הרבה אנשים סביבי.
נקלעו לכאן הבוקר
עמוסים
לחוצים
חושבים.
ריקים.
בפייסבוק
הלוך ושוב
נעלמים קלות
מאזינים לתקוות של אחרים
לניפוץ המהדהד.
שותקים
ריקים.

עוצמת עינים
ניגשת
שואלת
שני ברירות
נותנת לבחור
כן ולא.

הם תמהים
מוהלים
את החיים
בין שתי הברות.

לוקחת מבחנה
וצינטרפוגה
הריאות לוחצות
מתערבב.

בתחתית מצטבר
כן
מספר את קיומו
חלקיק זעיר
בתוך חיים שלא


פותחת,
פוקחת
ושקט.
אצבעות נעות
על מסך.
מחפשות

אם לא היום
עוד שנה.

הזכיר לי את זה:

 

 

מילים ולחן: עידן רייכל

 

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים, 
רודפים אחרי השמש, 
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים, 
אז מה את עוד חולמת, 
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים, 
אבן מתהפכת, 
בלילות ובימים כולם כבר מדברים, 
למה את עוד נשארת... 

 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום... 

 

שנים הם שואלים, שנים לא מקשיבים, 
שומרים הכל בבטן, 
זה מצטבר וזה גובר וזה בסוף גומר, 
על מה את מדברת, 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום... 

 

יוצא שאת תמיד שותקת 
אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל, 
כל המילים שנעלמו 
תמצאי אותן בחלומות של אחרים... 

 

 

שנים הם נפתחים ונשארים סגורים, נאחזים ברוח, 
כל אסון רודף אחר, זה בא זה מדבר, 
חוזרים לפצע הפתוח... 

 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום... 

 

יוצא שאת תמיד שותקת... 
 

הוא נמצא הרבה במה שאני כותבת （בעיקר הכותרת）