"עיתים לתורה

להורדה חינם: הספר "קיצור הלכות שבת" (113 עמודים) – עם שיעור מוקלט לכל פרק

20261018005719.pdf

שלום לכולם,

הספר "קיצור הלכות שבת" מאת הרב ירון אליה זמין עכשיו להורדה חינם, והקובץ המלא מצורף כאן להודעה. זהו ספר של 113 עמודים, ובו 43 פרקים.

הספר מרכז את הלכות השבת שפוגשים בכל שבוע – מהדלקת נרות וקידוש, דרך מוקצה, בישול וחימום אוכל, ועד מלאכות שבת ורפואה בשבת – כמנהגי הספרדים והאשכנזים, בלשון בהירה ותמציתית.

מה תמצאו בו

  • סדר ברור לפי נושאים – קל למצוא את התשובה בדיוק כשהשאלה עולה.

  • מקורות לכל הלכה – בגוף הטקסט, למי שרוצה לבדוק ולהעמיק.

  • שיעור מוקלט לכל פרק – ליד כל כותרת יש שני ברקודים: אחד לשיעור קצר למעשה, ואחד לשיעור מורחב מהמקורות. סורקים בטלפון ושומעים את השיעור על אותו נושא בדיוק.

איך להפיק ממנו את המרב: שמרו את הקובץ בטלפון או הדפיסו אותו. כשעולה שאלה – פותחים את הפרק, ומי שרוצה להבין את ההלכה לעומק סורק את הברקוד ושומע את השיעור.

אם הספר הועיל לכם – נשמח שתעבירו אותו הלאה, לחברים, למשפחה ולבית הכנסת.

שבת שלום ומבורכת!

צוות עיתים לתורה

תוכן העניינים

כל כותרת כאן מקשרת לפרק המלא באתר "עיתים לתורה", כך שאפשר לקרוא כל פרק גם אונליין:

כבוד ועונג השבת

הלכות מוקצה

בישול, שהייה והטמנה בשבת

הנאה ממעשה שבת

מלאכות שבת

רפואה בשבת

להמשך לימוד

הדין ההלכתי של אצות, אלמוגים ושושנות יםקעלעברימבאר

מה הדין של אלמוגים? האם אפשר לסכך בהם מחמת דבר שגידולו מהקרקע? הרי הגמרא בסוכה אומרת שאלמוגים שבקרקע הים הם מ7 מיני ארזים.

ואצות? ומה לגבי קניית אצות בכספי מעשר שני? האם הן כדגים שמותר או כפטריות שאסור?

ומה דין האוכל שושנת ים? האם בגלל שמחוברת לקרקע היא צמח ודומם, או בגלל שזזה היא חיה?

לכאורה מצד אחדאדני השדה הם חיה למרות שמחוברים בחבל בשר לקרקע ואם ינתק ימותו (ואפילו מטמאים באוהל) ,מצד שני צמחים טורפים הם זזים ועדיין מוגדרים צומח ומותר לאכלם.

(אהבתי את השאלות)טיפות של אור

כל מה שהזכרת הם דברים שיחסית קשה לסוכך איתם טכניתאריק מהדרום

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

לפי מה שהבנתי אצות וכדומה פטורות ממצצוות התלויותקעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך כ"ז בתשרי תשפ"ז 8:55

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

עוד סברה-קעלעברימבאר

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

(לא בדיוקטיפות של אור

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

תודה.קעלעברימבאר

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

לא הבנתינקדימון

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

פשיטא שלא הולכים לפי הגדרה מדעית מיקרוסקופית.קעלעברימבאר

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

אם הייני הולכים לפי מיקרוסקופית אז גם חיידק יחיד אנקדימון

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

אם כן מה ההגדרה ההלכתית של צמח?קעלעברימבאר

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

השאלה התעוררה בעקבות תמיההקעלעברימבאר

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדaibrainora

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

מסתבר לענ"דרודף מצוות

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

הגיוני. רק תקח בחשבון ששוננת ים זזה כמו חיה, רקקעלעברימבאר

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

לאחר בחינה מחודשת בקשר לשושנות יםרודף מצוות

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

מה ההגדרה של שרץ מול צמח או פטריה?קעלעברימבאר

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

זו בדיוק השאלה שצריך לברר אותה.רודף מצוותאחרונה

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

שיעורים של רבניםה' אלהים אמת

לא יודע אם זה המקום, אבל מישהו יודע אם יש שיעורים קבועים של הרבנים הבאים במקומות מסויימים מלבד הישיבות שלהם?

הרב דביר טל

הרב ארל'ה הראל

הרב ישראל אריאל

ישדורש טוב לעמי

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הזדמנות להמליץ בחום על שיעורים של הרב הראל ביוטיוברודף מצוותאחרונה

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.

מישהו מכיר את הרב גור אריה ארגמן?אביעד מילוא

נטילת לולב ביום טוב שחל בשבת בארץ ישראלדורש טוב לעמי

מה דעתכם בעניין?

לפני שנים אחדות הרב ישראל אריאל הוציא ספר בשם "שופר ולולב בשבת" שבו הוא קורא גם לתקוע בשופר בשבת, לפחות בירושלים, וגם ליטול ביום טוב ראשון שחל בשבת.

אך תכל'ס אלה שתי סוגייות נפרדות לחלוטין, ובעוד לא השתכנעתי בכלל לגבי שופר, לגבי לולב אני מוצא טעם רב בדבריו.

בקיצור נמרץ, שלוש טענות חשובות לחזק את האמירה לפיה צריך ליטול לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת בארץ ישראל, (לא בחול המועד, ולא במועד בחו"ל, בבית, ולא בבית הכנסת):

א) יש סיבות טובות להניח כי הסוגייה השנייה (בבלי סוכה, מד.) שסותרת את מסקנת הסוגייה הראשונה (שם, מג.) היא בעצם תוספת מאוחרת, כנראה של חכמי בבל בדורות שאחר חתימת התלמוד, שפשוט חולקים על מסקנת התלמוד. כל הסגנון שם תמוה, הלשון - אינה כלשון התלמוד, והשינוי של 180 מעלות מכל מה שקדם בסוגייה, מעורר קושי רב.

ב) המנהג בפועל בארץ ישראל בתקופת האמוראים ובדורות שאר חתימת התלמוד היה ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת. כמבואר בירושלמי (עירובין פרק ג הלכה ט), בספר החילוקים, ובפיוטי הקליר. והרי לכל אורך הדיון בגמרא: אמוראי בבל, שלא ידעו מה המנהג בארץ ישראל, ניסו לברר זאת, ולקבוע הלכה למעשה על פי אותו מנהג, ואף המסקנה הדחוקה של הסוגייה השנייה מבוססת על חשבונות הלכתיים שמטרתם ליישב את ההלכה עם העדות של אמוראים שדיווחו על המנהג בארץ לגבי מצוות ערבה בשבת!

ג) גם אם נקבל לחלוטין את מסקנת הסוגייה השנייה בגמרא, לפיה בני ארץ ישראל בטלים כלפי בני בבל, ולכן אין ליטול לולב גם בארץ, כדין חוץ לארץ, יש מקום רב לטעון שכיום, כשהמרכז הגדול ביותר של יהודים בעולם הינו בארץ ישראל, וגם מרכז התורה הוא ללא ספק בארץ ישראל, כבר אין בני ארץ ישראל בטלים, ויש לשוב לנהוג על פי דין המשנה - וליטול. (אדרבה, אולי יש אפילו מקום לטעון שכיום בני חוץ לארץ בטלים כלפי בני ארץ ישראל וגם הם חייבים ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת).

יש עוד הרבה מאד מה להוסיף, אך קיצרתי.

חשוב להבהיר, אני כן בא לעורר דיון, אך אני בהחלט לא בא להורות הלכה נגד המנהג המקובל ופסק השולחן ערוך, ומפציר במי שמעיין ומגיע (כמוני) למסקנה שצריך ליטול בשבת: לעשות זאת בצנעה, לא להוציא את ארבעת המינים מהמבנה בו הוא נמצא, ולאחר שנטל והניח - לא לטלטל אותם עוד. אישית, אני גם נמנע מלברך בשם ומלכות. (לגבי שהחיינו אפשר למצוא פתרונות כמו פרי חדש או בגד חדש).

המאמר הראשון הוא מאמר ישן של הרב יואל אליצור שמסכם בגדול את הסוגייה בצורה יפה, אם כי חלקית.

והפרט הכי מעשי בו הינו המשפט האחרון, בו הוא מביא מהרב רבינוביץ' זצ"ל שמי שנוטל בצנעה לא עובר בשום איסור, (מובאת גם דעת החולקים).

20260916215534.pdf

20260916215610.pdf

המאמר השני, של הרב אליהו ובר, שחלקו השני עוסק בלולב, עניינו להוכיח שכיום צריך ליטול בארץ ביו"ט שחל בשבת.

שמרנים תרגישו חפשי לתקוף אותי. אך אנא, לקיים בלב "את והב בסופה".

לקוראים: פוצלו מהדיון מספר ענפים שעסקו במהות ההלכהטיפות של אור

ולא בגופה של סוגיה

הם הועברו לכאן:

דיון על מהות ההלכה - פיצול משרשור אחר - בית המדרש

אולי יעניין אותך