פורים שמח?
פורים שמח?שאטרסטוק

גם תחפושת לא תסתיר את האמת, והיא שאני מפחדת מפורים!

לא בגלל הכמות המטורפת של משלוחי המנות שרצים כאן הלוך ושוב, וגם רופא השיניים שמחכה לנו בסיבוב לא מאיים עליי יותר.

למדתי להילחם בו באמצעות מברשות שיניים קטנות ומשחה קומפקטית שתלווה את הילדים במשך כל חג הפורים. מדי חצי שעה אני שואגת לעברם שיצחצחו שיניים כדי להכין אותם לטופי הבא.

ערב פורים. מימי הספיקה להחליף כבר שש תחפושות. הסאגה המתמשכת התחילה בערב ט"ו בשבט והסתיימה בשעה טובה רק בליל החג עצמו. אגב, אין לי ספק שבבוקר היא שוב תחליף תחפושת. אביבה הגיעה בשעה טובה לגיל שבו הבנות מסרבות להתחפש כי זה לא לכבודן, מה שחוסך כאב ראש אחד ומביא אחר תחתיו. במשך שבוע נאלצתי לשמוע נאומים חוצבי להבות שבהם היא העבירה לכל דכפין את התיאוריה החדשה שלה בכל הנוגע לתחפושות, שהן בעיקר מיועדות לקטנות ממנה ואילו היא כבר עברה שלב.

הייתי רוצה לערוך סקר שהשאלה המרכזית בו היא כמה אימהות באמת שמחות בחג הפורים. זאת שאלה קצת עצובה, כי מצוות חג הפורים היא לשמוח, אך בפועל פגשתי נשים רבות שחוששות מהחג הזה. חג הפורים הגיע, הילדים מחופשים. זה נופל וזה בוכה, האיפור נמרח בכל מקום, ואת שואלת את עצמך איפה התחפושת האמיתית שלך, כי לרגע נדמה לך שהתחפשת למנהלת קרקס.

וכששלב התחפושות מאחורייך עלייך לעבור בשלום גם את שלב משלוחי המנות, ותמיד נשארים פצועים בשטח. הגננת ששמעה שלגננת השנייה שלחת משלוח מנות שווה יותר, והחמות שהעוותה את פניה מול יצירה בלתי מזוהה, שלא נדבר על השכנות שמעבירות ביניהן מידע מפליל: "לך היא נתנה שוקולד שוויצרי יקר? לכיוון שלי היא
זרקה שוקולד פרה! מה, היא חושבת שאני לא יודעת להבדיל בין השניים?".

ועוד לא דיברנו על שלב הסעודה, או אז הידיים רועדות והלב מתכווץ. אימא'לה, הבעל שלי עומד להשתכר? השיכורים הפכו לאימת הנשים, וחבל. הנה, גיליתי לכן את הסוד, השלתי את תחפושת השקר מעל פניי. אני מפחדת מפורים, כי השיכורים מטילים עליי מורא ועצם רעיון השכרות מצמית אותי.

אלא שבעוד אני מונה ופורטת את מקבץ החרדות שכותרתו פורים, יש גם צד שני למטבע. "במשך שנים לא הרשיתי לבני ביתי להשתכר", מספרת לי חברה טובה. "אבל בשנה שעברה גיליתי את הצד היפה של השכרות". "צד יפה?" פערתי זוג עיניים. "כן, כן, מה שאת שומעת, צד יפה!" ואז היא ספרה לי את הסיפור.

"את מכירה את הבן הגדול שלי? בחור מתבגר שרק מסב לנו צער ועוגמת נפש", היא נאנחה. כן, אני מכירה אותו. הילד סובל מקשיי למידה וההורים השקיעו בו רבות. הם עובדים שעות נוספות כדי לממן לו טיפולים ומורים פרטיים, ובתמורה קיבלו נער חצוף שאינו נוקף אצבע בבית וחושב רק על עצמו.

"בפורים שעבר הוא הלך להביא משלוח מנות לאחד מהמורים הפרטיים שלו", היא המשיכה לשחזר, "כעבור
שלוש שעות קיבלנו טלפון בהול שקרא לנו לבוא לאסוף אותו משם. לא דמיינו לעצמנו שניתקל במחזה הבא: בחור בן שש עשרה, שיכור כלוט, צורח וצועק ובועט לכל עבר. התחלתי לבכות. התביישתי מהשכנים. הוא צעק בקולי קולות, וכולם באו לבדוק אם הכול בסדר אצלנו בבית". הקול שלה רעד כשהגיעה לעיקרו של הסיפור. "ישבתי בחדר ומיררתי בבכי. לא האמנתי שכך נראה חג הפורים אצלי בבית. כל השנה אני עוברת איתו תהליכים לא קלים, גם בפורים אני צריכה לבכות?" אבל אז בעלה קרה לה לבוא במהירות לחדר, שם בנה השיכור צועק ובוכה.

"אני לא רוצה לבוא", היא כעסה. "בואי", שכנע אותה בעלה, "תקשיבי למה שהוא אומר!" היא שמעה התרגשות בקולו, לכן הפסיקה לבכות ובאה לחזות במחזה. אולם מיד לאחר מכן חזרה לבכות, הפעם מהתרגשות.

"אני אוהב את ההורים שלי", אמר הנער השתוי, "הם משקיעים בי את כל הנשמה. חבל שהם לא יודעים כמה אני מעריך אותם ואוהב אותם, אבל אין לי דרך להגיד להם את זה, אני מתבייש... אימא, את אשת חיל. אימא, אני
אוהב אותך. אבא, אימא, תודה...". 

בבוקר הוא התעורר ולא זכר מאומה מליל אמש, אבל בשבילה זה היה הפורים הכי שמח בעולם.

הכתבה מגיליון פנימה להצטרפות ולקבלת מנוי במבצע לחצו כאן