(אישית - יש דמויות שאני סומך על היושר ההלכתי שלהן שצמות)

אבל אתמול נתקלתי בזה ומתחשק לי להביא:

"אמנם במה שנוגע לשאלת הצומות, חושב אני כי עד אשר יכונן ה' את בית מקדשו החרב לעיננו, בהר מרום הרים, לתפארת לעיני כל העמים אי אפשר לנו לבטל אותם.."

(אגרות ראיה ד עמ' סו)

(כמובן יש מה לדון ויכמ"ל)

ואכן הראשונים עושים את זה, אבל אני לא מכיר ראשון שאומר שכל עוד אין בית מקדש מדובר בשמד ולכן הצום חובה. כן יש שאמרו שאין 'שלום' כל עוד אין מקדש ולכן הצומות לא בטלים לחלוטין עד שייבנה, אבל גם בלעדיו הם רשות כל עוד אין שמד.

גם הריטב''א לא הזכיר את המקדש אלא כתנאי לשלום "אמרו כי בזמן שיש שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים - יהיו לששון ולשמחה. ואם אין שלום שביהמ"ק חרב, ויש שמד על ישראל, דאיכא תרתי לגריעותא - שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים. ואם אין שלום וגם אין שמד - יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל, רצו ב"ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל".

ט' באב אכן יוצא דופן, אבל זו שאלה אם הוא לא רשות או שפשוט בזמן בית שני כולם בחרו לצום (כך נראה שהרמב''ם הבין בגמרא כמו שכתב בפיה''מ "והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות"). וגם ההבדל הזה הוא בזמן הביניים כשאין שלום ואין שמד, ולפי חלק גדול מהראשונים אנחנו בזמן של שלום ובו כל הצומות בטלים כולל ט' באב.

היא הרי מדברת על 3 מצבים. וכך כל הראשונים.

נכון שהרבה מהראשונים אומרים שזה תלוי בהחלטת ב"ד ו/או כלל ישראל, אבל זה לא מוכרח - ייתכן שהכוונה היא שזו תענית יחידים כמו שמצינו במקומות אחרים (וראה את דברי הרמב''ם שציטטתי לעיל "ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה").

נכון שראשונים אחרים תלו את זה בבית דין ו/או מנהג, וגם בהגדרת בי"ד והמנהג יש מה  לדון (למשל - האם יש היום סמכות מחייבת כבתקופת רבי? או למשל - היום רוב העם לא צמים, האם זה נחשב למנהג? ועוד שאלות כגון אלו) ואכמ''ל.

הראשונים רק נחלקו מתי נחשב שמד, מתי שלום ומתי לא שמד ולא שלום.

אבל בהשוואה לבית שני ותקופת רבי מאוד קשה לומר שאז לא היה שמד והיום כן (לצורך העניין אפילו ר"ח כותב שבזמנו אין שמד, ובגירסאות רבות כמו של הטור נראה שגם האמוראים אמרו כך על זמנם).

"ואסור לפרוץ גדר"

מ"א:  פי' אף על גב דמדינא בזמן שאין סכנה אין חייבי' להתענות אלא בט"ב מ"מ כיון שנהגו להתענות כלם אסור לפרוץ גדר:

מנהג ישראל תורה הוא.

אבל כיום רוב ישראל לא מתענים

שהסיבה שיכולה להיות הכי רלוונטית לצום זה עצם ה"לזכור שאנחנו עדיין לא בגאולה השלמה"

אפשר כמובן לסבור שזה לא טעם מספיק חזק כדי לחייב לצום, אבל זה טעם אפשרי, זה טעם סביר

אבל זה כבר נכנס לשיקולים של 'רצו'.

א. 1. הב"י אמנם פסק שחובה לצום (וגם הוא פסק את זה מחמת המנהג ולא מדין תקנת נביאים, כלומר שעקרונית לדבריו הצום בימינו הוא "רצו מתענים רצו אין מתענים"), אבל הב''י הוא לא פוסק יחיד, הטענה שלי היא כנגד זה שהסוגיה כביכול פשוטה ולא מודעים לדעות השונות בה.

2. עברו כמה וכמה דברים מתקופת הב''י והמצב היום שונה לחלוטין. 

ב. לא, לענ''ד הסיבה שהרי''ף והרמב''ם השמיטו את הדין הזה היא כלדעתם הוא מדבר רק על מצב של גאולה חלקית כמו שהיה בזמן בית שני בארץ (ואולי גם בימינו?) וכלל לא היה שייך בזמנם.

ג. שלום הוא לא השאלה פה, כלומר הוא כן, אבל השאלה שבכותרת לא תלויה בו כי הצום רשות אפילו במצב ביניים כשאין שלום (ראה בלשון הגמרא).

ד. קצת ערבבת בין השאלה אם זו רשות היחיד או קבלת הכלל לבין השאלה אם זה תלוי במנהג אבות, אבל זה לא עקרוני לשאלה אז לא נורא.

אז עם כל כך הרבה ספקות ומחלוקות, כשכל הדין הוא דרבנן (אם הוא תקף בכלל) - למה אתה מסיק שהגיוני לפסוק לחומרא?

אבל הוא גם לא פוסק דברים שנפסקו לדור מסוים, ולענ''ד ככה הוא ראה את דברי הגמרא ביחס לדור בית שני.

הנביאים קבעו צום, היה דור מסוים בו הצום בטל זמנית והיה רשות, וכשחזרה הגלות חזר הדין לקדמותו ואותו הוא פסק כדרכו.

תודה.

א. 2. אז לא, הב''י לא פסק בשתי השאלות לחומרא. הוא פסק שהצום בזמן הזה הוא מדין רשות, כלומר שהוא תלוי ברצון ולא חובה מתקנת נביאים, אלא שקיבלו אותו מרצון.

ב. עניתי, מדובר בדבר שהיה נכון לדור מסוים ולא מעיקר התקנה, וגם בדורו כבר לא היה שייך, ולכן הרמב''ם כדרכו הביא את הדין המקורי.

ג. אכן, לחלק מהראשונים אנחנו במצב של שלום ואין עניין (או אפילו אסור, שכן לכאורה חל דין של "בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה") לצום.

אני לא מכיר שיטה לפיה אנחנו נמצאים בשמד ולכן הצום מחויב בכל מקרה.

יש שתי שאלות:

1. האם יש שמד והצום חובה בכל מקרה מתקנת נביאים, או שאין שמד והצום רשות (אפשרות שלישית היא שיש שלום, אבל נשים אותה בצד).

2. האם הרשות תלויה בכל אחד ואחד לקבוע בעצמו, או שזו קבלה של הכלל.

בשאלה הראשונה הוא מקל, בשאלה השנייה הוא מחמיר (אם כי חומרה זה לא הניסוח המתאים כי אין פה צד חמור, הוא פשוט פוסק שהמנהג קובע).

כמו שכתבו פה לפני יש שלושה מצבים: שלום, שמד ואין שלום ואין שמד.

כל הראשונים חולקים בנושא מדעת הרבמ"ן בקצה האחד עד דעת המאירי בקצה השני.

נקודה למחשבה...

כל הראשונים מדברים על כך שביטול הצומות יגיע בתקופה של שלום ובתקופת ביניים אין לפרוץ גדר. אך האם אפשר לפני שאנחנו הופכים את ימים ליום 'ששון ושמחה' יש שלב ביניים של לצום חלק מהיום או לא לצום. כמו בימינו שאנחנו איפה שהו בין 'שלום' ובין 'אין שלום ואין שמד'.

נקודה שניה...

הצומות לא נקבעו על נוראיים כמו רצח של אדם אחד (גדליה) או התחלת מצור (אף אדם לא מת בהתחלה),

הצומות נקבעות על שלבים משמעותיים בתהליך הגלות, ולכן יש לראות גם את הגאולה בתור תהליך.

בצום עשרה בטבת, לא מת אף אחד אבל כשהתחיל המצור על ירושלים, איבדנו את השליטה בשאר חלקי הארץ.

ביז בתמוז, אבדנו את ירושלים אולי היו בה תושבים אבל אי אפשר לקרוא חיים עירוניים לשלושת השבועות שבאו אחר כך.

בט באב, איבדנו את זבול בית מקדשנו עטרת ראשנו ותפארתנו.

בצום גדליה, לא סתם נרצח אדם אחד גם אם הוא מנהיג, בצום גדליה גלתה שארית הפליטה ואבדנו את הנציגות שלנו בארץ.

האירועים המקבילים בתהליך הגאולה לפי דעתי הם:

לצום גדליה, שיבת ציון והעליות הראשונות.

לצום עשרה בטבת, הקמת המדינה.

ליז בתמוז איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים.

לט באב, הקמת בית המקדש במהרה בימנו אמן!

אז השאלה היא האם גם הפיכת הצומות לימי 'ששון ושמחה' היא תהליך עם שלבים באמצע? או שנחכה שבית המקדש ירד מהשמים ורק אז נבטל את כל הצומות?

באמת לא מעוניינת להכנס לזה, אבל אתה נכנסת.

רמבן : ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על עם ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה ...לשכנו תדרשו... ואילו היו ישראל חפצים בדבר ... או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא הוא היה הבונה אבל ישראל היו הבונים.."

גורל לה, ה ט :  לא יכול לרדת הבית העליון שהוא הנשמה עד שיבנו בני ישראל את הבית התחתון שהוא הגוף

סיפרי, בהעלותך צב"  בכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם... ועשו לי מקדש.

רשי, יחזקאל מג : וישמרו- ילמדו עניני המידות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ

הרב מנחם מנדל שניאורסון פרשת תרומה תשנב: ובנוגע אלינו הכוונה לבנות בית המקדש השלישי בפשטות ממש.

מנחת חינוך מצווה צה: דבימי יהושוע בן חננניה נתנה רשות והתחילו לבנות... אם כן הוא הדין לבנות נמקדש.

יריעות שלמה: דתחילה יהיה נבנה הבית מקדש על ידי מלכויות ואחר כך יהיה בנין שלו יתברך מאש

תפארת ישראל , מידות א א: ..שלעתיד לבוא יבנה המקדש בימי שמיים דבר אגדה היא ואין ללמווד ממנה אלא רצה לומר שהקבה יסייעם בדרך נס שיבנוהו.

אציע השוואה שונה המבוססת על תיעוד האירועים בחז"ל ומקבילותיהם של אירועים אלו:

צום גדליה, בו הסתיימה "פיסת המלכות האחרונה" שנותרה בארץ  - הקמת המדינה.

עשרה בטבת, בו הקיפו הגויים את חומות ירושלים - מלחמת ששת הימים.

י"ז בתמוז, בו בוטל התמיד - חזרת עבודת הקרבנות (למשל: הקרבת קרבן פסח).

תשעה באב, בו חרב הבית - בניין הבית השלישי.

אני מניח שאם לא היום אז בעתיד-  יהיו שיציעו השוואות נוספות.

ב. את שיבת ציון בימינו קשה להגדיר בנקודת זמן כלשהי.

יהודים עלו לארץ מימי הרמב"ן ועד תלמידי הגר"א,

הרבה לפני העליות המוגדרות בספרי ההיסטוריה.

באיזו נקודת זמן כבר היה ברור ש"זה רציני" ואפשר לבטל ולו את צום גדליה?

ג. את כל הצומות (מלבד ת"ב) ביטלו עם בניין המקדש בבית שני.

למרות שהעליה היתה דלה מאוד (רבבות בודדות), לא היתה מדינה, וירושלים נותרה תחת שלטון כורש.

התהליך התנהל אחרת ממה שאנחנו מכירים היום.

לדבריך דווקא את ת"ב ניתן היה לבטל ואת השאר - לא.

ד. בחורבן בית שני לא היתה שום משמעות לתאריך של צום גדליה, למשל, ואעפ"כ הוא חזר למקומו עם החורבן.

לדבריך, לא היתה כל סיבה לעשות זאת.

התהליך ממש לא היה אותו תהליך.

גם היציאה לגלות לא היתה מאוד נוכחת בעת החורבן דווקא.

היישוב התפורר משך שנים עד שהארץ נותרה שוממה.

לדבריך רק בהמשך היו צריכים לצום אותו?

ה. יש לך מקור לכך שבטלו חלק מהצומות

בימי בר כוכבא כשניפקו מטבעות

וציינו בהן להקמת מלכות חדשה -

בגיבוי רבי עקיבא ורוב חכמי דורו?

י"ז בתמוז - הגיוני לבטל, אחרי שנחזור להקריב תמידים כהלכתם (וייבטל טעם "בטל התמיד").

ט' באב - אחרי שנבנה את בית המקדש (וייבטל טעם "חרב הבית בראשונה ובשניה").

צום גדליה - כשנחליט סופסוף שרוב יושביה עליה,

ונתחיל למנות שמיטין ויובלות מן התורה בלי תירוצים

(שזו היתה המשמעות המיידית של רצח גדליה - גלות שארית הפליטה למצרים).

וי' בטבת - כשנרגיש שהסבה לתחלת תהליך החרבן - חטאינו - כבר מאחורינו.

מקור בתגובה למאמר:

האם גם השנה נצום בט' באב?

המאמר כולו רלוונטי לדיון בשרשור זה.

ומכיון שאין היום אחדות ואין היום "כתפיים" אז אנחנו נשארים במצב של "רצו" וממשיכים להתענות.

אבל האמת שלהמשיך להתנהג היום 70 שנה אחרי רבונות ישראלית על א'י עם כל חסרונותיה. 70 שנה של נסים גלויים יומיומיים

להמשיך כאילו לא קרה דבר. להמשיך לצום לומר טקסטים לא רלוונטים.(כשמצדדי המשכת הגלות מחפשים תירוצים מתחת לאדמה כדי להוכיח שהיום זה חורבן גדול אוי אוי אוי) להמשיך לומר  "לא אמת" בתפילות בתחנון ובקינות וסליחות(לא אמת מילה עדינה)

כל אלו הרי הם כפיות טובה מול הא-ל הפודה ומושיע.

אז נכון צריך שגדולי הרבנים יעשו מעשה ולא ע'ה כמוני. אבל מכיון שהרבנים פוחדים ממה יגידו עליהם(בעיקר ממה יגידו החרדים)

נוצר מצב שאנשים מחליטים לבדם מה להוריד ומה להוסיף ובסוף הם מוצאים עצמם בחוץ כלשעברים למיניהם.

גם אם היה מחלוקת כיום עם ישראל נוהג לצום ומנהג ישראל מחייב כמו בכיפה

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום