1. שר הביטחון המיועד, אביגדור ליברמן, סיפר לכולנו השבוע על הצורך להתפשר, על זה שבמשא ומתן קואליציוני לא מקבלים הכל, ולמעשה הבהיר שדרישותיה של המפלגה צומצמו ל-2. תיק הביטחון והרפורמה הפנסיונית.
רוצים להבין עד כמה ליברמן התפשר? לא צריך בשביל זה זיכרון ארוך מדי. למעשה, רק לפני חודשיים פרסמה ישראל ביתנו את רשימת עשר הדרישות לכניסת המפלגה לממשלה. זה היה לאחר עוד נאום לוחמני של ראש המפלגה, אביגדור ליברמן, בו הזכיר ליברמן מספר פעמים את עשר הדרישות.
כמה דרישות מתוך העשר התקבלו? משהו סביב אחת וחצי. קצת מסובך לחשב במדויק, אבל זה פחות או יותר הכיוון. כל הדרישות שמהותן שינוי מדיניות ושינוי פניה של החברה הישראלית נזנחו ונדחקו הצידה, וליברמן בעצם החזיר את מפלגתו לתפקיד של ש"ס של העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר.
בסופו של דבר המפלגה בחרה לנטוש את הניסיון להשפיע על פני החברה לטובת טיפול בבעיות (אמיתיות מאוד, יש להדגיש, ובהחלט דורשות פתרון) של קהל המצביעים הטבעי והנאמן של המפלגה. הרווח מבחינת ליברמן הוא חיזוק הבסיס הטבעי של המפלגה, והמחיר עשוי להיות במידה רבה ויתור על היומרה להפוך למפלגה גדולה, ובטווח הארוך בעיה אלקטורלית לא פשוטה. הדור השני של העולים הללו זקוק דווקא לשינויים החברתיים, כדוגמת ברית זוגיות והקלות בנושאי גיור, ולא להישגים התקציביים שחשובים בעיקר לדור העולים הותיק.
2. שינוי מדיניות אחד שהוכנס לתוך ההסכם הקואליציוני בין ישראל ביתנו לליכוד, ולכאורה צריך, לפחות במידה מסוימת, לשמח את כולנו, הוא ההחלטה לנסות להקשות על בית המשפט העליון לבטל חוקים. על פי ההסכם יפעלו הליכוד וישראל ביתנו לשנות את החוק כך שבית המשפט העליון יוכל לבטל חוק רק בשבתו בהרכב מלא של חמישה עשר שופטים וברוב של שמונה שופטים.
אלא שתרשו לי להרגיע את צהלות השמחה. לא מדובר בסעיף אמתי בהסכם, אלא יותר בסוג של "הודעה לתקשורת". איך אני יודע את זה? כי אני מקשיב למי שהפך את עצמו, במהלך האופורטוניסטי של העשור, ללורד שומר החותם של בית המשפט העליון, שר האוצר שלנו, משה כחלון. על מנת לתמצת את עמדתו בנושא בחר כחלון לעשות שימוש רק בשתי מילים, "לא יקרה", ואלו שתי המילים שבהן גם אנחנו נבחר.
על הגיחוך שבעמדתו החדשה של כחלון כבר כתבנו לא פעם. העניין הוא שגם אם מדובר בעמדה שמניעיה אופורטוניסטיים לחלוטין, הרי שזו עמדתו של כחלון ועמדת מפלגתו, ולכן הסיכוי לאיזה שהוא שינוי חוק בתחום הזה הוא לא קלוש, אלא אפס מאופס. שום סיכוי.
אם נתניהו וליברמן היו רוצים שהסעיף הזה יהיה באמת סעיף בהסכם הקואליציוני, הם היו טורחים לתאם אותו עם כחלון (והאמת היא שבינינו, זה סעיף שכחלון, גם בתחפושת הנוכחית שלו, יכול לחיות אתו בשלום), בדיוק כפי שהם טרחו לתאם עם כחלון את נושא הפנסיות. בכך שחתימת הסעיף לא לוותה בהסכמות עם כחלון הצהירו למעשה נתניהו וליברמן שהם חתמו את הסעיף הזה סתם, על מנת להצהיר שככה הם היו רוצים שיהיה יום אחד. מתי? רק הקב"ה יודע.
ועדיין, זה לא כל כך רע שיש שם סעיף כזה, אם כי לצערי בכלל לא בטוח שזה סעיף מועיל. עצם ההצהרה על רצון לעשות שינוי בתחום הזה היא הצהרה טובה. רק צריך לזכור שהמרחק ממנה ועד הביצוע הוא לעת עתה אינסופי.
3. אנחת הרווחה בימין מעזיבתו של יעלון את משרד הביטחון מובנת מאוד. לא היה צריך לחשוף את תמלילי ישיבות הקבינט ממבצע צוק איתן על מנת להבין עד כמה הנהגתו של יעלון את נושא הביטחון בישראל היתה לא מוצלחת. אולם צריך כבר עתה להתכונן נפשית לכך שלא עומד להיות שום שינוי לטובה במדיניות משרד הביטחון כלפי ההתיישבות ביהודה ושומרון. אם כבר יהיה שינוי, סביר להניח שהוא יהיה הפוך.
על מנת להסביר את ההערכה הזו, תרשו לי קודם לצטט איש חכם שקוראים לו פרופ' אריה אלדד, אשר אמר רק השבוע, בראיון לערוץ 7, "ליברמן הוא ימני רק כשצריך לקלל ערבים".
בקדנציה השניה של יעלון במשרד הביטחון, לא מעט בזכות החילופים שעשה בתפקיד "יועץ השר לענייני התיישבות", חלו כמה שינויים מהותיים בכל הנוגע להתיישבות ביו"ש. ביטול כמעט מוחלט של השימוש ב"צו שימוש מפריע", אישור של יחידות דיור רבות בגופי התכנון והסרת עניבת החנק מעל כמה וכמה ישובים, שינוי אופי תשובות המדינה לבג"ץ בעתירות נגד ההתיישבות ועוד.
העובדה שליברמן מצד אחד "נהנה" מתדמית מאוד ימנית, ומצד שני לא באמת נמצא במקום הזה מבחינה אידיאולוגית, היא מתכון הרסני במיוחד בהקשר הזה. מצד אחד, גם אם ליברמן ירצה לשפר את המצב יהיה לו קשה מאוד מכיוון שהוא יהיה נתון ללחצים כבדים הרבה יותר, הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. מצד שני, בכלל לא בטוח שהוא כל כך ירצה לשפר את המצב.