אחרי שיחה ארוכה עם חברה.
למדנו באולפנא ממש דוסית, שבעיקרון אני מאוד מעריכה.
אבל, פתאום עולה לי אכזבה.
כל תקופת התיכון דיברו איתנו, על למה זה לא טוב חבר, למה כדאי לחכות, ושאם נחכה- אנחנו נרוויח את הבחורים הכי רציניים, הכי צדיקים, מתוך שיקול דעת אמיתי.
אז אמרו, ובאידיאל זה נשמע מאוד יפה.
ולמרות שגדלתי בסביבה מעורבת ובבני עקיבא- כ"כ נזהרתי. בציפייה שיום אחד, זה יהיה שווה את זה.
והיום?
אני מדייטת ומדייטת ומדייטת. והחברות מסביבי? (ואפילו גם חניכות) אלו שהיה להם חבר עוד מהתנועה, ב"ה כבר מתחת לחופה.
ותכלס למה לא? את בסביבה, יש לך אפשרויות, את פוגשת במחנות בנים בכל הסגנונות, זה נעשה בצורה טבעית וגם הרבה יותר קל להתחבר לבן אדם בגיל הזה. אז נכון, שיהיה לך חבר זה לא הכי אידיאלי, ומאוד מאתגר. אבל מה עם דייטים? הם לא מאתגרים??
)
