ניסיונו של סעדי עלי אבו חאמד לרצוח במהלומות גרזן את המאבטח הלא חמוש צביקה כהן בקניון במעלה אדומים חורג מהדפוס הרגיל של טרור הסכינים הפלשתיני.
השניים חלקו מקום עבודה משותף ולגמו יחד ספלי קפה, וכשראו איש לרעהו את הלבן בעיניים, הם הכירו את המבט ואת צליל הדיבור.
יש הבדל מסוים בין רצח של אויב אנונימי בנסיבות שאינן מצב מלחמה - דבר הגרוע בפני עצמו - לבין פשע נורא כזה המתבצע באדם שיש לו שם וכתובת המוכרת למניף הגרזן. לא שיש לי קצה־קצהו של צידוק לטרוריסט הרוצח מישהו זר בכיכר העיר, אבל התפרצותו של אבו חאמד כלפי כהן מלמדת כי אם לא מדובר במקרה ייחודי כי אז האינתיפאדה המוזרה הזאת עברה שלב נוסף בדרך להתבהמות, להחרפה.
טבעי ומובן מאליו שבני משפחתו של צביקה כהן - שכבר ידעו פגיעה מהטרור הפלשתיני בסיבובים קודמים - הביעו אכזבה שהמחבל נעצר ויועמד לדין (ולא שילם בחייו). משנעצר אין לפגוע בו, ומספסל הנאשמים הוא עתיד ללעוג להם בבואם לצפות בעשיית הדין. מכאיב, אך אין דרך אחרת.
הטרור במעלה אדומים עלול להתגלות כנקודת תפנית ביחסי יהודים ־ ערבים לאורך כל קו התפר הארוך בין שני העמים. בענפי צרכנות ושירותים משני צידי הקו הירוק מתקיימת עבודה משותפת ונוצרו יחסים אישיים מעודדים, ואף שכבר נשמעו טענות על התנכלות בבניית בתים גבוהים, מעולם לא אירע כדבר הזה.
האם יגביר עתה את אי האמון בין יהודים תל־אביבים שעובדים במחיצת עזתים במסעדה שבה הם משתמשים בסכינים חדות? היש משמעות עגומה לכורח שנולד מייד לאחר התקרית האחרונה לאסור כניסת פלשתינים למעלה אדומים? אין כמעט אפשרות אחרת. החשד שכה נחוץ לערנות מפני מי שאורב למבקש נפשו הוא גם הזרז לכל ניכור מתעצם בין הצדדים. זה מובן, אם לא במודע - כי אז בתת־מודע.
כל אירוע כזה מציב סימני שאלה מעל המדיניות המבחינה בין מחבלי הסכינים לבין האוכלוסייה הפלשתינית, שברובה המכריע אינה שותפה לטרור. עדיין מדיניות הריסון היא הנכונה, אבל התוצאות העגומות כמו בפיגוע במעלה אדומים מעצימות את נטיית הלב לנהוג ביד קשה. היא שגויה, אבל ככל שטרור הסכינים עולה מדרגה אחר מדרגה, יקשה על הממשלה להתמיד במדיניות ההבלגה היחסית שאימצה מאז הדקירה הראשונה.
מתוך "ישראל היום"