"כפר ההיקשרות"
שושנה הימן, מנכ"ל לייף סנטר
בחוץ כבר ירד החושך. נכדתי בת הארבע עמדה לחצות את המדרכה, כאשר היא הבחינה בנחיל נמלים שחורות שכיסו את האזור שעמדה לחצות. מבוהלת ממראה הנמלים, היא קפאה במקומה מתוך חרדה וחוסר אונים.
על מנת לשרוד ולהישאר מוגנים בעולמנו, מוחנו מצויד במערכת בהלה. מערכת זו נועדה לשרת אותנו על ידי הנעתנו לזהירות כשאנו נתונים בסכנה. כבר בגיל שישה חודשים ברחם יש לעוּבר מערכת בהלה פועלת. בהמשך היא תעזור לילד לפתח זהירות, דאגה ומוּדעוּת. מדובר במערכת בהלה המערבת את המערכת הלימבית, את ההיפותלמוס (האזור במוח אשר מפקח על מערכת העצבים), מערכת העצבים העצמאית, מערכת הקשב, המערכת האנדוקרינית ונוירוטרנסמיטרים מיוחדים רבים. מערכת הבהלה ממלאת תפקיד חשוב בהתפתחות, וההורים מהווים את השפעת המפתח בכך שהם מוודאים שהמערכת הזו ממשיכה לפעול בדרך בריאה.
רגשות חרדה - בהיותם לא בטוחים, מעוררי דאגה וחסרי מנוחה - הם רק קצה הקרחון, לא רק אצל ילדים אלא אצל כולנו. מתחת לרגשות אלה מתרחשים דברים רבים שאנו איננו מודעים להם – כימית, פסיכולוגית ורגשית. כמעט אין קץ לְמה שיכול להפעיל את מערכת הבהלה הזו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. כשאנו מרגישים חרדה, פירוש הדבר שאנו מבוהלים.
מה גורם לילדים להיכנס לבהלה?
ילדים נכנסים לבהלה כשמשכיבים אותם לישון, כשתינוק חדש מצטרף למשפחה, כשהם הולכים לגן או לבית ספר, כשהם נשלחים לפנימייה, כשהוריהם מתגרשים, כשהדובי נעלם, כשהם מבינים שמוות הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, כשהם נדחים על ידי חברים, כשמישהו כועס עליהם וכן הלאה. מקורות בהלה אלה ברורים למדי, אך קיימים גם מקורות בהלה נסתרים - ההבנה שההורים אינם יכולים לשמור על ביטחונך, שמשהו רע עלול לקרות למישהו שאתה אוהב, ההרגשה שקשה מדי להתמודד איתך, שאינך יכול לעמוד בציפיות של אחרים, שאינך חשוב למישהו שחשוב לך או שאתה חייב לשמור על סוד שעלול להפריד בינך לבין האנשים היקרים לך. כל הדברים הללו גורמים חרדה והרגשה כרונית לא ברורה שאינך בטוח, שאתה מודאג וחסר מנוחה. אלו החוויות הסובייקטיביות של מערכת בהלה מופעלת, גם אם איננו רואים מה מבהיל אותנו.
ילדים אינם רואים מה מבהיל אותם משום שאז החוויה תהיה פגיעה מדי. החרדה שחשים הילדים מושרשת בפחד מפני פרידה מאנשים ודברים שהם מקושרים אליהם. היא מתבטאת בפחד מפני חושך, נמלים, רעשים, צללים, מפלצות בארון ותנינים מתחת למיטה. ביחס להורים וילדים, פרידה ופחד מפני פרידה נמצאים בסימן עלייה בחברה המודרנית, וכמוהם גם החרדה. מעולם בהיסטוריה לא הייתה תקופה שבה ילדים נפרדו מהוריהם במספרים חסרי תקדים כאלה, בגילים כה צעירים ולמשך שעות ארוכות כמו עכשיו.
מניעת בעיות בהלה ופתרונן
היקשרות עמוקה למבוגר אוהב היא המפתח לעזור לילדים לחוש בטוחים ולמנוע את הבעיות הנובעות מבהלה. אם הכול מתנהל כהלכה, הילד יפַתח יחסים אלה עם הוריו בשש השנים הראשונות לחייו. אבל כשיחסים אלה משתבשים בשל שעות ארוכות בגן כשהילד צעיר מאוד, הוא אינו יכול להיקשר עמוקות ונשאר בתחושת חוסר ביטחון. מערכת הבהלה שאמורה להזהיר אותנו מפני סכנה במצבים מסוימים הופכת עכשיו לתקועה, ביוצרה מצב קבוע של חרדה ורמות קורטיזול (הורמון הלחץ, המתח) במערכת הילד. במצב זה, תשומת הלב נעשית פזורה והלמידה הופכת לבלתי אפשרית.
לבעיה צומחת ומתפתחת זו נוסף השימוש ההולך וגובר בנוהלי משמעת מבוססי פרידה – בידוד, העמדה בפינה, הושבה ב'כיסא חשיבה', ההתייחסות המתעלמת, האיום בתוצאות, מתן אולטימטומים וסנקציות – שמוסיפים לבהלה של הילד, אם בבית ואם בכיתת בית הספר. לא פלא שילדים רבים מאובחנים כסובלים מ-ADD (הפרעת קשב). אין כל דבר לא תקין אצל ילדים אלה, הם פשוט מבוהלים וסורקים את הסביבה ללא הרף כדי לאתר מהיכן באה הסכנה.
הפתרון לבעיית החרדה אצל ילדים הוא לאפשר להם להירגע במסגרת הבטוחה של יחסי היקשרות. מעונות היום, הגנים, בתי הספר וכל מסגרת שבה מטפלים בילדים חייבים להפוך חלק מ'כפר ההיקשרות'. הורים, מורים ומטפלים צריכים כולם לוודא שהילדים מקושרים בצורה נאותה למי שאחראים להם, ושהיקשרויות אלו מתפתחות בצורה עמוקה. עליהם לאסוף באופן קבוע את הילדים הנתונים לטיפולם במשך היום (ראה מאמר נפרד על ריקוד האיסוף), לצמצם את הפרידה בחיי הילדים עד כמה שאפשר, לגשר על הפרידות מהבית למעון או בית הספר, ולקשר בין המבוגרים המטפלים בהם. נהלים וריטואליים אלה מהווים הבדל עיקרי בהתפתחות הבריאה של הילדים, לרבות מערכת בהלה בריאה.
המטרה העליונה של ההתפתחות היא שהילד יהפוך לגמרי אינטגרטיבי - קוגניטיבית, רגשית וחברתית. שאיפתנו היא שהילד יוכל להסתגל לדברים שמבהילים אותו ולגלות בתוכו את האומץ נוכח הבהלה. כדי שמיומנות זאת תתפתח דרושות שנים, ודבר זה לא יוכל לקרות אם אנו דוחפים כל הזמן את הילד לבהלה. עלינו לסוכך עליהם מפני בהלה ככל שאנו יכולים, כדי שאט אט הם יוכלו להסתגל למקרי חוסר התוחלת המבהילים של החיים.
בעת שנכדתי ניצבה קפואה לפני הנמלים וביקשה לחצות את המדרכה, הצטרפתי אליה, נטלתי את ידה ואמרתי: "בואי נספור עד שלוש ואז נרוץ ונקפוץ מעל הנמלים!". זה מה שעשינו והגענו בבטחה לצד השני - יחדיו. סיפור זה הוא משל. כשילדינו ניצבים בפני בהלה עלינו לאחוז בהם, לשמור אותם מקושרים אלינו ולעזור להם להגיע לצד השני בבטחה. אז הם יוכלו לגדול ולהפוך עצמאיים.
לא לפחד מהפחד
תמר ניזרי, מאמנת אישית וזוגית
כאשר התיישבתי לכתוב על נושא הפחדים, עלו בזיכרוני פחדי ילדותי. מהפחד המשתק שמא אבא ואימא לא ישובו הביתה מהיציאה הזוגית, ועד הפחד ללוות את אחותי הקטנה אל הגן שמא ילדים גדולים ירביצו לי.
נזכרתי בפחד כתוצאה מצפייה בתכנית 'כלבוטק' - שבלילה ייכנס לי עקרב לתוך הנעל, פחד שלא עזב אותי במשך שנים. וגם בפחד מהחושך, שנשאר איתי ברמה מסוימת עד עצם היום הזה. זו רק רשימה חלקית, ושתבינו - אני לא תופסת את עצמי כפחדנית.
להתמודדות שלנו כהורים עם פחדי ילדינו ישנם כמה מישורים, וקודמת להם השאלה: הרי פחדי ילדיי הם ההתמודדות שלהם, ומה שייכת ההתמודדות שלי עם הפחדים שלהם? ואולי זו בכלל לא התמודדות בשבילי? ובכן, לרובנו זו אכן התמודדות. בין אם הזירה היא יכולת ההכלה שלי את ילדי המפוחד, או הפער בין רצוני העז לעזור לו ולהוציא אותו מהפחד שלו לבין חוסר יכולתי לעשות זאת.
פעמים רבות, כאשר ילד בא ומספר לנו על פחדיו, אנו ממהרים אל הפתרון: "אבל יש לנו סורגים על החלונות, גנב לא יכול להיכנס!", "הנה, אין מפלצת מתחת למיטה, אתה רואה? אין ממה לפחד!" פתרנו את הבעיה.
באמת? לא כל כך מהר... לרוב זה לא עוזר. נכון, אין ערבי בשירותים, אבל בראש שלה יש ערבי בשירותים, ולא תמיד השכל וההיגיון הם הפרטנרים האולטימטיביים לשיחה עם הפחד. זה לא שאין על מה לדבר. אפשר להראות לילד שהבית נעול ואי אפשר לפתוח. כדאי להדליק את האור ולחפש את מה שעושה רעש בארון, ויחד עם זה להיות מוכנה ש... הפחד יישאר. וזה בסדר.
בכדי לתת לילדינו את הביטחון, יש לאפשר להם גם לפחד. פחד משמעותו חולשה, ולהודות בפחד משמעותו להודות בחולשה. כן, אני לא כזאת חזקה, יש דברים שגם אני מפחדת מהם. האם הוריי הגדולים ויודעי הכול יאהבו ויקבלו אותי עם הפחד שלי? עם החולשות שלי? זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הילד.
האתגר הגדול שלנו כהורים הוא "לנרמל" את הפחד. "זה בסדר שאתה מפחד, כל אחד מפחד ממשהו". אין זאת אלא שהשלב הראשון בהתמודדות שלנו עם פחדי ילדינו - הוא לא לפחד מהפחד.
ברמה המעשית זה יכול לבוא לידי ביטוי במספר דרכים. אפשר לשמוע את התסריט של הילד, את כל כולו. לא להסתפק ב"אני מפחד שנלך לאיבוד". נשאל את הילד: ואז מה יקרה? ואחר כך מה? ואז מה? ומה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
בלי לפחד כלל. בלי רצון לפתור שום דבר. רק לשמוע. לעתים תהיינה לנו הפתעות. כמובן, בלי לעג, זלזול או ביטול של דבריו. כבר הרווחנו את השיחה עם הילד, את הקשר ואת הביחד במקום המאוד בודד של הפחד.
דבר נוסף שעושה פלאות הוא הסיפור. ספרי לילדך את הסיפור שלך. ממה אני פחדתי כשהייתי קטנה, איך התמודדתי, איך זה עבר לי ומה עדיין לא עבר, ועם מה אני מתמודדת היום. כמובן, הכול בהתאם לגיל הילד, וכל אם תעשה בתבונת לבה. סיפורים, לרוב, מעבירים את המסר טוב יותר מדיבור גלוי. אפשר לעצור במתח ולשאול את הילד: מה אתה היית עושה? איך הייתי יכולה להתמודד עם הפחד? כך הילד הופך ממפחד, מקטן - ליועץ, למוביל דרך, לאחד ששואלים את דעתו.
דרך נוספת לעזור לילד לגלות את דרכו בהתמודדות היא לשאול אותו האם כבר קרה לו פעם שהוא פחד ממשהו וזה עבר, והוא התגבר. לפתע הילד יספר לך את הדרך שלו בהתמודדות עם פחדים, דרך מוכחת שמתאימה לו. ההתפעלות שלך מהדרך שלו ומההתמודדויות שכבר צלח יכולה להאיר אותו ולהאיר לו ש...רגע, בעצם אני יודע, בעצם אני יכול.
וברמה המעשית - עד כמה ללכת עם הפחד של הילד? עד איזה גיל להדליק לה את האור בחדר, כי היא מפחדת להיכנס אליו בחושך? עד מתי אלווה אותו לחוג שנמצא חמש דקות הליכה מהבית? מתי כבר נזכה לסיים לילה בלי נספחים שהגיעו אחרי חלום מפחיד?
כמו בעוד תחומים בחיים, אנחנו צריכים לנוע בין שני קצוות: מצד אחד לשמוע את הילד, להכיל את פחדיו, להיות איתו בסרט שלו, ומצד שני להאמין בו שיש לו את היכולת להתגבר, שהוא יכול. לא להיכנס לסרט שלו עד הסוף וללוות אותו לשירותים עד הבר מצווה.
יהי רצון שנזכה "לא להתפחד כלל", ולהאמין בבורא עולם שהוא נמצא, משגיח, אוהב, ולהאמין בכוחות שנטע בנו ובילדינו.
אמון ואמונה
זיווה מאיר, מנחת הורים
החרדה היא נושא רגיש וטעון, ולא קל להתמודד איתו בכתבה עיתונאית. כהורים, הרצון החזק ביותר שלנו הוא לגלח הרים וגבעות ולפרוס לרגלי ילדינו שטיחים אדומים שעליהם יצעדו מעדנות כל ימי חייהם. אנחנו רק רוצים להקל עליהם, אבל לא זה תפקידנו. וליתר דיוק, גם אם נרצה, הרי ממילא אין הדבר בשליטתנו.
כמובן, נשתדל שלילד יהיו ימים נעימים ושעות טובות, אבל לא נוכל לדאוג לכך באופן בלתי פוסק. השאלה היא איך מתמודדים כאשר משהו בסרט לא כה פסטורלי. ואין מה לעשות, יש בחיים גם צדדים כאלה.
אני זוכרת שאחד הנכדים שלי הלך עם אביו לטיול על גשר הירקון, ליד קניון איילון. הם צעדו על הגשר, והאב סיפר לילד: אתה יודע, פעם היה כאן אסון, ואנשים נפלו למים כי הגשר לא היה בטיחותי. הילד הקשיב וענה: וואו, ואז קרה להם נס והם עלו בחזרה?
מעבר לסיפור המקומי הזה, איך אנחנו מספרים לילדים שלנו שלא תמיד קורים נסים? איך מתמודדים עם מציאות קשה של תפילה שלא נענית, של מצוקה, של עצב, של קושי אמיתי של ילד?
כשילד מעלה בפנינו פחד או חשש מסוים, ההורה - שאולי חרד בעצמו - מיד ינסה להרגיע ולומר אמירות כמו "מה פתאום, הכול בסדר" או "מה עולה על דעתך? הרי זה לא הגיוני", או משהו בנוסח "תמיד נשמור עליך". העיקר מבחינת ההורה הוא לסתום את המחשבה או האמירה של הילד. מרוב פחד מהפחד, מרוב פחד מהכאב, אנחנו מיד מזריקים חומר הרדמה, כי העיקר הוא שהילד לא יהיה במצוקה. אבל פעמים רבות דווקא ה"סתימה" הזאת יוצרת מצוקה גדולה יותר או פחד גדול יותר.
לעומת זאת, אם ההורה עצמו לא מבוהל הוא מבין שהוא לא יכול לחסוך לילד את ההתמודדות. ההורה צריך להבין שבמנעד הרגשות של כל ילד, ובעצם של כל אדם, יש את הצד של פחדים, סיוטים, חרדות ואימה, אבל יש גם את הצד של כוח, ביטחון, שלווה, רגיעה ועוצמה.
במצב קשה, הילד צריך להתחבר לצד של היכולת וההתמודדות. אולם הוא יכול לעשות זאת רק אם ההורה לא נבהל, אלא להפך, הולך עם הילד למקום הפחד ומגלה יחד איתו כוחות נפלאים של התמודדות, אמונה ושלווה. כך הילד מתחבר בעצמו ליכולות הרגשיות הנכונות שלו ולא לכיוונים המתוסבכים.
הדברים נכונים ביחס לכל חרדה ולכל קושי, גם ביחס למצב הביטחוני. אם הילד חרד מאזעקות באזור הדרום, למשל, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא קודם כול להשקיע בעבודה פנימית. לא להיגרר לרחמנות ולחרדה בגלל החרדה של הילד, אלא לפעול ממקום מלא אמון ואמונה. הרי תושבי הדרום עוברים תקופות שהן באמת לא קלות, גם בשביל ההורים וגם בשביל הילדים. צריך לשתף את הילד באמת ולשוחח איתו על איך מתמודדים.
תחילה צריך לעסוק ביחד בהשתדלות בדרך הטבע (להיזהר, לשמור על הוראות פיקוד העורף, ללמד את הילדים איך להתנהג כשיש אזעקה). במקביל לכך יש לדבר עם הילד על אמונה. עיקר האמונה שלנו צריך להיות שאבינו שבשמים הוא אבא טוב ומיטיב, וכל מה שהוא עושה לנו מגיע מתוך חסד ודאגה למה שבאמת נכון בעבורנו. אנחנו לא מבינים בחשבונות שמים ויכולים רק להתפלל ולבקש. ומעל הכול, האמונה אינה רק בבורא אלא גם בברואיו – אמונה שהילד שלנו יכול להתמודד עם קשיים, להתפתח דרכם ולהיות אדם מחושל, חזק ומאמין יותר.
בחוץ כבר ירד החושך. נכדתי בת הארבע עמדה לחצות את המדרכה, כאשר היא הבחינה בנחיל נמלים שחורות שכיסו את האזור שעמדה לחצות. מבוהלת ממראה הנמלים, היא קפאה במקומה מתוך חרדה וחוסר אונים.
מהי חרדה?
על מנת לשרוד ולהישאר מוגנים בעולמנו, מוחנו מצויד במערכת בהלה. מערכת זו נועדה לשרת אותנו על ידי הנעתנו לזהירות כשאנו נתונים בסכנה. כבר בגיל שישה חודשים ברחם יש לעוּבר מערכת בהלה פועלת. בהמשך היא תעזור לילד לפתח זהירות, דאגה ומוּדעוּת. מדובר במערכת בהלה המערבת את המערכת הלימבית, את ההיפותלמוס (האזור במוח אשר מפקח על מערכת העצבים), מערכת העצבים העצמאית, מערכת הקשב, המערכת האנדוקרינית ונוירוטרנסמיטרים מיוחדים רבים. מערכת הבהלה ממלאת תפקיד חשוב בהתפתחות, וההורים מהווים את השפעת המפתח בכך שהם מוודאים שהמערכת הזו ממשיכה לפעול בדרך בריאה.
רגשות חרדה - בהיותם לא בטוחים, מעוררי דאגה וחסרי מנוחה - הם רק קצה הקרחון, לא רק אצל ילדים אלא אצל כולנו. מתחת לרגשות אלה מתרחשים דברים רבים שאנו איננו מודעים להם – כימית, פסיכולוגית ורגשית. כמעט אין קץ לְמה שיכול להפעיל את מערכת הבהלה הזו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. כשאנו מרגישים חרדה, פירוש הדבר שאנו מבוהלים.
מה גורם לילדים להיכנס לבהלה?
ילדים נכנסים לבהלה כשמשכיבים אותם לישון, כשתינוק חדש מצטרף למשפחה, כשהם הולכים לגן או לבית ספר, כשהם נשלחים לפנימייה, כשהוריהם מתגרשים, כשהדובי נעלם, כשהם מבינים שמוות הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, כשהם נדחים על ידי חברים, כשמישהו כועס עליהם וכן הלאה. מקורות בהלה אלה ברורים למדי, אך קיימים גם מקורות בהלה נסתרים - ההבנה שההורים אינם יכולים לשמור על ביטחונך, שמשהו רע עלול לקרות למישהו שאתה אוהב, ההרגשה שקשה מדי להתמודד איתך, שאינך יכול לעמוד בציפיות של אחרים, שאינך חשוב למישהו שחשוב לך או שאתה חייב לשמור על סוד שעלול להפריד בינך לבין האנשים היקרים לך. כל הדברים הללו גורמים חרדה והרגשה כרונית לא ברורה שאינך בטוח, שאתה מודאג וחסר מנוחה. אלו החוויות הסובייקטיביות של מערכת בהלה מופעלת, גם אם איננו רואים מה מבהיל אותנו.
ילדים אינם רואים מה מבהיל אותם משום שאז החוויה תהיה פגיעה מדי. החרדה שחשים הילדים מושרשת בפחד מפני פרידה מאנשים ודברים שהם מקושרים אליהם. היא מתבטאת בפחד מפני חושך, נמלים, רעשים, צללים, מפלצות בארון ותנינים מתחת למיטה. ביחס להורים וילדים, פרידה ופחד מפני פרידה נמצאים בסימן עלייה בחברה המודרנית, וכמוהם גם החרדה. מעולם בהיסטוריה לא הייתה תקופה שבה ילדים נפרדו מהוריהם במספרים חסרי תקדים כאלה, בגילים כה צעירים ולמשך שעות ארוכות כמו עכשיו.
מניעת בעיות בהלה ופתרונן
היקשרות עמוקה למבוגר אוהב היא המפתח לעזור לילדים לחוש בטוחים ולמנוע את הבעיות הנובעות מבהלה. אם הכול מתנהל כהלכה, הילד יפַתח יחסים אלה עם הוריו בשש השנים הראשונות לחייו. אבל כשיחסים אלה משתבשים בשל שעות ארוכות בגן כשהילד צעיר מאוד, הוא אינו יכול להיקשר עמוקות ונשאר בתחושת חוסר ביטחון. מערכת הבהלה שאמורה להזהיר אותנו מפני סכנה במצבים מסוימים הופכת עכשיו לתקועה, ביוצרה מצב קבוע של חרדה ורמות קורטיזול (הורמון הלחץ, המתח) במערכת הילד. במצב זה, תשומת הלב נעשית פזורה והלמידה הופכת לבלתי אפשרית.
לבעיה צומחת ומתפתחת זו נוסף השימוש ההולך וגובר בנוהלי משמעת מבוססי פרידה – בידוד, העמדה בפינה, הושבה ב'כיסא חשיבה', ההתייחסות המתעלמת, האיום בתוצאות, מתן אולטימטומים וסנקציות – שמוסיפים לבהלה של הילד, אם בבית ואם בכיתת בית הספר. לא פלא שילדים רבים מאובחנים כסובלים מ-ADD (הפרעת קשב). אין כל דבר לא תקין אצל ילדים אלה, הם פשוט מבוהלים וסורקים את הסביבה ללא הרף כדי לאתר מהיכן באה הסכנה.
הפתרון לבעיית החרדה אצל ילדים הוא לאפשר להם להירגע במסגרת הבטוחה של יחסי היקשרות. מעונות היום, הגנים, בתי הספר וכל מסגרת שבה מטפלים בילדים חייבים להפוך חלק מ'כפר ההיקשרות'. הורים, מורים ומטפלים צריכים כולם לוודא שהילדים מקושרים בצורה נאותה למי שאחראים להם, ושהיקשרויות אלו מתפתחות בצורה עמוקה. עליהם לאסוף באופן קבוע את הילדים הנתונים לטיפולם במשך היום (ראה מאמר נפרד על ריקוד האיסוף), לצמצם את הפרידה בחיי הילדים עד כמה שאפשר, לגשר על הפרידות מהבית למעון או בית הספר, ולקשר בין המבוגרים המטפלים בהם. נהלים וריטואליים אלה מהווים הבדל עיקרי בהתפתחות הבריאה של הילדים, לרבות מערכת בהלה בריאה.
המטרה העליונה של ההתפתחות היא שהילד יהפוך לגמרי אינטגרטיבי - קוגניטיבית, רגשית וחברתית. שאיפתנו היא שהילד יוכל להסתגל לדברים שמבהילים אותו ולגלות בתוכו את האומץ נוכח הבהלה. כדי שמיומנות זאת תתפתח דרושות שנים, ודבר זה לא יוכל לקרות אם אנו דוחפים כל הזמן את הילד לבהלה. עלינו לסוכך עליהם מפני בהלה ככל שאנו יכולים, כדי שאט אט הם יוכלו להסתגל למקרי חוסר התוחלת המבהילים של החיים.
בעת שנכדתי ניצבה קפואה לפני הנמלים וביקשה לחצות את המדרכה, הצטרפתי אליה, נטלתי את ידה ואמרתי: "בואי נספור עד שלוש ואז נרוץ ונקפוץ מעל הנמלים!". זה מה שעשינו והגענו בבטחה לצד השני - יחדיו. סיפור זה הוא משל. כשילדינו ניצבים בפני בהלה עלינו לאחוז בהם, לשמור אותם מקושרים אלינו ולעזור להם להגיע לצד השני בבטחה. אז הם יוכלו לגדול ולהפוך עצמאיים.
לא לפחד מהפחד
תמר ניזרי, מאמנת אישית וזוגית
כאשר התיישבתי לכתוב על נושא הפחדים, עלו בזיכרוני פחדי ילדותי. מהפחד המשתק שמא אבא ואימא לא ישובו הביתה מהיציאה הזוגית, ועד הפחד ללוות את אחותי הקטנה אל הגן שמא ילדים גדולים ירביצו לי.
נזכרתי בפחד כתוצאה מצפייה בתכנית 'כלבוטק' - שבלילה ייכנס לי עקרב לתוך הנעל, פחד שלא עזב אותי במשך שנים. וגם בפחד מהחושך, שנשאר איתי ברמה מסוימת עד עצם היום הזה. זו רק רשימה חלקית, ושתבינו - אני לא תופסת את עצמי כפחדנית.
להתמודדות שלנו כהורים עם פחדי ילדינו ישנם כמה מישורים, וקודמת להם השאלה: הרי פחדי ילדיי הם ההתמודדות שלהם, ומה שייכת ההתמודדות שלי עם הפחדים שלהם? ואולי זו בכלל לא התמודדות בשבילי? ובכן, לרובנו זו אכן התמודדות. בין אם הזירה היא יכולת ההכלה שלי את ילדי המפוחד, או הפער בין רצוני העז לעזור לו ולהוציא אותו מהפחד שלו לבין חוסר יכולתי לעשות זאת.
פעמים רבות, כאשר ילד בא ומספר לנו על פחדיו, אנו ממהרים אל הפתרון: "אבל יש לנו סורגים על החלונות, גנב לא יכול להיכנס!", "הנה, אין מפלצת מתחת למיטה, אתה רואה? אין ממה לפחד!" פתרנו את הבעיה.
באמת? לא כל כך מהר... לרוב זה לא עוזר. נכון, אין ערבי בשירותים, אבל בראש שלה יש ערבי בשירותים, ולא תמיד השכל וההיגיון הם הפרטנרים האולטימטיביים לשיחה עם הפחד. זה לא שאין על מה לדבר. אפשר להראות לילד שהבית נעול ואי אפשר לפתוח. כדאי להדליק את האור ולחפש את מה שעושה רעש בארון, ויחד עם זה להיות מוכנה ש... הפחד יישאר. וזה בסדר.
בכדי לתת לילדינו את הביטחון, יש לאפשר להם גם לפחד. פחד משמעותו חולשה, ולהודות בפחד משמעותו להודות בחולשה. כן, אני לא כזאת חזקה, יש דברים שגם אני מפחדת מהם. האם הוריי הגדולים ויודעי הכול יאהבו ויקבלו אותי עם הפחד שלי? עם החולשות שלי? זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הילד.
האתגר הגדול שלנו כהורים הוא "לנרמל" את הפחד. "זה בסדר שאתה מפחד, כל אחד מפחד ממשהו". אין זאת אלא שהשלב הראשון בהתמודדות שלנו עם פחדי ילדינו - הוא לא לפחד מהפחד.
ברמה המעשית זה יכול לבוא לידי ביטוי במספר דרכים. אפשר לשמוע את התסריט של הילד, את כל כולו. לא להסתפק ב"אני מפחד שנלך לאיבוד". נשאל את הילד: ואז מה יקרה? ואחר כך מה? ואז מה? ומה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
בלי לפחד כלל. בלי רצון לפתור שום דבר. רק לשמוע. לעתים תהיינה לנו הפתעות. כמובן, בלי לעג, זלזול או ביטול של דבריו. כבר הרווחנו את השיחה עם הילד, את הקשר ואת הביחד במקום המאוד בודד של הפחד.
דבר נוסף שעושה פלאות הוא הסיפור. ספרי לילדך את הסיפור שלך. ממה אני פחדתי כשהייתי קטנה, איך התמודדתי, איך זה עבר לי ומה עדיין לא עבר, ועם מה אני מתמודדת היום. כמובן, הכול בהתאם לגיל הילד, וכל אם תעשה בתבונת לבה. סיפורים, לרוב, מעבירים את המסר טוב יותר מדיבור גלוי. אפשר לעצור במתח ולשאול את הילד: מה אתה היית עושה? איך הייתי יכולה להתמודד עם הפחד? כך הילד הופך ממפחד, מקטן - ליועץ, למוביל דרך, לאחד ששואלים את דעתו.
דרך נוספת לעזור לילד לגלות את דרכו בהתמודדות היא לשאול אותו האם כבר קרה לו פעם שהוא פחד ממשהו וזה עבר, והוא התגבר. לפתע הילד יספר לך את הדרך שלו בהתמודדות עם פחדים, דרך מוכחת שמתאימה לו. ההתפעלות שלך מהדרך שלו ומההתמודדויות שכבר צלח יכולה להאיר אותו ולהאיר לו ש...רגע, בעצם אני יודע, בעצם אני יכול.
וברמה המעשית - עד כמה ללכת עם הפחד של הילד? עד איזה גיל להדליק לה את האור בחדר, כי היא מפחדת להיכנס אליו בחושך? עד מתי אלווה אותו לחוג שנמצא חמש דקות הליכה מהבית? מתי כבר נזכה לסיים לילה בלי נספחים שהגיעו אחרי חלום מפחיד?
כמו בעוד תחומים בחיים, אנחנו צריכים לנוע בין שני קצוות: מצד אחד לשמוע את הילד, להכיל את פחדיו, להיות איתו בסרט שלו, ומצד שני להאמין בו שיש לו את היכולת להתגבר, שהוא יכול. לא להיכנס לסרט שלו עד הסוף וללוות אותו לשירותים עד הבר מצווה.
יהי רצון שנזכה "לא להתפחד כלל", ולהאמין בבורא עולם שהוא נמצא, משגיח, אוהב, ולהאמין בכוחות שנטע בנו ובילדינו.
אמון ואמונה
זיווה מאיר, מנחת הורים
החרדה היא נושא רגיש וטעון, ולא קל להתמודד איתו בכתבה עיתונאית. כהורים, הרצון החזק ביותר שלנו הוא לגלח הרים וגבעות ולפרוס לרגלי ילדינו שטיחים אדומים שעליהם יצעדו מעדנות כל ימי חייהם. אנחנו רק רוצים להקל עליהם, אבל לא זה תפקידנו. וליתר דיוק, גם אם נרצה, הרי ממילא אין הדבר בשליטתנו.
כמובן, נשתדל שלילד יהיו ימים נעימים ושעות טובות, אבל לא נוכל לדאוג לכך באופן בלתי פוסק. השאלה היא איך מתמודדים כאשר משהו בסרט לא כה פסטורלי. ואין מה לעשות, יש בחיים גם צדדים כאלה.
אני זוכרת שאחד הנכדים שלי הלך עם אביו לטיול על גשר הירקון, ליד קניון איילון. הם צעדו על הגשר, והאב סיפר לילד: אתה יודע, פעם היה כאן אסון, ואנשים נפלו למים כי הגשר לא היה בטיחותי. הילד הקשיב וענה: וואו, ואז קרה להם נס והם עלו בחזרה?
מעבר לסיפור המקומי הזה, איך אנחנו מספרים לילדים שלנו שלא תמיד קורים נסים? איך מתמודדים עם מציאות קשה של תפילה שלא נענית, של מצוקה, של עצב, של קושי אמיתי של ילד?
כשילד מעלה בפנינו פחד או חשש מסוים, ההורה - שאולי חרד בעצמו - מיד ינסה להרגיע ולומר אמירות כמו "מה פתאום, הכול בסדר" או "מה עולה על דעתך? הרי זה לא הגיוני", או משהו בנוסח "תמיד נשמור עליך". העיקר מבחינת ההורה הוא לסתום את המחשבה או האמירה של הילד. מרוב פחד מהפחד, מרוב פחד מהכאב, אנחנו מיד מזריקים חומר הרדמה, כי העיקר הוא שהילד לא יהיה במצוקה. אבל פעמים רבות דווקא ה"סתימה" הזאת יוצרת מצוקה גדולה יותר או פחד גדול יותר.
לעומת זאת, אם ההורה עצמו לא מבוהל הוא מבין שהוא לא יכול לחסוך לילד את ההתמודדות. ההורה צריך להבין שבמנעד הרגשות של כל ילד, ובעצם של כל אדם, יש את הצד של פחדים, סיוטים, חרדות ואימה, אבל יש גם את הצד של כוח, ביטחון, שלווה, רגיעה ועוצמה.
במצב קשה, הילד צריך להתחבר לצד של היכולת וההתמודדות. אולם הוא יכול לעשות זאת רק אם ההורה לא נבהל, אלא להפך, הולך עם הילד למקום הפחד ומגלה יחד איתו כוחות נפלאים של התמודדות, אמונה ושלווה. כך הילד מתחבר בעצמו ליכולות הרגשיות הנכונות שלו ולא לכיוונים המתוסבכים.
הדברים נכונים ביחס לכל חרדה ולכל קושי, גם ביחס למצב הביטחוני. אם הילד חרד מאזעקות באזור הדרום, למשל, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא קודם כול להשקיע בעבודה פנימית. לא להיגרר לרחמנות ולחרדה בגלל החרדה של הילד, אלא לפעול ממקום מלא אמון ואמונה. הרי תושבי הדרום עוברים תקופות שהן באמת לא קלות, גם בשביל ההורים וגם בשביל הילדים. צריך לשתף את הילד באמת ולשוחח איתו על איך מתמודדים.
תחילה צריך לעסוק ביחד בהשתדלות בדרך הטבע (להיזהר, לשמור על הוראות פיקוד העורף, ללמד את הילדים איך להתנהג כשיש אזעקה). במקביל לכך יש לדבר עם הילד על אמונה. עיקר האמונה שלנו צריך להיות שאבינו שבשמים הוא אבא טוב ומיטיב, וכל מה שהוא עושה לנו מגיע מתוך חסד ודאגה למה שבאמת נכון בעבורנו. אנחנו לא מבינים בחשבונות שמים ויכולים רק להתפלל ולבקש. ומעל הכול, האמונה אינה רק בבורא אלא גם בברואיו – אמונה שהילד שלנו יכול להתמודד עם קשיים, להתפתח דרכם ולהיות אדם מחושל, חזק ומאמין יותר.
לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן