ממלכת גם עדן
ממלכת גם עדןפנימה יח"צ

התחתנו לפני חמש שנים. מאז ב"ה נולדו שני ילדינו, הספקתי לסיים את התואר והתחלתי לעבוד במקצוע שלי, שדי הצלחתי בו. כשהתחתנו בעלי היה כל עולמי, אבל לאט לאט זה השתנה. הקריירה, הבית והילדים גוזלים את רוב זמני ותשומת לבי. אני תוהה האם זה יחזור להיות כך אי פעם? מה צריך להיות מקומו של הבעל בכל מרוץ החיים הזה? ואיך ניתן לטפח את הזוגיות ולחדש אותה?



שואלת יקרה, המצב שאת מתארת מוכר מאד. זה מאוד טבעי להתחתן ולהיכנס לשגרה. ב"ה השגרה דורשת מאיתנו המון - לבשל, לכבס, לנקות, לסדר, להיות רעיה, אימא, בת, שכנה, גומלת חסדים - ורבות מאיתנו גם ממשיכות ללמוד ולפתח קריירה. זה מבורך ונפלא, אלא שצריך לעשות מדי פעם פסקי זמן כשאנו רואים שהשגרה סוחפת אותנו ואנו במרוץ. 


פעמים רבות קורה שסדר העדיפויות משתבש ואני משקיעה את כל מרצי או את רובו לקראת העבודה או הבוס, כשהילדים מגיעים אני עוד מצליחה להתפנות אליהם, אבל הבעל... הוא בטח יבין שהיה לי יום קשה, הוא בטח לא מצפה. ואני מקבלת אותו עם איזה טרנינג של הפועל ת"א או דובוני אכפת לי, שרועה על הספה (מצאי את ההבדלים איך הבוס ראה אותי ואיך עיקר העיקרים, בעלי היקר ראה אותי...), סחוטה מכל היום.

פעם בכמה זמן צריך לעשות חשבון נפש, ולראות "מה שלומנו" - שלי ושל בעלי. מה שלום הביחד שלנו? השמחה שלנו? האהבה, ההקשבה? האם לזה ייחלנו או שחלילה התרגלנו? 
אין בכוונתי לומר שצריך לעזוב את הלימודים והקריירה (כמובן שיש מצבים ותקופות שבהם כן יש עניין להפחית משעות העבודה למען הבריאות הנפשית והשמחה של כל בני הבית, כולל האישה, כמובן!). אבל אם את תוהה האם המצב יחזור להיות כפי שהיה, כפי ששאלת, צריך לזכור ש"אין הדבר תלוי אלא בי". 

אני חושבת שכמו התורה הקדושה, לא נכון לומר "לכשאפנה - אשנה". לתורה צריך לקבוע זמן, קל וחומר שגם יש לקבוע זמן לזוגיות שלנו, זמן שבו הילדים עם שמרטפית או בזמן שהם בגנים או בבית הספר. זמן שבו אנו, רק שנינו, יוצאים למקום שטוב לנו, למסעדה אהובה, לגבעה מבודדת עם אוויר טוב. המפגש הזה יכול להיות גם בסלון עם עוגה טובה שאקנה או אאפה מבעוד מועד לפגישה שלנו. 
 

ומה עושים במפגש? מדברים על הכול! על מה שהיה לי טוב השבוע בעבודה או בבית, על שינויים שאני חושבת שיש לשנות בחינוך ילדינו, להודות לו, לקטר לו, לחשוב ביחד איך אנחנו רוצים להתכונן לכבוד החג הבא (בלימוד זוגי משותף, בלימוד עם הילדים או  בקישוט הבית עם הקטנים). אפשר ללמוד ביחד משהו בדבר חשיבות הזוגיות, מידת השמחה, עין טובה או כל נושא שנעים לנו ללמוד ביחד ויכול גם להעשיר את הזוגיות שלנו.
חשוב שהמפגשים הללו לא יהיו דבר של פעם בשנה, אלא בכל שבוע! ערב או בוקר אחד להקדיש ל"יחד" שלנו. ומה עם שאר השבוע? צריך לעשות "סוויץ'". אם פעם ראש המשפחה היה מקבל את החתיכה הכי יפה של העוף, בימינו, לצערי, נותנים אותה לילדים. המלכנו אותם לבעלי הבית, ומה שנשאר (אם נשאר...) הבעל יאכל. "הוא בטח יסתדר", "הוא לא מפונק", נשים אומרות לי.
ברגע שאני נזכרת מי פה הראש, אז את החתיכה הכי יפה של העוף - בעלי מקבל! את המנה האחרונה בננו מחלק לבני המשפחה, אבל בראש ובראשונה קודם לכולם - לאבא! 
כמובן, זה דורש השקעה, מודעות ובעיקר חשיבה. לשלוח מסרונים לבעל סתם כך באמצע היום. להחביא לו פתקי תזכורת (לא של "תביא את הילדים היום!") בתיק, בכיס המכנסיים או במזוודה - תזכורת של אהבתי אליו. תזכורות שיזכירו לו (ולי) כמה גדולה הזכות שנפלה בחלקי להיות הרעיה שלו. או סתם לכתוב שתי מילות הערכה (וזה לוקח דקה!) בצירוף חפיסת שוקולד שווה או עוגיות ביתיות, על משהו שעשה השבוע ששימח אותי או על משהו שעושה באופן קבוע ואני כבר התרגלתי. פתאום נזכרתי שזה לא טבעי ובכלל לא ברור מאליו שהוא שוטף כלים, לוקח את החבר'ה לגנים, מוריד את הפח, מביא פרנסה הביתה בעמל רב, מספר על אף עייפותו סיפור פרשת שבוע לילדים... אז קחי רגע לכתוב פתק קטנצ'יק שהוא ייתקל בו באמצע היום.

ואם את יודעת שהוא מגיע הביתה בשבע בערב, אז בשש תנוחי לחצי שעה (הילדים יסתדרו נפלא, אל דאגה), שימי לך שירים או ניגונים שאת אוהבת ופשוט תנוחי. תתקלחי. קרם טוב, בגד מחמיא וקצת בושם לא יזיקו. אמרי לבתך שתכין לאבא כוס שתייה קרה שהוא אוהב, והמפגש ייראה אחרת.
ומה עם המקום שלי בבית?

יש לי דודה מופלאה, דודה יפה שמה, ניצולת שואה שגרה בבני ברק. לפני כשבוע היא סיפרה לי שבערב היא קפצה לשכנתה וראתה אותה מאופרת, מקושטת, יפה, שמחה, צבעונית ועליזה. "לאן אתם יוצאים הערב? לחתונה?" שאלה דודתי, "לא", ענתה לה השכנה, "בעלי צריך לחזור מהכולל". דודתי הוסיפה שהיא ראתה מאחוריה שולחן ערוך ויפה, כל החבורה כבר ישנה והיא... יושבת ומצפה לבעלה, עם ארוחה קלה, חגיגית ונעימה. זהו לימוד גדול.

יש שחוששות, ומה עם ה"מקום שלי"? אל דאגה, אני אומרת, הבעל יהיה אשר יהיה, המליכי אותו! שבחי אותו! חפשי ואמרי לו רק את הטוב שבו! וכשיהיה על מקומו יוכל לחזור לתפקידו המקורי ולהמליך אותך למלכה שבממלכתו. כמו שפעם שמעתי, המתכון לזוגיות טובה הוא דאגה לעולם הזה של בעלך ולעולם הבא שלך! במקום "מה, אתה לא רואה שצריך פה עזרה? אני קורסת!", אמרי: "אני רואה שחזרת מאוחר היום, בטח אתה ממש מותש! איזו מסירות יש לך בשבילנו, אתה משוחרר למקלחת ולמנוחה, אני כבר אסתדר איתם".

שמעתי פעם מאישה גדולה: אם את רוצה לדעת כמה קרבת ד' יש לך, תבדקי את הקרבה שלך לבעלך. כל עוד האישה רווקה, השכינה שורה עליה על פי המצוות, החסדים, התשובה ותיקון המעשים שלה. אולם כשהיא מתחתנת, השכינה נמצאת בין האישה לאיש, הצינור של השראת השכינה נמצא שם! זהו הצינור היחידי, המרכזי, להשראת שכינה, השאר זה כבר מעין קישוט, שאמנם נצרך לעם ישראל (תפילה, תשובה, צדקה) אך אם המקום הזה לא קיים, או שהוא פגום או זנוח אז יש חלילה שבר ואי אפשר להכיל את השפע. אני רוצה להרגיש אהבת ד' אותי? אהבת בעלי אותי? שמחה במצוות, שמחה ונחת מהילדים, פרנסה... הכול מגיע מצינור אחד - הזוגיות שלנו, כלומר השקעה בבעלי ובקשר שלנו.

כדאי לזכור ולהזכיר לעצמנו שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן, ואף פעם לא מאוחר מדי. זוגיות היא דבר מתחדש, וכל יום ניתן לפתוח מחדש, ממש כמו השנה המתחדשת.

ומתוך תפילה שד' הטוב יזכנו להיות עזר אמיתי לבעלים שלנו ולעשות תפקידנו נאמנה, ושנזכה לכל הברכות כולן מתוך כך. אמן. ברכה והצלחה!