זו הייתה שיחה כנה רוויה בכאב ותסכול עמוק:
מה בדיוק אמורים לעשות הורים שליל שבת אחד, הילד המתבגר שלהם מודיע להם באופן חגיגי שנמאס לו ללכת לתפילה והוא מרגיש שגם ככה הוא לא מקבל שום דבר ואין לו קשר או תחושת שייכות ולכן מעתה והלאה הוא מוותר על התענוג ועמם הסליחה.
"תגיד לי מה אני אמור לומר לו? מאיפה אני מתחיל בכלל?" שאל אותי האבא בכאב. "שהילד שלי יגיד לי ככה פתאום באמצע החיים שהוא לא מרגיש קרבה לאלוהים ולכן הוא רוצה להפסיק להתפלל?"
ואז שאלתי את האבא איזה טיעונים הילד שלו השמיע ומה הוא בכלל אמר.
"המון דברים" ענה לי: "שהוא לא מרגיש שהקב"ה בכלל מקשיב לו. שהוא לא מתחבר לכל החוויה הזו של התפילה. מאיפה אני יודע מה לענות על טיעונים כאלו?"
ושאלתי אותו מתי יצא לו לאחרונה לשבת עם הילד שלו ולדבר איתו על אלוהים או על התפילה או על קיום מצוות או מה למשל אומרת לו הכיפה שעל הראש שלו.
"מה היא אומרת לו?" ענה לי בכאב: "הוא אמר לי שאני אקח לתשומת ליבי שרק משום כבודי וכבוד אמא שלו הוא עדיין הולך עם הכיפה על הראש שלו ושאני לא אתפלא אם הוא יתחיל להוריד אותה כי היא מתחילה קצת להיות כבדה לו על הראש"
*
ואז שאלתי אותו האם יצא לו לדבר עם הבן שלו על כל העניין הדתי הזה ומה בכלל המשמעות של הדת בעבורו
"אף פעם לא דיברתי איתו על זה" ענה לי והמשיך: "חשבתי שלא צריך ושאין טעם סתם לפתוח תיבת פנדורה. בשביל מה זה טוב. לא האמנתי שיום יבוא וזה יתפוצץ לי ככה בפנים".
ובעצם אם אנחנו חושבים על זה, התפילה היא חתיכת עניין שלפעמים מגיע בסתירה גמורה למסרים שהילדים שלנו מקבלים מהעולם: אתה המרכז. והכי חשוב זה לממש את עצמך.
ופתאום האדם, נזר הבריאה, נדרש לזוז הצידה ולפנות מקום לאלוהים. להתבטל ולהרגיש שתכל'ס, עם כל הכבוד לשליטה ולרצון שלנו לכוון כל דבר אנחנו בעצם אפסים במרחב בלתי נגמר שיש לו מכוון שמחליט על הכול.
*
ואם נחשוב על זה, אז בעצם איך אפשר לרצות ולצפות מנער בגיל ההתבגרות שבניגוד גמור למהלך הטבעי של הצורך שלו בשליטה, ייקח צעד אחר אחורה ויתבטל לקראת אלוהיו?
הרב דוב זינגר מדבר על כל העניין כשהוא קורא למהלך הזה אינטליגנציה דתית: כלומר היכולת שלנו להכין את עצמנו מתוך מודעות והכוונה לחוויה הכל כך גדולה הזו שנקראת תפילה. חוויה רוחנית שמצריכה הכנה והשקעה והמון משאבים מקדימים שבהם הנער המתבגר יברר בינו לבין עצמו בשביל מה הוא בכלל צריך להתפלל? בשביל מי הוא בכלל מתפלל? מה נותנת לו התפילה הזו? מה זה בעצם הטקס הזה של טקסטים שלפעמים מרגישים קצת כמו פלייליסט שחוזר על עצמו ואיפה בעצם יש לנו את אלמנט החידוש בכל העניין?
*
אז הורים שהילדים המתבגרים שלהם מחליטים בוקר אחד להפסיק את הניגון העתיק והנפלא הזה שנקרא תפילה תדעו שהכול התחיל בנקודה בזמן בו הילד נתקל בשאלות שנשארו ללא מענה ובעצם לא בירר לעצמו את העניין וגם אף אחד לא טרח לברר איתו ולפתוח לו את הבירורים האלו.
אל תחכו שהילד שלכם יכריז שהוא סיים עם התפילה, קחו יוזמה, בררו את העניין ועודדו אותו לשאול שאלות, הכי קשות ונוקבות שקשורות למהות התפילה וליחס שלו לחוויה הזו.
בצורה הזו הוא גם ילמד שזה לגיטימי לשאול שאלות הגם שלא תמיד יהיו לנו את התשובות המתאימות וגם יתחיל בתהליך עומק שבסופו עם הכוונה נכונה, הוא יגש לתפילה ממקום שלם נכון מדויק ובעיקר מחובר יותר.