אהבה שלא כתובה בספרים

"לא תשעה חודשים כי אם ארבע שנים תמימות חיכינו לו והתפללנו להגעתו. אימוץ זו גם דרך להפוך למשפחה, דרך מופלאה". טור אישי ומרגש.

נועה שפר , ט' בתמוז תשע"ד

מתנה בת ארבעה חודשים
מתנה בת ארבעה חודשים
פנימה

עכשיו הוא ישן בשלווה וברוגע השמורים רק לתינוקות הרכים. מתכרבל בשמיכה ומחבק את הפילפילון הרך.

לפני שנרדם, ישבנו ארוכות על כיסא הנדנדה בחדרו כמדי ערב. וכמדי ערב- מצמידה אותו חזק אליי, מנשקת את הלחיים, את המצח ואפילו את האף. האצבעות הכהות שלו אוחזות את שלי ומדגישות את עורי הבהיר. נושמת אותו לתוכי עמוק עמוק. המלאך הגואל ושמע ישראל, עיניו המלוכסנות כמעט עצומות. עוד יום של אושר, עוד יום של תודה על התינוק המתוק שלנו

לא תשעה חודשים כי אם ארבע שנים תמימות חיכינו לו והתפללנו להגעתו. 

וארבע שנים שקדמו להן של מסע בשבילי טיפולי הפוריות, ייסורי הגוף והנפש והתלבטויות. אי שם במסע הזה אחרי סיבוב מפותל במיוחד, החלטנו שיש יותר מדרך אחת להיות משפחה. החלטנו בהיסוס וספקות ויצאנו למסע מסוג חדש.

הלוואי וכבר אז כל הסובבים אותנו היו רואים שזו לא החלטה של ייאוש או ויתור או שבירה.

הלוואי שכבר אז היו יודעים את מה שכה ברור לנו עכשיו - אימוץ זו דרך להפוך למשפחה. דרך אחרת ועדיין לא ממש מקובלת ולא מדוברת. דרך שדורשת קודם כול התבוננות הכי כנה ואמיתית פנימה. דרך לא פשוטה שכרוכה בקורטוב של אומץ ונחישות. דרך מופלאה עם הרבה קסם ואור, עם הרבה תקווה ואמונה. 

את בננו הבכור קיבלנו במתנה כשהיה בן ארבעה חודשים, תינוק מתוק עם מבט מסוקרן שנכנס לתוך חיינו שלושה ימים בלבד אחרי שידענו על קיומו. בצעדים קטנים למדנו איך להיות הורים, פינינו מקום בלב כדי שיוכל להיכנס לתוכנו.

הילד שלנו לא דומה לנו, בדמו לא זורם דמנו, הוא לא מזכיר גם לא במעט את ההורים שלנו. השורשים הביולוגיים שלו רחוקים מכאן, הוא יחיד ומיוחד והוא הילד שלנו. 

הכי שלו שאפשר

עכשיו הוא ישן ומחר יכול להיות שאני אפגוש חברה מהעבר ואספר לה בהתלהבות שאני אימא והיא תגיד לי כמו רבים לפניה ''אז מי האימא האמיתית שלו?'' ורוב הסיכויים שבסוף השיחה תוסיף ''נו, עכשיו שתזכו לילד משלכם'', ואני אענה בנימוס אבל אתעצב על כך שהיא לא יודעת עד כמה הוא שלי ועד כמה אני שלו, הכי שלו שאפשר. 

אצטער על שאינה יודעת שאימא אמיתית היא אימא שמספרת סיפור וקמה בלילה ומתרגשת מכל מילה חדשה ומנשקת את האף ומחבקת בלי סוף יום אחרי יום. 

נכון, האמהוּת שלי לא הגיעה אחרי לידה ולא חוויתי את החוויה שכולם דואגים להזכיר לי שהיא חוויה מדהימה. טרם זכיתי ללדת אבל זכיתי לאמץ, זכינו לחוות חוויה מדהימה מסוג אחר. לא פחות, לא שווה פחות, לא חזק פחות ובטח לא פחות קרוב. 

קיבלנו מתנה נטולת ביולוגיות בהתאמה מיוחדת ואישית מאוד ישר מאת ד'. מחר נקום ליום חדש המחדש בטובו בכל יום תמיד, לתקווה חדשה ששוני הוא לא מוזר, ש'לא כמו כולם' הוא עדיין שייך ושהדרך האחרת היא קרובה ומתקבלת.

פורסם לראשונה במגזין פנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן