"ישי, עוד כמה דקות יש לי?!" למה הליפגלוס לא נפתח? דווקא עכשיו הוא נדבק לעצמו ולא מוכן להסתובב. "ישי?" אוף, הוא לא שומע. "נעמה! תשאלי את אבא עוד כמה דקות יש לי!" איפה המסקרה? אני זוכרת שראיתי אותה לפני דקה בדיוק כאן לידי. אולי היא נפלה והתגלגלה? התכופפות קצרה וגישוש מתחת למיטה, בינתיים מגדל המגבת מתפרק מעל השיער הנוטף, וצווארון החולצה מתחיל להירטב. "נעמה!!" למה אף אחד לא שומע אותי בבית הזה?? לפי מצב השמש בחלון אין לי הרבה זמן, אולי דקה או שתיים. צריך להכריע בין איפור בסיסי לבין לגהץ את החולצה של ישי. אי אפשר לוותר על אף אחד מהם. אווף!! "נעמה!! בואי לגהץ!" נעמה ממלמלת ממעמקי האמבטיה שהיא עסוקה ושאני אבקש מתמר. מה יהיה? אני והשמש בחלון בתחרות סמויה.
אני שוטחת את החולצה של ישי ככה ישר על המיטה, מתפללת שהסדין לא יעלה עשן, ומנסה לגהץ בזריזות ביד ימין, בינתיים יד שמאל מפדרת לי את הלחיים. "אביטל!" ישי מנסה מהמטבח לגבור על שאגות הפן של נעמה באמבטיה, "אביטל, מה לשים על הפלטה?" מה זאת אומרת מה-לשים-על-הפלטה? את האוכל! כבר תשע עשרה שנה הוא יודע בדיוק מה התפריט של ליל שבת (שלצערי עדיין מעולם לא השתנה), כל שבת מחדש הוא צריך לשאול? טוב, תפסיקי להתעצבן, אביטל, אני מנסה לנשום עמוק כמו בשיעור יוגה היריונית מלפני שנתיים, אבל בינתיים השרוול של החולצה התקמט שוב וצריך לגהץ אותו מחדש... פפפפףףף... כנראה שאת הנרות אדליק השבת עם פרצוף חצי מאופר, בעל לבוש קמטים, וכמה ילדים שסומכים על העשרים דקות של זמן השקיעה. מה יגידו עלי המלאכים שיחזרו עם ישי מבית הכנסת?
מתפללת לד' שיסלח לי על האיחור הקל, אני מבעירה גפרור. ישי מתרוצץ בין המקרר לפלטה, שעוני שבת, דיון סוער אם צריך או לא צריך מזגן, וברקע עוד אחרון הילדים נכנס להתקלח. אני מתיישבת על הכיסא הקרוב. כולי החמצה. כמה פעמים הבטחתי לעצמי שיותר זה לא יקרה.
חמוץ לי בפה יותר מסתם ימי שישי לחוצים ולוחצים. גם חמוץ וגם מר. השבוע באמת השתדלתי. אחרי שקראתי איזה מאמר של באלבוסטע מופלגת - החלטתי שהשבוע אני מכינה את הסלטים ביום רביעי. הזזתי הצידה את הקול של אימא שנזפה בי שזה לא יהיה טרי-טרי לשבת, ובחריצות טיגנתי ערימות של בצל ושום, קילפתי ירקות לקצב שולי רנד שתוהה מה התכלית, השיש התמלא בקופסאות תבלינים ורסק עגבניות, ואני הלכתי לישון עייפה וגאה - כשמאחוריי במקרר מונחות בסדר מופתי קופסאות פלסטיק עמוסות סלטים. וי.
למחרת המשכתי בקרב שלי. הפעם אני אנצח את השעון. את יום חמישי הקדשתי לאפייה וניקיון מושלם. מה מושלם? רוח הלחימה שלי נשבה בעורפי, ומצאתי את עצמי מנקה יסודי דמה-פסח. לא זוכרת כזה יסודי בערב שבת כולל שפשוף הפאנלים מתחת לשולחן הכתיבה בחדר של הבנות מהסימנים של הנעליים. למבטים המשתאים של הצאצאים הסברתי בלהט שהשבת סופסוף זה יקרה, ובגדול. מכניסים את השבת מוקדם, ובנחת! כולכם - הבהרתי היטב במבט חודר שנדד בין כל יורשי העצר - נכנסים למקלחת עד שתיים אפס-אפס. לא יתקבלו תירוצים, דחיות או בכיות.
חמישי עבר בסימן ריח אקונומיקה לימוני, סידור ערימת הבלאגן שהתגבהה בחדר האורחים ושיוועה לגאולה, וגיהוץ כל הבגדים המיועדים לשבת. נפלא. השטיח נשאב ביסודיות פעמיים, והאטרקציה הייתה לחגיגית כשהזאטוטים (הגדולים סירבו להזמנה) הוזמנו לקפץ על השטיח ההפוך, להוציא את כל החולות שעוד נשארו בפנים. שתי מכונות התקפלו לתוך הארון, ואפילו נחה עלי הרוח ופיזרתי כדורים מפיצי ריח בין המדפים.
את השעות הקטנות של הלילה העברתי בין הסירים על הגז. מתבלת ובוררת, חותכת ומאדה, מקלפת ומטגנת, ובסיפוק גדול מעמידה לקירור שורת סירים עטופי ריחות שבת. הכול מוכן, חוץ מהעוף שצריך לשחות לילה במרינדה החגיגית שהמצאתי. וי גדול.
את שעות השינה המועטות שנשארו לי עד בוקרו של יום השישי העברתי בחלומות נפלאים על מלאכים לבנים שנכנסים לביתנו בליל שבת, מעתירים עלינו ברכות עד בלי די שנזכה תמיד לשבתות כאלה, וטועמים מהעוגה המדהימה של ארבע קומות קצפת בטעמים (אני יודעת שכעיקרון מלאכים לא אוכלים, אבל ככה זה היה בחלום). ואני מצחקת ואומרת: "נו, הבית שלנו לא עד כדי כך מושלם, הנה, את הבוידעם למשל לא ניקיתי..." והם חוזרים ואומרים: "גברת מיכאלי, מעולם לא ראינו בית נהדר וחגיגי כמו שלך". "לא יכול להיות", אני מתענגת על דבריהם, "בטח אצל רוחמי השכנה הרבה יותר נקי משלי...". "לא, לא", נזעקים המלאכים, "אין ולא יהיה בית מסודר, חגיגי ושבתי כמו הבית שלך, גברת מיכאלי. זכיתם במקום הראשון בתחרות 'פני שבת נקבלה'". והם מעניקים לי מדליית שוקולד עם ריח של שום ורסק עגבניות לקול חצוצרות זהב המנגנות ומנגנות ומנגנות... זה היה השעון המעורר שהשתלב לי נהדר בחלום.
אני מגרדת את עצמי מהמיטה לקראת השכמת הילדים, ופתאום מקבלת משנה מרץ כשאני נזכרת במשימה הגדולה שלי להיום - המלכה תיכנס בזמן. מה בזמן - אני מציירת בראשי את התמונה לפרטיה תוך כדי מריחת המשחה על מברשת השיניים - שעה לפני שבת כל המשפחה מתכנסת חגיגית בסלון, נערוך "קבלת שבת" עם עוגה ושוקו, תמר תנגן לנו שיר או שניים, ישי יספר משהו מפרשת שבוע, בעצם הוא יכול גם חידות, ואני - אני אחמיא לכל אחד מהילדים על משהו שהוא עזר בו לקראת שבת. נהדר, אני מחמיאה לעצמי תוך כדי שטיפת המברשת, אפילו אני יוצאת אימא חינוכית להפליא, תמיד זכרתי שעידוד וחיזוק חיובי הם גורמים נהדרים להעצמת אישיות הילד. מילה במילה מכנס בניין שלם האחרון תתיישם אצלי בסלון בעוד כמה שעות. אה, וברקע השולחן כבר יהיה ערוך. כולל המפיות. וי כפול.
והנה אני יושבת עכשיו, אכולת החמצה וחמוצה ליד הנרות. דניאל עוד מתקלח, הכיור עמוס כלים ולכלוך, הגדולות עוד לא לבושות, ישי עוד מתרוצץ להחביא מוקצים (איפה אחר כך אני אמצא אותם?) והחלום הוורדרד שלי הולך ונמוג בתוך השלהבות.
"חלומות שוא ידברון", אני מנחמת את עצמי ויודעת שהמשפט הזה לא ממש קשור עכשיו. המלאכים הלבנבנים שלי הולכים ונעלמים בהשתקפות הנרות על מגש הזכוכית, ואני מביטה בהם, מהופנטת.
איך זה קרה? אני מנסה לשחזר. מה לא עשיתי היום נכון כדי שהשבת תיכנס בזמן? ככל שאני הופכת בראשי העייף את אירועי היום אני מתקשה למצוא סימן תשובה. מאבק בן יומיים ולילה היה נראה מבטיח מתמיד. ליום שישי נשארו רק משימות ספורות, והנה.
מה יש בך, השבת, שהוא כזה בלתי מושג? אני לא חושבת שאני היחידה שנאבקת כדי לקבל אותך בזמן. האם נגזר על כולנו - נשות עם ישראל - להעביר את יום שישי בפקעת לחץ ועצבים? להדליק נרות עם הלשון בחוץ? נכון, אני יודעת שיש כמה מופלאות שרחוקות מזה. אביגיל ששעה לפני שבת יושבת עם בעלה ללמוד פרשת שבוע. חוץ מהנרות - הכל כבר מוכן. או יעלה שסידרה לה יום חופשי ביום שישי ויוצאת עם בעלה לטיול שבועי קבוע בשישי בבוקר, נשאר רק לקלח את הילדים כשיחזרו. אבל הן חריגות, ברור לי. זה על-טבעי לחלוטין.
החלטתי כבר מזמן לא להסתכל יותר על אביגיל, ההשוואות האלה רק תסכלו אותי והפכו אותי עצבנית בגלל מי שלעולם לא אהיה. העדפתי לעשות הכול בדרכי שלי.
מה לא ניסיתי? ביקשתי מישי שיאמר לי את שעת ההדלקה רבע שעה מוקדם ממה שהיא באמת (תמיד ידעתי שיש לי עוד רבע שעה), השכמתי בבוקרי שישי בחמש לפנות בוקר (הייתי עצבנית פי חמש על כולם), עשינו ניסיון וישי העביר את היום החופשי שלו ליום שישי (ויתרתי על זה מהר, הבלאגן חגג כפליים), ערכתי שולחן כבר בחמישי בלילה, אמרו לי שזה עוזר (הקטנים דאגו להניח עליו את יצירות הגואש מהגן, ולעשות חורים לאצבעות בניילון החד פעמי), לא עזר. שום דבר לא עזר. תמיד חסרות לי עשר דקות נוספות.
יש לי שתי תמיהות קבועות בשעה הזו, ליד הנרות. לאן העשר דקות האלה נעלמות? בשעון חורף הרי בסוף השבת נכנסת, גם אם באיחור קל (מכה על חטא מכל הלב כל יום שישי וכל יום כיפור), אבל איך בשעון קיץ אני שוב לא מספיקה כשיש לי קופון של עוד שעתיים וחצי? ותימהון שני הוא איך לפני דור ודוריים, בהעדר המג'ימיקס עושה הנפלאות שלי, תנור הטורבו, קוצץ הפלא והפריזר שעוצר את הזמן - איך, איך על פי כל האגדות המשפחתיות סבתא רבקה הייתה יושבת נינוחה עם חליטת פירות מתוקה וספר תהילים קטן, וכך מקבלת את פני המלכה שעה וחצי (!) לפני בואה הרשמי?! אצלנו זו סבתא רבקה, אבל בראשי אני רואה את כל הסבתות של בית ישראל - כמוה, עטויות שביס לבן, מקבלות פני מלכה כאילו לא הייתה פה במשך היום מהפכת עולם שכללה צלחות מעופפות, מקלחות עם מים חמים ובלי מים חמים, ריצות לשכנים להשלים את מה שלא קנינו, ו--- ו--- ו--- וכמו מדי שבת בשבתו, אני גונזת בשתיקה את שתי תמיהותיי המנקרות, אורזת אותן יפה בחיוך של שבת עד המפגש בשבוע הבא.
אני מתנערת. את הדקות היקרות של אחרי ההדלקה אני שוב מפספסת בחישובים מתסכלים, גם להתעצבן וגם להפסיד תפילות?
אני עוצמת את העיניים. לא רואה בלאגן, לא רואה לכלוך, אין כלים ואין דלי באמצע הסלון. אני לא פה.
מלך העולם. תעשה שאני לא אתעצבן, שלא אכעס על עצמי ועל כולם שהניסיון המושקע שלי כשל, תן לי כוח לחייך לילדים ולישי, תן לי להיות אימא שמחה, תשמור לי על הילדים (ועל כל החיילים, מה את כזאת אנכית חושבת רק על עצמך? ועל כל עם ישראל) שנהיה בריאים, וישרים, תעזור לי לחנך אותם ואת עצמי, שנגדל אותם בנחת, שנתברך בהם, תעזור לדניאל להתיישר מהמרדנות שצצה בו, ותשלח לתמר ולנעמה את הזיווגים שלהם בזמנם ובעיתם, טוב, גם להללי (שמעתי שצריך להתפלל על שידוכי הבנות החל מגיל שלוש), שיהיו כולם אהובים ורצויים - מלפניך, מלפנינו, מלפני המורים, החברים והד---
"אמא", הללי מושכת לי בקצה החצאית, "אני רוצה הפתעה של שבת". "כן, הפתעה של שבת!" כמו משום מקום צצים הצאצאים בזה אחר זה, מוכנים ומזומנים לקבל הפתעה של שבת. אני מביטה בהם ובי - לבושה בחולצת טרנינג וחצאית ניקיונות, חצי מאופרת ועטויה מטפחת חול זמנית, בקשר רופף כזה. וזה אפילו מצחיק. אז אני מחייכת. כשהם מתלקקים דניאל מופיע, תלתליו נוטפים מים - "הי, גם אני רוצה", ואני מבקשת מה' שיסלח לי שאני נותנת לו ממתק לפני הקידוש.
אני נכנסת לחדר, משאירה בסלון עדת מתוקים דביקים, ובאור מנורת הלילה אני בוחרת לי שמלה. אני מוציאה את השחורה המחמיאה ואת המטפחת התואמת לה, שהיא חגיגית כזו לאירועים (יש לי אירוע פעם ב-, לא חבל לבזבז את הבגדים בארון? היום יהיה אירוע), נעלי הבית מתחלפות בנעלי שבת, מוסיפה בושם ועגילים. באור העדין האיפור נראה אפילו יפה. אוספת עוד שתי נשימות לפני שאחזור לתוהו ובוהו בחוץ, עכשיו אני אימא של שבת.