גמילה, עצמאות, מנוחה
בכל ילד מצוי הפוטנציאל לגדול, ומעצם טבעם ילדים רוצים להיות גדולים, חזקים ומסוגלים יותר. הם כבר רוצים להיות מבוגרים. הם רוצים להיות עצמאיים! זה ניכר כבר מגיל צעיר מאוד כשהם רוצים להתלבש לבד, לנעול את נעליהם ולאכול בלי עזרה. הם רוצים לרכוס את החולצה בעצמם, לקשור את שרוכיהם ולהבריש את שיערם, אפילו כשאנחנו יודעים שהם אינם יכולים להשלים את המטלות הללו. וכשאנחנו מנסים להתערב ולעזור להם, אנחנו נתקלים בקריאה מקפיאת הדם "אניייי!!!"
כמו כן סביר שהילדים ירצו להיגמל ממוצצים, מחיתולים, מבקבוקים ומהנקה. הם ירצו להשתמש בחדר השירותים במקום בחיתולים ולשתות מכוס במקום מבקבוק, בדיוק כפי שעושים הוריהם. מה שניצב בדרכם של ציוני דרך התפתחותיים נורמליים אלה הוא היעדר האמון שלנו בתהליכים טבעיים. התרגלנו לחשוב שילדים צריך לדחוף, למשוך ולדרבן לכך שיגדלו ויעשו דברים בעצמם, ושאם לא נפעיל לחץ הם לעולם לא יהיו עצמאיים. אנו סבורים שעלינו לתת להם תמריצים, גמולים ו'תוצאות' כדי להניע אותם. לפעמים חוסר הסבלנות שלנו להתרחשות הגדילה משתלט עלינו, ואנו מאבדים את סבלנותנו. באופן אירוני, כשאנו נוהגים כך הילדים נתקעים.
השאלה שעלינו לשאול את עצמנו איננה איך אני גורמת לילדי להיגמל מדבר כלשהו, אלא דווקא האם הוא רוצה להיגמל ממנו. האם יש סימנים לרצונו-שלו לוותר על המוצץ או על החיתול? אם התשובה היא כן, כל מה שעלינו לעשות הוא לספק את התנאים הנחוצים לו להשגת מטרתו. זהו ריקוד עדין של 'קריאת' הילד, מתן התנאים שהוא צריך, מעקב אחר תגובתו ותגובה הולמת, כאשר ההורה והילד מצויים בהתאמה זה עם זה. אבל אם התשובה היא לא, עלינו לשאול את עצמנו: מה גורם לילד להיות תקוע? מדוע אין לו כל רצון לוותר על החיתולים או על המוצץ? מה הדבר שחסר לו ושאנו צריכים לספק על מנת שיוכל להתקדם בתהליך הפיכתו לאדם בפני עצמו?
מנוחה היא מרכיב חיוני לכל צמיחה. סוג המנוחה החשוב ביותר הדרוש לילדים כדי לגדול ולהתבגר הוא סוג עמוק יותר של מנוחה - מנוחה פסיכולוגית. ילדים זקוקים למנוחה מהמאמץ המתמיד שלהם לזכות בקרבה, בדעה חיובית, בשייכות, באהבה ובהרגשה שהם חשובים למישהו.
אם ההורים קוראים את האותות של רצון ילדם להיגמל ומוכנותו לכך, עליהם לעזור לו לעבור את התהליך הזה מבלי ללחוץ עליו או לתת לו להרגיש שהזמנה זו להתקיים בסביבת ההורים מותנית בהצלחתו. אם ילדים חווים פרידה רבה מדי וקרבה בלתי מספקת, אם הם חשים שאינם שייכים, שאין די נאמנות ביחסים, שאין די אהבה ושהם אינם חשובים למישהו, הדבר מתבטא בהתנהגות שמשקפת מכשול בתהליך הגדילה. כשאנו כהורים מספקים את הצרכים הבולטים ביותר של ילדינו ותומכים בתהליך ההתפתחות הטבעי שלהם, כי אז הם יכולים לנוח ולגדול להיות עצמאיים באורח בריא.
תמר נזרי מנחת הורים
בשלות האם ובשלות הילד
שמונה ילדים אני מגדלת, ברוך ד', ובכל פעם שמגיע שלב הגמילה אני שוכחת הכול. איך זה קרה עם הילד הקודם? איך הוא נגמל? בכל פעם אני מרגישה כמו עם הילד הראשון. אני תמהה ומתפלאת לפני הגמילה ולאחריה, עת הפעוט הולך ושב בטבעיות מן השירותים. הכול פשוט וברור עד כי אני שואלת את עצמי איך לא חשבנו לגמול אותו עד עכשיו...
אצלנו הגמילה מתחילה בדרך כלל כשהילד מאותת: אומר כשצריך, אומר כשעושה, מבקש החלפה - אז אני יודעת שאפשר להתחיל. אך אני מכירה אישית עוד שתי אימהות אשר מייצגות בעיניי שתי גישות שונות לעניין. האחת הגיעה אלינו למשחקייה בעמונה עם בתה בת השנה וחצי כשהיא לבושה בתחתונים. בין ריצה לשירותים וניגוב הרצפה היא הסבירה למתעניינות שמבחינתה הילדה מוכנה ויכולה להיגמל, ותוך מספר שבועות היא תעשה את ההקשר ותלמד. במקרה הזה, ההתעוררות לגמילה הייתה אצל האֵם, מה שנקרא במונחים קבליים התערותא דלעילא. התעוררות הרצון העליון.
לעומתה, אחת מאחיותיי גומלת את ילדיה כאשר הם גמולים. משמע, כשהילד כבר כל כך גדול, מבין ושולט, עד שהוא מוריד את הטיטול והולך לשירותים לגמרי ביוזמתו. זאת התערותא דלתתא – התעוררות מלמטה. לטענתה, בשלב כזה הסיפור לוקח שלושה ימים והילד גמול גם בלילה.
לדעתי, בגמילה ישנם שני פרמטרים: בשלות הילד ובשלות האם, כאשר בשלות האם תופסת את המקום הראשון. לפעמים יותר משהילד מכור למוצץ - אימא מכורה לו. היא באמת לא יודעת איך הוא יסתדר בלעדיו! כשאני רואה סימני גמילה אצל ילדתי הקטנה, אני שואלת את עצמי: האם אני מאמינה שילדתי יכולה לשלוט בגופה? האם אני מוכנה להיכנס עכשיו לתהליך גמילה? האם יש לי סבלנות לנקות ולשאת בתוצאות הנלוות לתהליך? והחשוב ביותר, האם אני רוצה להיכנס לתהליך הזה? בכל מקרה מדובר בתהליך, בין אם הוא לוקח שלושה ימים, שלושה שבועות או מספר חודשים, ולעתים לא פשוט לנו להיות בו. עדיין לא רואים תוצאות ובינתיים מתעסקים רק ב...
להיכנס לתהליך משמעו לקבל החלטה. בין אם זה גמילה מטיטולים או מהנקה, מעבר לשנת לילה רצופה או כל תהליך חינוכי אחר. ובשביל התהליך עצמו דרושים רצון, אמונה וסבלנות. רצון – להגיע לתוצאה הרצויה, אמונה – ראייה לטווח רחוק, וסבלנות - מוכנות לשאת בתוצאות של הטווח הקצר. כשאני מרגילה את ילדי לשנת לילה רצופה, אני יודעת שיהיו כמה לילות קשים. כשאני מרגילה את בתי להירדם בלי בקבוק, אני לוקחת בחשבון שייתכנו בכי וקושי להירדם בלילות הקרובים.
אם יש רצון לגדל את הילד, אמונה שהילד יכול להיגמל מטיטול, ממוצץ או מבקבוק, ואם יש סבלנות, כלומר מוכנות לשאת בתוצאות קצרות הטווח - אפשר לקפוץ למים בשמחה ובטוב לבב. התהליך עצמו ייראה בהתאם: בעידוד הילד, בחיזוקו ביכולותיו, באמונה ובשמחה בתהליך, ובעזרת ד' גם בתוצאות.
לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן