מראה אל עצמנו
ואז, אל העם שכל כך הרבה האשימו אותו בציניות, במגזריות, בשנאה הדדית הגיע נגיף זעיר ואכזר וחשף כל כך הרבה טוב ויופי שהקפדנו להסתיר מעצמנו.
פתאום העם שהיו לו אינספור סיבות ותירוצים להשתבלל אל תוך עצמו בוחר אחרת. פתאום נחשפים בני הנוער בתפארתם כשהם מחפשים היכן ולמי לעזור, ללא הבדלי מגזר, פתאום צוותי הוראה דואגים שלא להיעלם מנוף חייהם של התלמידים (כן, למרות ההיא שקוננה על כך והצחיקה את כולנו), פתאום הם לומדים איך ללמד אחרת, מלקטים חומרים מקצה העולם כדי לעניין את הדור הצעיר, פתאום כולנו מעריכים ובקול רם את צוותי הרפואה שהמונח "מוסרים את הנפש למענינו" מקבל אצלם משמעות נוספת, פתאום כולם מתנדבים לעשות לאחרים את כל מה שעד כה היה פרנסה עבורם, פתאום יועצים שכדי להעביר איתם שעה היינו צריכים לשבור תכניות חיסכון, יוצאים מגדרם כדי לעזור לייעץ ולסייע, פתאום כולם מצחיקים את כולם (לא לכולם זה מצליח, אבל שאפו על הניסיונות והמאמצים), פתאום אנחנו לא כל כך מבינים על מה מתקוטטים שם המנהיגים כשהם מדברים על פוליטיקות ומאבקי כוח, ועל מה בכלל להטנו והתרגשנו בבחירות שהיו רק לפני כמה ימים כשבעצם מתברר שכולנו בן אדם אחד עם אויב משותף.
לחיי העם הזה
ואחרי הכול?
וכשתיאלם תרועת הנגיפים ונחזור לשגרתנו הברוכה, אחרי שניזכר בפרוצדורה הישנה ההיא של לחיצת יד, אנחנו עלולים לגלות שעסקים יכולים להסתדר עם סד"כ מצומצם בהרבה, שלא תמיד צריך לשכור משרדי פאר ואפשר לתפקד לא רע גם מהבית, שאירועים משפחתיים יכולים באמת להיות משפחתיים ושחיינו מצופים בלא מעט שמנת מיותרת. מה התובנות הללו יעשו לנו ולמשק? למומחים פתרונים. אותם כנראה תמיד נצטרך...
בחייאת בני
בני גנץ נכבד, תגיד ת'אמת, אתה בטוח שהיית רוצה להיות עכשיו ראש ממשלה? ככה סתם, לצנוח מכהונתך כמנכ"ל חברה פושטת רגל אל כס ראש הממשלה ולהעמיס על שכמך את גורל כולנו? כה, בלי הכנה, בלי היכרות עם המערכת, בלי ניסיון, להיכנס לנעלי הענק של מי שאמור לנהל את המדינה המורכבת שלנו בתוך בליל הסערה הכלל עולמית? הרי גם אם מפלגתך הצעירה הייתה זוכה ב-70 מנדטים ניתן היה לצפות שרגש האחריות לעתידה של ישראל היה מביא אותך, מר גנץ, לבקש מנתניהו לעשות טובה ולהישאר עוד כמה חודשים בתפקידו כדי להעביר אותך סטאג' הכרחי. אין לנו מדינה ספייר לניסיונות.
שוב ההיגיון המוזר הזה
ובנוסף לכל הקורונות, ברשות הפלשתינית דורשים מישראל לשחרר את המחבלים הכלואים פן יבולע לבריאותם. חיפשתי, פשפשתי וגיששתי וגם אני, אני משער כמוכם, לא מצאתי הגיון בדרישה המשונה לשחרר לחלל האוויר החופשי את נגיפי הרצח הללו בגלל נגיף הקורונה. לתומי סברתי שזו בדיוק השעה להכניס אותם לצינוק מבודד שהרי ידוע שצינוק לרשעים טוב להם וטוב לעולם.
מרימים גבות
שוב ושוב הראו לנו במהדורות השונות את אותה חתונה חסידית משופעת אורחים רוקדים ומפזזים עם רבניהם ואדמו"ריהם ובמבט נוזף (ומוצדק לעניות דעתי הבלתי קובעת) תמהו שם על ההתעלמות מההוראות הברורות כל כך ומ'ונשמרתם' הנחרץ כל כך, והכול צודק ומוצדק. לי רק נותר לתהות למה לא ראינו באותן מהדורות את אותו קול נוזף ואותן גבות מתרוממות אל מול צילומים של מאות מוסלמים, ואולי יותר, מתפללים בצפיפות באל אקצה, כולל ביום שישי האחרון, אבל לא רק בו.
דו"ח הגזענות
השבוע פרסם משרד המשפטים את הדו"ח השנתי של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות, וממנו עלה פילוח התלונות על גזענות כדלהלן: 37% מקרב המתלוננים הם יוצאי אתיופיה, 26% הם בני החברה הערבית, 5% חרדים, 5% יוצאי בריה"מ לשעבר, 3% מזרחים, 3% להט"ב.
ואני עדיין מחכה ליום שבו נפנים שגזענות זה לא רק מה שהחדירו לנו לראש בכישרון רב, בניג'וז אינסופי בתאווה משונה להכפשה עצמית. אני מחכה ליום בו נראה כחלק מהמאבק בגזענות את המאבק באלה המכנים יהודים בני קופים וחזירים ומייחלים למדינת יודנריין שתקום בלב הארץ. אבל את השיח הזה אנחנו שומעים ואף אחד לא קם. התרגלנו לשמוע את מנהיגי הרש"פ מדברים כך, את האימאמים במסגדים שואגים כך, את חברי הכנסת של השמאל הקיצוני תומכים בכך, ובעינינו זה לגיטימי. איש לא מתלונן במשרד המשפטים ובוודאי שלא במשטרה. למה בעצם?
סוכן תרבות
בתכנית שכול כולה תרבות, כך לפחות מבטיח שמה, 'סוכן תרבות', ומול צמד מראיינים תרבותיים, אחד מהם, קובי מידן, אפילו נחשב בעיני רבים לגורו של תרבות, ישבה נערה-בחורה צעירה, עדן הלנה, ודקות בודדות לפני שעלתה לשידור התבשרה שהקורונה מחקה גם את האירוויזיון בו הייתה אמורה לייצג את ישראל (בשיר רב סיכויים, אגב),
מידן ופרטנריתו, לוסי האריש, ביקשו את תגובתה המיידית והראשונית של הנערה שגילתה רק לפני רגע שכל תקוותיה נגוזו, כל הכנותיה המתישות התאיידו. לא אנשי טלוויזיה מנוסים שכמותם יתנו לסקופ הלוהט לחמוק מידיהם. ועדן ניסתה לבטא משהו בין הדמעות והגמגומים, רגע שצלמי טלוויזיה יודעים לעוט עליו, לכוון את המצלמות היישר אל תוך העיניים בקלוז אפ שרק מצפה ומייחל לדמעה הבאה. כן, כן, אומרת לה המצלמה, תני לנו עוד קצת מהבכי והצער הזה, תני לנו עוד מניגוב הדמעות הזה, אל תחסכי מאיתנו בדל יגון, והקלוז אפ מתנקז אליה עוד ועוד.
אחר כך הפך הרגע הטלוויזיוני הזה לחלק בלתי נפרד מהמהדורות בשלל הערוצים, כי איך אפשר לוותר על דמעה בשידור. הרשו לי לשאול (מבלי להתייחס לאירוויזיון וחשיבותו, זה ממש לא העניין): ככה נראית התרבות שלכם? לרקוד את ריקוד הרייטינג על דמעותיה של צעירה שמשוכנעת ברגעים אלה שעולמה קרס עליה? לוסי וקובי, אתם מרגישים בנוח עם ההתמקדות הצהובה הזו? זה סוכן התרבות שלכם?
נראה שהפרידה מתקרבת
בסוף לא תהיה ברירה וגנץ ייפרד מלפיד ובוגי. היהירות של זה והשנאה של זה (בהתאמה) לא יאפשרו להם לשבת בממשלה אחת עם נתניהו, בעוד גנץ, בסופו של יום, מבין שכדי להגיע לבלפור ולא שוב אל הקלפי הוא צריך לתת יד לנתניהו.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]
לעוד כמה הערות קודמות: