שבוע טוב
שבוע טובצילום: ISTOCK

כמה ממשלות אנחנו צריכים

אין לי ראיות ממשיות לכך, אבל יש לי יותר מחשש שאנחנו במציאות של שתי ממשלות לעם אחד. ממשלתנו עתירת השרים מפולגת ברמה של מתקפות הדדיות אינסופיות בין חלקיה, מה שמן הסתם מוביל גם לנתק מעשי בין שרים.

הרי לא יתכן שאותם שרים שמאשימים את השר לביטחון פנים בשימור האינטרסים של ראש הממשלה גם משתפים אתו פעולה. לא יתכן שהמחצית האחרת, זו שרואה בשר המשפטים מגן שחיתויות ועיוותי משפט, או את שרת התחבורה כמי שעסוקה רק בחיזוק מעמדה בליכוד ושאר האשמות שלא כאן המקום לדון ברצינותן, די לנו בכך שהן קיימות, משתפים איתם פעולה.

ועדיין לא דיברנו על הנתק המוחלט הקיים מן הסתם בין שר החינוך גלנט לשר החוץ אשכנזי בשל אותה פרשת הרפז הזכורה. ועוד לא הזכרנו את מחצית הממשלה העסוקה במתקפה ישירה ובוטה על ראש הממשלה שתחתיו הם מכהנים, מה שמטבע הדברים גורר אחריו נתקים וחוסר יכולת לשתף פעולה ולקבל את מרותו של העומד בראש.

היעדר שיתוף פעולה כזה, אם אכן יוכח שהוא קיים, מונע את התייעלות המערכות, מוביל לכפילויות, לנפילת עניינים בין הכיסאות, להטלת אחריות הדדית, להסתרת מידע בין משרד ממשלתי אחד לשני ועוד רעות חולות שאולי יהיה מי שיחקור ויגלה שמי שמשלם עליהן הוא כל אחד ואחד מאיתנו...

זעזוע חד סתרי

בתוך כמה זמן, לטעמכם, הייתה מתחוללת סערה תקשורתית וציבורית אם באחד מספרי הלימוד של מערכת החינוך הדתית או החרדית היה מתפרסם משפט שמתייחס בחיוב מסוים למעשה שביצע עמי פופר (לא חלילה תמיכה במעשה, אלא רק מידה מסוימת של חיוב)? בתוך כמה זמן היו מגיעים חוקרים לבדוק מי הדפיס את הספר, מי כתב אותו, מי אישר אותו ופותחים בחקירה משטרתית מסועפת? בתוך כמה זמן היינו רואים הפגנות סוערות ליד בתי הספר בהם נלמד אותו ספר מסית ומדיח? בתוך כמה זמן היינו שומעים ורואים איך מוזמנים לאולפני החדשות הורים מזועזעים מהטראומה שנגרמה לילדים, ילדים שמתארים את האווירה המסיתה בכיתות ובעיקר מנהיגי הציבור הדתי (או החרדי) המתנצלים ומכים על חטא גידול הביאושים שגדל בערוגתם ואין לתת לו יד בשום פנים ואופן, אלא לגנות אותו בכל פה?

סביר להניח שכל האירועים הללו היו מתרחשים בתוך יממה אחת. 24 שעות סוערות של ראיונות, פרשנויות, הצעות חוק, נאומים בכנסת ובעיקר גינויים מכל עבר ובכל פה.

אז איך קורה שבשתיקה תקשורתית וציבורית רועמת מתקבלת המציאות שבה בין דפי ספר הלימוד לכיתה ה' ברשות הפלשתינית מופיעים דברי שבח והלל לדלאל מוגרבי, ארכי-טרוריסטית שהנהיגה את טבח 38 אזרחים ישראלים ובהם 13 ילדים בשנת 78'? איך זה שאיש מאבירי זכויות האדם, זכויות הילד, החתירה לשלום ושאר המילים היפות, לא מצא לנכון להפגין מול המוקטעה האחראית לאישור חומרי התועבה הללו? האמת היא שאני לא ממש מצפה לתשובות. התרגלנו כבר לצביעות הזו, אבל לפחות כדאי שהיא תהיה גלויה ומונחת על השולחן. כל אותם שהיו מפגינים בסיטואציה הראשונה שתיארנו כאן, כוספים ועורגים להקמת מדינה לאחראים להאדרת מוגרבי ודומיה.

אגב, חשוב לזכור שמקרה מוגרבי הוא רק אחד מתוך ים של דברי הסתה ושבח לטרור בספרי הלימוד הפלשתיניים, ויבורך יורם אטינגר על פרסום הנתונים והציטוטים שמניחים את האמת הזו על השולחן.

נעילת דלת

תאגיד השידור הציבורי העלה למרקע את הפרק הראשון של הסדרה 'שעת נעילה' על ימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור. בדרך כלל אני משתדל שלא לחוות דעה על סדרה בעקבות פרקים ראשונים בלבד, מאחר ולא פעם פרקי ההתחלה הם רק הזרעים שנטמנים בקרקע והאירוע הטלוויזיוני האמתי קורה רק בהמשך. הפעם אני חורג ממנהגי.

ההפקה אכן נראית מושקעת ביותר, כפי המובטח בפרומואים הבלתי נגמרים שמלווים אותנו כבר חודשים. קאסט השחקנים יוקרתי ומגיע מצמרת הצמרת של עולם המשחק הישראלי, ובעיקר חשוב להכיר את הימים של המלחמה ההיא על הקיטוב בעם, המחלוקות, היוהרה והביטחון העצמי בעקבות מלחמת ששת הימים שאדיה עוד מילאו את האוויר והאווירה הישראליים. חשוב גם לראות את הבילבול, את הפאניקה ואת הטראומה בצבעים חיים ולזכור שאלפי החיילים שנפלו במערכה הקשה ההיא לא חיו בשחור לבן עתיק ומיושן, אלא חיים מלאים צבע ומורכבות, ממש כמונו.

ועם זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, אני חייב להעיר הערה קטנה לכם, מפיקי הסדרה ויוצריה: רציתם להפיק יצירה טלוויזיונית שתעמוד בסטנדרט גבוה של חובת צפייה לכל ישראלי, בין אם היה במלחמה ההיא ובין אם נולד רק אחריה, אבל במקביל דאגתם לכך שפלח מסוים לא יוכל לראות את היצירה שלכם, וכוונתי לציבור הדתי, למרות שגם הוא, כידוע לכם, הקריב את טובי בניו במלחמה.

הדרתם את הציבור הדתי מצפייה ביצירה שלכם כשהחלטתם, ללא שום מניע עלילתי (כאילו שאי פעם יש הצדקה במניע שכזה...) לשלב בה קטעי עירום.

אל תגידו לי שזה שולי, קצר, לא משמעותי ומי שלא רוצה לראות שיעצום עיניים. אנחנו כבר מזמן לא שם. מי ששותל קטעים כאלה בסדרה שלו אומר לציבור הדתי (ואני משער שלעוד כמה מגזרים אחרים, אבל אני לא ממש יודע לתייג אותם): 'אתם לא מעניינים אותי כקהל. תעברו לראות 'זמר במסכה' או 'נינג'ה ישראלי'. אני בונה על קהל אחר'.

שומע שומר מצוות, שאולי היה לוחם באחד הטנקים ברמת הגולן, שבקרוב תוקרן סדרה על המלחמה ההיא והוא נדרך, אולי אפילו מכנס את המשפחה לראות את היצירה שאולי תספר את הסיפור שהוא עצמו לא היה מסוגל לספר אף פעם, אבל אז הוא רואה את זה... נשמע לכם סביר? מילא קללות וגידופים, התרגלנו (לבושתנו), אבל עירום? למה? איזה מענה מקצועי זה נתן לכם, יוצרי הסדרה?

הכללת קטעים שכאלה בסדרה היא יותר מהכנסת מתכון חזיר לתכנית תחרות בישול. אם בתחרות בישול שכזו המשמעות היא שלא רוצים את הדתיים כמתמודדים, כאן לא רוצים אותם כצופים.

נעולות

ואולי בעצם היו זקוקים יוצרי הסדרה לאותו קטע בעייתי כדי לתת לצופה הפוגה כלשהי מהמתיחות הצבאית שמתחוללת במקביל במתחמי הטנקים הלוחמים? אם זו הסיבה, הייתי מצפה שיקומו כבר כל אותם ארגוני זכויות הנשים ויבהירו לתעשיית הקולנוע שהגיע הזמן להפנים שגוף האישה כבר מזמן אינו חפץ קולנועי\טלוויזיוני להעברת הזמן, לקישוט או לקישוש רייטינג. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד...

הזמן הנעול

ועוד קטנה בעניין הסדרה המדוברת, אבל בעניין אחר לגמרי: אחרי שהשקעתם כל כך הרבה כדי לייצר אותנטיות, איך לא זכרתם שהמונח 'חבל לכם על הזמן' נולד רק שלושים שנה אחרי המלחמה, וגם אז ומאז הוא עדיין לא ממש ברור מילולית...?

לנקום ולאטום

בעקבות החלטת בג"ץ לכבול את ידיו של צה"ל ולא לאפשר לו להרוס את בית המחבל שרצח את עמית בן יגאל הי"ד, נאלץ צה"ל להסתפק באטימת חדרו של המחבל. לשם כך נשלחו חיילים למשימות מדידה, תכנון, רישום וביצוע האיטום, פעולות שיש בהן לא מעט סיכון חיים כאשר מדובר בלב ליבו של כפר עוין.

אם נדמה היה לנו שכאשר אומרים אטימת חדר הכוונה למילוי שלו ביציקת בטון שתוציא לנצח את החדר מכלל שימוש, מסתבר שהדמיונות הללו שווא ידברו. זמן קצר לאחר ביצוע המשימה הגיעו למקום צעירים מתושבי הכפר עם כלי חפירה פשוטים ובתוך דקות פתחו את החדר לרווחת המשפחה. לא יציקה, לא בטון ולא נעליים. סתם כמה אבנים שאמורות היו למנוע כניסה לחדר. הצחקתם אותם.

אז בשביל מה היה כל הסיפור הזה? בשביל מה לסכן חיי חיילים יקרים במשימה חסרת תוחלת? או שאוטמים באמת או שמוותרים על העניין ובולעים בשקט את הצפרדע שבג"ץ האכיל אותנו.

ואגב, שופטי בג"ץ הנכבדים, עד היום שמעתי שזה לא נאור לנקום, ושמטרת הפעילות הצבאית שלנו היא הגנה והרתעה. רק לא נקמה. אז מה בדיוק משמעות איטום חדרו המסוים של מחבל, אם לא נקמה? הרי אם רוצים הרתעה שתמנע את הפיגוע הבא, הוכח כבר שרק הרס בית המשפחה הוא שגורם להרתעה, הוא שמביא אבות למחבלים להסגיר את בניהם מחשש שביתם ייהרס. לעומת זאת, איטום ממוקד בפינצטה אינו אלא נקמה, שגם התועלת שבה מוטלת בספק גדול. לא מתאים לכם, שופטים נכבדים.

קבלת פנים פלשתינית

כשאומרים שהפלשתינים לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות זה לא רק אל מול כל ההצעות המדיניות שהוגשו להם בחסות ממשלים אמריקאיים וממשלות ישראליות, אלא גם ביצר הבלתי נשלט שלהם להיכנס ב-300 קמ"ש בכל מי שלא חושב כמותם. כך כשהם שורפים את תמונותיו של דונלד טראמפ, כך כשהם מקללים את הנסיך הסעודי וכך השבוע כשקידמו את פניה של משלחת מהאמירויות בגידופים 'זבלה' ומחמאות נוספות מבית היוצר הפלשתיני.

אחר כך הם מתקשים להבין למה לעולם הערבי פשוט נמאס מהם.

חזון יחזקאל

כמעט ללא תשומת לב ציבורית השתרבבה לשולי החדשות ידיעה קטנה, כמעט אגבית ובעיני רבים גם חסרת משמעות, ובכל זאת: האבוקדו הישראלי מתחיל לעשות את דרכו ליפן.

מסתבר שאיכותו של האבוקדו שלנו קסמה לעשרות מיליוני יפנים חביבים שלא מסתפקים בייבוא אבוקדו מצ'ילה, מקסיקו, פרו ואפילו לא ארצות הברית, אלא רוצים דווקא את האבוקדו של ארץ הקודש.

תשאלו מה לי מתרגש כל כך מענייני אבוקדו, הלחקלאי הפכתי? הלוואי. אלא שבעידן בו כולנו מבכים מרה את העתיד הצפוי לחקלאות בישראל, מסתבר שהאדמה לא ממש מתרגשת וממשיכה להפיק את היבול המשובח שעליו התנבא הנביא כהוכחת הגאולה. כשזה מה שקורה לנגד עינינו בתקופה קודרת שכזו, איך לא נתרגש ואיך לא נתנחם?

להערות ולהארות שלכם: [email protected]

לעוד כמה הערות קודמות:

מצעד הדכאונות ודייסת השנאה

דמו דמו דמוקרטיה

סוכת שלום ורוחות מלחמה

הטוב הרע והשדולה

השמאל דואג, הימין זועם והחום