אני עומד לכתוב כעת דברים שלא בהכרח ינעמו לאוזני כל הקוראים כאן. אבל זו הרגשה כללית שאני מרגיש, ואני פשוט... חייב לפרוק. לא את העצבים ח"ו. פשוט לשתף אתכם בתחושות שלי, שלצערי אני חווה כמעט מידי שבוע; ואולי גם לשמוע מכם- מה אתם אומרים.
ואני מתנצל מראש אם זה מכביד מידי.
לפני כאלפיים שנה היינו יחד בארץ ישראל. היתה לנו נבואה, היה בית מקדש. כהנים ולויים. קשר ישיר עם אלוקים.
שלוש פעמים בשנה היינו מתכנסים כל עם ישראל על כל גווניו לרגל- לבית המקדש. כולנו היינו עולים בשמחה לירושלים באחדות מופלאה שאין כדוגמתה בתולדות העמים. וכשהיינו עולים לירושלים- אנשי ירושלים היו מכבדים אותנו ומברכים אותנו, ונותנים לנו מקום ללון.
בפסח היינו מתאספים ואוכלים את הפסח בחבורות. והיינו עומדים בעזרה ושומעים את שירת הלווים, וצופים בעבודת הקרבנות
והיה לנו גם מעמד הקהל, פעם בשבוע שנים במוצאי שנת השמיטה. ובשמחת בית השואבה היינו מתאספים יחד, סביב גדולי הדור וכל אחד ואחד מאתנו היה שואב מרוח הקודש. והיינו כולנו שמחים בשמחת חברינו.
והגיעו ימים קשים, ימים שאין בהם חפץ. ועם ישראל נתדלדל, ונעשה אגודות אגודות. פרושים, צדוקים, ואיש נלחם ברעהו. כמו חגבים, שדורכים אחד על השני; קמצא ובר קמצא. התורה נעשתה מחולקת, ומתוך כך גם עם ישראל. שנאת חינם.
ושכחנו את המקור לכל. שכחנו את נותן התורה; זכרנו את התורה, זכרנו את ההלכות ואת הדינים. ואת הסוגיות. ידענו שפלוני לא נוהג ע"פ ההלכה כמות שהיא, וכך גם פלוני ידע עלינו. זכרנו הכל.
אבל דבר אחד שכחנו: את ה' נותן התורה. ושכחנו שעם ישראל מתחיל במעמד הר סיני (כהמשך ליציאת מצרים). שכחנו שאהבת ישראל נובעת מאהבת ה', ושאהבת ה' אותנו היא הגורמת לנתינת התורה. שכחנו ש"אחיך הוא בתורה ובמצוות", שכחנו שהתורה היא שמאחדת אותנו.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
שכחנו את ירושלים. שכחנו את העיר שעושה את כל ישראל חברים. זכרנו את משה, ושכחנו את אהרן הכהן.
אז ירדנו לגלות, לחוש את הכאב העמוק שנוצר כאשר יש פירוד בעם ישראל. מפוזר ומפורד בין העמים. ודתיהם שונות מכל עם.
אלפיים שנה. אלפיים שנה אנחנו בגלות, חיים מתורה מצומצמת, נושמים בקושי באוויר המחנק של הגלות. מנסים להציב ציונים ולהתחיות קצת מהתורה הגדולה המפוארת שלנו, מהנבואה שכבר נתבטלה כליל. ומסגולת ישראל, מפח השמן הקטן שעוד נשאר לנו, החבוי בקודש הקודשים של האומה.
וכעת, אור הגאולה התחיל להופיע. אנחנו חוזרים לארץ ישראל. השמים מתחילים להופיע בטהרתם. "מיום שחרב בית המקדש לא נראו שמים בטהרתם". אז הנה- אנחנו מתקרבים ליום בו ה' יברא שמים וארץ חדשים. ליום שבו ההרמוניה שבין אדם לאדם ובין האדם לאלוקים תופיע.
איפה אנחנו בתוך המהלך הזה? אנחנו זורמים איתו, או שאנחנו מנסים לפעול עם א-ל, לקרב את המהלך הנפלא והאדיר הזה?
כואב לי הלב. היינו כחולמים. אנחנו מעדיפים שאחרים יעשו בשבילנו את העבודה. את העבודה של זיכוך העולם, אהבת הבריות. ענוה.
הגיע הזמן שנתחיל לפעול. להיות אנשים אמיתיים, עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. לא- לא להיות אמיתיים ממקום מתנשא, ממקום של 'אני יודע הכל על האדם הזה'. להיות אמיתיים ממקום אמיתי, לא מצועצע. ממקום של ענוה, של רצון להקשיב ולשמוע. ולנסות לקלוט מהאור הגדול של החבר שלי. להאמין אחד בשני, לתת לו מקום. כי אין לך דבר שאין לו מקום.
אני בוכה על זה. הנשמה שלי בוכה על הדבר הזה כל הזמן. שאנשים שכחו את הענין של התורה; "על שלא ברכו בתורה תחילה".
פשוט לתת לכל אחד את הכבוד שלו. כי הכבוד הוא מצד הצלם אלוקים של האדם. כל אדם הוא צלם אלוקים!!! צלם אלוקים!!!
ואיך, איך אנחנו מעיזים לא לכבד את הקב"ה? לא לכבד את האדם הנפלא שהקב"ה ברא בשביל לעזור לנו להיות יותר שלמים, וללמוד ממעשיו, ומהנשמה שלו.
הרי כל אחד הוא אות בתורה. כל אחד הוא משהו כל כך מיוחד שאין דומה לו. ורק כשמחברים את כל האותיות יחד- מקבלים תורה תמימה שהיא משיבת נפש.
והבעיה שלנו היא שאנחנו כל הזמן מדברים על זה. כל הזמן. אבל בכלל לא חיים את זה.
כן, אנחנו לא חיים את התורה באמת. רק את הצד החיצוני שלה. האם אנחנו מכבדים האחד את השני? מסוגלים לשמוע דעות אחרות? מסוגלים להתחבר לסגנון שונה, להעריך גם את מי שפחות חכם ממנו או שיותר קשה לו במידות מסויימות?
אנחנו לומדים תורה כדי לדעת את התורה. לא בשביל שם ה'. לא בשביל כבוד ה'. כי אם זה היה בשביל כבוד ה' ובשביל להאיר את העולם- מזמן היינו אוהבים איש את רעהו, וחפצים בטובתו ובתיקונו. ומסייעים לו ככל הניתן, לא ממקום מתנשא כי אם ממקום אוהב ומעריץ.
אני פשוט שונא את זה... זה עושה לי כל כך רע. אני שונא גאוה, גם אם היא רק כלפי חוץ.
אני משתדל ממש לא להתמקד בזה, אבל לפעמים אני פשוט לא מסוגל שזה כל כך... מגעיל אותי. וכואב. כי אנחנו בדור שאמור לדרוש את התיקון של העולם. לדרוש ה'. לדרוש ענוה.
אני לא יכול לשמוע וכל שכן לראות אנשים שמזלזלים באנשים אחרים, ועוד עושים את זה בשם התורה.
תודה לכם שנתתם לי מקום לבטא את זה...
וסליחה על ההכללה, איני מכליל. מי שזה לא שייך אליו- שידע שאני מעריך אותו מאוד. ומי שזה קשור אליו- אני דן לכף זכות שהוא לא חשב מספיק על הדברים ולא הפנים אותם, או שיש לו ניסיון קשה בדבר הזה. ואני לגמרי לא שופט אותו ולא דן.
כולנו נתחזק יותר בענוה, באהבת עצמנו, באהבת ישראל, בעין טובה.
בואו נכיר את הערך של איש יהודי. בואו נאמין בעצמנו.
"התנערי, מעפר קומי. לבשי בגדי תפארתך, עמי. על יד בן ישי בית הלחמי- קרבה אל נפשי, גאלה".
הלוואי הלוואי שנזכה לראות בנחמתה של ירושלים. בדורנו ממש.
ואני מתנצל מראש אם זה מכביד מידי.
לפני כאלפיים שנה היינו יחד בארץ ישראל. היתה לנו נבואה, היה בית מקדש. כהנים ולויים. קשר ישיר עם אלוקים.
שלוש פעמים בשנה היינו מתכנסים כל עם ישראל על כל גווניו לרגל- לבית המקדש. כולנו היינו עולים בשמחה לירושלים באחדות מופלאה שאין כדוגמתה בתולדות העמים. וכשהיינו עולים לירושלים- אנשי ירושלים היו מכבדים אותנו ומברכים אותנו, ונותנים לנו מקום ללון.
בפסח היינו מתאספים ואוכלים את הפסח בחבורות. והיינו עומדים בעזרה ושומעים את שירת הלווים, וצופים בעבודת הקרבנות
והיה לנו גם מעמד הקהל, פעם בשבוע שנים במוצאי שנת השמיטה. ובשמחת בית השואבה היינו מתאספים יחד, סביב גדולי הדור וכל אחד ואחד מאתנו היה שואב מרוח הקודש. והיינו כולנו שמחים בשמחת חברינו.
והגיעו ימים קשים, ימים שאין בהם חפץ. ועם ישראל נתדלדל, ונעשה אגודות אגודות. פרושים, צדוקים, ואיש נלחם ברעהו. כמו חגבים, שדורכים אחד על השני; קמצא ובר קמצא. התורה נעשתה מחולקת, ומתוך כך גם עם ישראל. שנאת חינם.
ושכחנו את המקור לכל. שכחנו את נותן התורה; זכרנו את התורה, זכרנו את ההלכות ואת הדינים. ואת הסוגיות. ידענו שפלוני לא נוהג ע"פ ההלכה כמות שהיא, וכך גם פלוני ידע עלינו. זכרנו הכל.
אבל דבר אחד שכחנו: את ה' נותן התורה. ושכחנו שעם ישראל מתחיל במעמד הר סיני (כהמשך ליציאת מצרים). שכחנו שאהבת ישראל נובעת מאהבת ה', ושאהבת ה' אותנו היא הגורמת לנתינת התורה. שכחנו ש"אחיך הוא בתורה ובמצוות", שכחנו שהתורה היא שמאחדת אותנו.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
שכחנו את ירושלים. שכחנו את העיר שעושה את כל ישראל חברים. זכרנו את משה, ושכחנו את אהרן הכהן.
אז ירדנו לגלות, לחוש את הכאב העמוק שנוצר כאשר יש פירוד בעם ישראל. מפוזר ומפורד בין העמים. ודתיהם שונות מכל עם.
אלפיים שנה. אלפיים שנה אנחנו בגלות, חיים מתורה מצומצמת, נושמים בקושי באוויר המחנק של הגלות. מנסים להציב ציונים ולהתחיות קצת מהתורה הגדולה המפוארת שלנו, מהנבואה שכבר נתבטלה כליל. ומסגולת ישראל, מפח השמן הקטן שעוד נשאר לנו, החבוי בקודש הקודשים של האומה.
וכעת, אור הגאולה התחיל להופיע. אנחנו חוזרים לארץ ישראל. השמים מתחילים להופיע בטהרתם. "מיום שחרב בית המקדש לא נראו שמים בטהרתם". אז הנה- אנחנו מתקרבים ליום בו ה' יברא שמים וארץ חדשים. ליום שבו ההרמוניה שבין אדם לאדם ובין האדם לאלוקים תופיע.
איפה אנחנו בתוך המהלך הזה? אנחנו זורמים איתו, או שאנחנו מנסים לפעול עם א-ל, לקרב את המהלך הנפלא והאדיר הזה?
כואב לי הלב. היינו כחולמים. אנחנו מעדיפים שאחרים יעשו בשבילנו את העבודה. את העבודה של זיכוך העולם, אהבת הבריות. ענוה.
הגיע הזמן שנתחיל לפעול. להיות אנשים אמיתיים, עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. לא- לא להיות אמיתיים ממקום מתנשא, ממקום של 'אני יודע הכל על האדם הזה'. להיות אמיתיים ממקום אמיתי, לא מצועצע. ממקום של ענוה, של רצון להקשיב ולשמוע. ולנסות לקלוט מהאור הגדול של החבר שלי. להאמין אחד בשני, לתת לו מקום. כי אין לך דבר שאין לו מקום.
אני בוכה על זה. הנשמה שלי בוכה על הדבר הזה כל הזמן. שאנשים שכחו את הענין של התורה; "על שלא ברכו בתורה תחילה".
פשוט לתת לכל אחד את הכבוד שלו. כי הכבוד הוא מצד הצלם אלוקים של האדם. כל אדם הוא צלם אלוקים!!! צלם אלוקים!!!
ואיך, איך אנחנו מעיזים לא לכבד את הקב"ה? לא לכבד את האדם הנפלא שהקב"ה ברא בשביל לעזור לנו להיות יותר שלמים, וללמוד ממעשיו, ומהנשמה שלו.
הרי כל אחד הוא אות בתורה. כל אחד הוא משהו כל כך מיוחד שאין דומה לו. ורק כשמחברים את כל האותיות יחד- מקבלים תורה תמימה שהיא משיבת נפש.
והבעיה שלנו היא שאנחנו כל הזמן מדברים על זה. כל הזמן. אבל בכלל לא חיים את זה.
כן, אנחנו לא חיים את התורה באמת. רק את הצד החיצוני שלה. האם אנחנו מכבדים האחד את השני? מסוגלים לשמוע דעות אחרות? מסוגלים להתחבר לסגנון שונה, להעריך גם את מי שפחות חכם ממנו או שיותר קשה לו במידות מסויימות?
אנחנו לומדים תורה כדי לדעת את התורה. לא בשביל שם ה'. לא בשביל כבוד ה'. כי אם זה היה בשביל כבוד ה' ובשביל להאיר את העולם- מזמן היינו אוהבים איש את רעהו, וחפצים בטובתו ובתיקונו. ומסייעים לו ככל הניתן, לא ממקום מתנשא כי אם ממקום אוהב ומעריץ.
אני פשוט שונא את זה... זה עושה לי כל כך רע. אני שונא גאוה, גם אם היא רק כלפי חוץ.
אני משתדל ממש לא להתמקד בזה, אבל לפעמים אני פשוט לא מסוגל שזה כל כך... מגעיל אותי. וכואב. כי אנחנו בדור שאמור לדרוש את התיקון של העולם. לדרוש ה'. לדרוש ענוה.
אני לא יכול לשמוע וכל שכן לראות אנשים שמזלזלים באנשים אחרים, ועוד עושים את זה בשם התורה.
תודה לכם שנתתם לי מקום לבטא את זה...
וסליחה על ההכללה, איני מכליל. מי שזה לא שייך אליו- שידע שאני מעריך אותו מאוד. ומי שזה קשור אליו- אני דן לכף זכות שהוא לא חשב מספיק על הדברים ולא הפנים אותם, או שיש לו ניסיון קשה בדבר הזה. ואני לגמרי לא שופט אותו ולא דן.
כולנו נתחזק יותר בענוה, באהבת עצמנו, באהבת ישראל, בעין טובה.
בואו נכיר את הערך של איש יהודי. בואו נאמין בעצמנו.
"התנערי, מעפר קומי. לבשי בגדי תפארתך, עמי. על יד בן ישי בית הלחמי- קרבה אל נפשי, גאלה".
הלוואי הלוואי שנזכה לראות בנחמתה של ירושלים. בדורנו ממש.
לפעמים אני לומדת דברים רק בדיעבד.
