1. ביום ראשון בבוקר הגענו לעיר הבה"דים. מכיוון שרק אני יצאתי לשבת הביתה ושאר החבר'ה נשארו, היה צריך למצוא דרך להגיע לשיזפון.
התכנון היה לעלות על אוטובוס לאילת ולרדת בשיזפון, אבל באוטובוס בדרך לבאר שבע התיישבתי ליד צוער מקורס קק"שים (קורס קציני שריון), והוא אמר לי שיותר משתלם לי לנסוע איתם, דרך עיר הבה"דים.
אחרי תיאום עם המפקד עדו המשכתי איתו לעיר הבה"דים, ושם גיליתי דבר מעניין. בימי ראשון אלפי חיילים עוברים בעיר הבה"דים, והרב פרץ איינהורן ממכינת עוצם מגיע כל שבוע עם שולחן וכיסאות, ספרים, רמקול והרבה כיבוד – ופשוט מעביר שיעור.
החיילים מתחלפים, אחד מגיע ואחד הולך, אבל השיעור נמשך. בחיוך, במאור פנים, חלק מהחיילים הוא מכיר בשמות, אני התרשמתי.
2. יום שני היה יום שלם של מטווחים, על פי הערכה שלי הייתי בירי במטווח יותר מאחת-עשרה שעות במהלך היום והלילה, עם הפסקה קצרה למד"ס ריצה באמצע.
וכשסוף סוף הלכנו לישון תוך כמה דקות כולם היו בעולם החלומות... היה לנו ממש מאתגר לאסוף כוחות כדי לגרד את עצמנו מהשק"שים בקור של המדבר בחמש בבוקר, כדי לקום ל"סעודה מפסקת" לפני הצום. לא ידעתם שגם לפני עשרה בטבת יש סעודה מפסקת?
3. על פי פקודות מטכ"ל, בצומות אסור לעשות פעולות גופניות, אז למפקדים היה אתגר למצוא מה לעשות איתנו עד שתגיע הטיולית שתעלה אותנו לבסיס.
הסמל פתח לנו שעון, ואמר שעוד שתיים וחצי דקות כולם יושבים בצילייה של המחלקה ואריה מינקוב (עבדכם הנאמן) ידבר על עשרה בטבת.
די התקלה הייתי אומר, אבל נזכרתי ברעיון ששמעתי פעם. בשנות התיכון למדתי בישיבת דרך חיים (הישיבה הקטנה בשעלבים), ובאחת השנים ראש הישיבה, הרב מתניה אריאל, העביר שיחה לעשרה בטבת ואני זוכר אותה עד היום.
האבודרהם כותב שאם עשרה בטבת היה חל בשבת היו צמים בשבת, מה שאפילו בתשעה באב לא עושים. הסיבה לחומרה הגדולה של הצום הזה היא בגלל שביום הזה עם ישראל איבד את המעמד המיוחד שלו, והגויים הרגישו שהם יכולים לבוא ולעשות מצור על עם ישראל.
כבר לא היה ברור שעם ישראל הוא אור לגויים. הצער הגדול בעשרה בטבת הוא על זה שאיבדנו את התפקיד המיוחד שלנו, את המקום המיוחד שלנו בעולם, וחלק ממטרת הצום היא לעורר אותנו לחזור למצב שבו אנחנו צריכים להיות.
3. עלינו עם טיולית לבסיס, כולנו נדרשנו להישאר בבית הכנסת ופעם בשעה יש מסדר לבדוק שכולם נמצאים.
בסוף הצום, נעמדנו במסדר, והלכנו לשבור את הצום ואחר כך לעלות על הטיולית חזרה לשטח. המ"מ שלנו לא מבזבז זמן, ותוך כמה דקות חזרנו למטווחים.
האמת היא שהמ"מ ממש ראוי להערכה, התפקיד והדרגות שלו לא גרמו לו להיות קשה עם החיילים, הוא יודע איך מצד אחד לשים גבולות ואף אחד לא מתפזר לו יותר מידי, ומצד שני האווירה איתו נעימה ונוחה. בכל מקרה, למרבה הבאסה נתקעתי יותר משעתיים על סוג אחד של ירי במטווח, ופשוט כל פעם לא הצלחתי לעבור, ממש מבאס.
4. המשך השבוע היה כבר יותר טוב, צמצמתי פערים וברוך ה' עמדתי בהספק של המחלקה. כשסיימתי את אחד המטווחים ויצאתי החוצה ראיתי את הרב של הבסיס מסביר לכמה מהחבר'ה במחלקה איך עושים עירוב בשטח.
שיעור מעשי בתוספת הדגמות על תל המתלקט ועל איך בונים עירוב זה לא דבר שפוגשים כל יום. כמובן שהצטרפתי לשיעור, מעשיר מאוד ללמוד הלכות חדשות בתחום שבדרך כלל לא מגיעים אליו. אני נהנתי.
5. זוכרים את "מסדר התקווה" משבוע שעבר? אז מסתבר שכנראה כל שבוע יהיה מסדר עם המ"פ ובו כולם יימתחו לדום וישירו את 'התקווה'.
המ"פ אמר במסדר השבוע שהנושא השבועי הוא מצוינות, כלומר שכל אחד יעשה את המקסימום שהוא יכול. אני לא יודע האם האמירה הזאת המריצה חיילים בצורה משמעותית, אבל נתינת הדגש על דבר כזה או אחר מוצאת חן בעיני. לא רק לעשות את מה שכתוב בלו"ז, להוסיף דברים מלמעלה כדי שכולנו בסופו של דבר נהיה לוחמים טובים יותר.
