הבדלה
הבדלה צילום: ISTOCK

התמימים מבית אל

לתומי חשבתי שבמשך 25 שנים משהו השתנה, אבל טעיתי. נועה רוטמן, נכדתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, ממשיכה להאשים באותן האשמות חבוטות והזויות מאות מתושבי הישוב בית אל בכך שרקדו ושמחו אחרי הרצח.

בראיון למוריה קור ב'ישראל היום' אמרה רוטמן: "אני זוכרת את היום שבו מרגלית הר-שפי התקבלה בתשואות בבית אל, זה היה סכין בלב", וכששואלת אותה המראיינת למה היא סבורה שמדובר בשמחה על הרצח ולא על כך שבת הישוב שבה הביתה, היא עונה: "לא, הם שמחו על הרצח".

ובכן נועה, הייתי שם, וכמי שהיה שם באותו אירוע קבלת פנים, נראה לי מטופש עד כדי מופרך להיכנס איתך לוויכוח על סיבת השמחה בבית אל, ובכל זאת, למען ההיסטוריה ולמען המחאה על דברייך חסרי האחריות אני קובע כאן באופן הכי נחרץ שניתן: שמחת התושבים הייתה אך ורק על כך שבת הישוב חזרה הביתה. זו הייתה בעיניהם הוכחה לכך שגם מערכת המשפט מבינה שידה לא הייתה במעל.

נכון, מאוחר יותר היא נשפטה ונכלאה למספר חודשים, אך לכל בר דעת, כולל ראש השב"כ לשעבר עמי איילון, ברור שמדובר היה במאסר שלא היה אלא רדיפה חסרת בסיס לצעירה שלא ידעה דבר וחצי דבר מכוונותיו של יגאל עמיר. נחוצה הייתה דמות של מתנחל כדי להשלים את הפאזל המכפיש. צמד האחים מהרצליה שגדלו בבית חרדי לא סיפקו את הסחורה הזו, אז מצאו לשם כך את הר-שפי.

אבל את, נועה, ומשפחתך ממשיכים להאשים ולהכפיש את תושבי בית אל ושום עובדה היסטורית לא תזיז אתכם מהעליהום המתמשך הזה. ישאל מי שישאל את מה ששאלתי גם אני כמה מתושבי בית אל: אם כך, למה אתם לא תובעים את מי שמכפיש אתכם תביעת דיבה בבית משפט? את יודעת, נועה, מה התשובה שקיבלתי ממי שהיו שם באותו מעמד? שתי סיבות מנעו מהם את תביעת הדיבה הזו: חוסר אמון ביכולותיה של מערכת המשפט לייצר משפט צדק בתקופה טעונה כל כך וכבוד למשפחת הנרצח. כן, כן, כבוד למשפחת הנרצח. האם יכול להיות שהם טעו ולמרות הכול היו צריכים תושבי בית אל לצאת למאבק משפטי נגד משפחת רבין ואחרים שהפכו אותם לשק איגרוף ציבורי? יתכן שכן.

שומרים על הלחי

דליה רבין קובלת על כך שהציונות הדתית לא התחברה למיזמי ההנצחה של מרכז רבין, על אף השקעה הסברתית לא מבוטלת. לנו במערכת ערוץ 7 יצא לראות מקרוב את המאמצים בלא מבוטלים לקרב את מיזמי המרכז לליבה של הציונות הדתית. זה לא צלח. נראה לי שבסעיף הקודם יש התחלה של תשובה לשאלתה של דליה רבין. הציונות הדתית לא ממש מתחברת לפרוצדורה הנוצרית, וכשנותנים לה סטירה ועוד סטירה היא מבינה את המסר ומגנה גם על הלחי המוכה וגם על זו שעדיין לא.

איחולים לבביים

פעם, ממש ממש מזמן, סיפרו לנו שהאקדמיה פותחת אופקים והופכת אנשים לנאורים, פתוחים וסובלניים יותר. אז סיפרו.

קחו לדוגמא את ד"ר מאיה רוזנפלד, מרצה מהאוניברסיטה העברית שמצאה לנכון להטיח את הברכות הבאות: "אינכם ראויים להיחשב בני אדם, לחלק מהמין האנושי. אילו היה מקום כמו הגיהנום, הייתי מאחלת לכם שתישרפו בגיהנום".

אתם בטח חושבים שאם הברכות והאיחולים הללו שוגרו על ידי אשת אקדמיה, מן הסתם הם שוגרו בזעם לעבר מחבלים מתועבים, רוצחים ומתעללים, אז זהו, שלא. את הברכות הללו שיגרה אותה דוקטור במייל לחוקרי מכון 'מבט לתקשורת הפלשתינית'. תשאלו למה מגיע להם כל הטוב הזה? כי הם חשפו לעין כל את הצביעות הפלשתינית שמקפידה לאסור על אזרחיה נורמליזציה עם ישראל בעוד כאשר סאיב עריקאת, בכירה, נזקק לטיפול רפואי היא משגרת אותו לעשות זאת בישראל.

הבנתם את הרעיון? הנאורות והקידמה האקדמית מביאה מרצה לאחל גיהנום למי שחושף את צביעות הפלשתינים, ולא בהתפרצות נזעמת תוך כדי שיחה ייצרית או ויכוח סוער, אלא במייל, כלומר היא ממש ישבה והקלידה כל מילה, ולא התחרטה על הטקסט ומשמעותו גם לא רגע לפני שלחצה על 'שלח'. האיחולים הללו עברו אצלה את כל המחסומים כי איך אמרנו, יש כאלה שלהם הכול מותר.

סחיטה ואיומים

מעניין. מיקי זוהר נחקר בחשד לסחיטה באיומים. לעומת זאת את האפשרות ששי ניצן סחט, עם או בלי איומים, את מנדלבליט, אף אחד לא מוצא לנכון לחקור.

השוחד יעוור

ועוד קטנה בעניינו של מנדלבליט: לאחר שיועמ"שנו החליט שלא צריך להעמיד לדין את בזק, וואלה ו'ידיעות אחרונות', מישהו חייב להסביר איך קורה שרק נתניהו חשוד כמקבל שוחד בעוד מי שלכאורה נתן את השוחד לא עומד לדין על חשד לנתינתו של אותו שוחד.

מחכים לך, ניסנקורן

השבוע התברר תוך כדי דיון בכנסת שמשרד המשפטים מקדם חוק שיעניק ליחידה למאבק בגזענות סמכות לבירור תלונות והענקת קנסות.

אנחנו מצפים בדריכות להחלת החוק כדי שניתן יהיה סוף סוף להעביר תלונות, לדוגמא בעקבות אירוע שהתרחש השבוע כאשר קבוצת חרדים פסעה בסמטאות העיר העתיקה בירושלים כשחבורת ילדים ערבים קוראת לעברם קריאות קצובות 'פלשתין בלאדנה ואל-יהוד כלבנא' (פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו). אני משער שקריאות מהסוג הזה עומדות בהחלט תחת הגדרת גזענות ומאחר והכול מתועד ומצולם יישלחו גייסותיו של שר המשפטים אבי ניסנקורן אל מבואות ירושלים העתיקה על מנת לשלוף את הפרחחים ולקנוס אותם כראוי.

ההמרה

דיברו המון בדיון המיוחד שקיימה וועדת הרווחה של הכנסת על טיפולי המרה, אבל אף לא אחד מצא לנכון לדרוש להפסיק את המימון הממשלתי לטיפולי המרה של גברים לנשים ונשים לגברים. איש לא דיבר שם לא על טיפולי ההמרה הגופניים ולא על טיפולי ההמרה הקוסמטיים שמתבצעים כאן באין מפריע.

סיפור בדואי

איכשהו הצליחה התקשורת שלנו להתעלם מסיפור מביך שהתרחש לפני מספר ימים. שר התקשורת, יועז הנדל, הגיע לתל שבע על מנת לחנוך מערכת שתעניק לתושבים שם אינטרנט חופשי, אלא שכאשר הגיע השר למקום גילה (למבוכתו ולמבוכת פמלייתו) שציוד התשתיות השקיע משרד התקשורת על מנת לאפשר את הטכנולוגיה האינטרנטית הזו פשוט נגנב בלילה שלפני טקס חניכתו.

מישהו יודע איך קרה שסיפור כזה לא הגיע לכותרות? אולי כי עסוקים אצלנו בלקונן על חוסר ההשקעה של מדינת ישראל במגזר הערבי ובבדואים. אולי.

לחיים

בימים אלה החל שיווק יינות יקבי רמת הגולן באיחוד האמירויות בהתאם להסכם שנחתם. יהיה נחמד לראות את האירופים, שמחרימים את התוצרת הזו, צריכים להרחיק עד לאיחוד האמירויות כדי ליהנות ממנה. לחיים!

סיפור קטן לסיום

מאחר וקיים חשש גדול שרבים מכם לא מסונכרנים על התקשורת החרדית, ולכן אולי לא עקבתם אחרי כל מה שפורסם באתר 'הידברות', אצטט כאן מתוך ראיון עם חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל, סיפור קטן מרחוב ישראלי, וכך מספרת שם חני:

"לפני שבועיים עשיתי הליכה, עברתי גם באזור ההפגנות, ולפתע נעמדה מולי אישה גדולה וחסמה לי את הדרך. היא אמרה לי: 'הו, הנה הדוסית הזו, מה יש לך להגיד?", והמשיכה להתגרות במילים, "לכו, לכו, גם כן אתם". נעמדתי שם מולה, הסתכלתי בפניה וחייכתי באהבה. ראיתי בעיניים שלה את מה שהיא רואה - אישה בלבוש חרדי, שונאת חילונים, מאלה שהם בעד ביבי ומאותם שמפיצים את הקורונה.

באותו רגע ראיתי שיש לה על התיק מחזיק מפתחות מהודו, ואמרתי לה 'וואי, מחזיק מפתחות יפה'. לרגע נראה חוסר ההבנה בעיניים שלה, והעוקץ שהיה שם הלך והתפוגג. המשכתי לומר לה, 'אם תרצי, אני יכולה להביא לך עוד אחד כזה', וכשהיא לא הבינה על מה אני מדברת, הסברתי: 'אני גרה שם'. היא הסתכלה עליי בחוסר הבנה ושאלה, 'איפה זה שם?' עניתי, 'אני גרה בנפאל', ובאותם רגעים ראיתי איך עיניה של המפגינה מתעגלות בתדהמה. היא אמרה לי 'לא יכול להיות, את מבית חב"ד בקטמנדו?ֱ', ופתאום כל השנאה שהייתה בה פינתה את מקומה להערכה גדולה.

היא סיפרה לי בהתרגשות איך רק שנה קודם הבן שלה טייל בטראק בהרים, נפגע ממפולת סלעים שהיתה מקום ושבר את צלעותיו. חזקי, בעלי, הוא זה ששכר מסוק פרטי והגיע תוך שעתיים למקום כדי להוציא אותו משם, ובאותו זמן ממש היא היתה בקשר טלפוני צמוד איתי, עד שעות הלילה המאוחרות. עוד לפני המסע, ציידנו את בנה בטלפון לווייני, דרכו הוא יכול היה להתקשר אלינו ולהודיע על מצבו, ולאחר שאושפז הגעתי לבקר אותו יום יום ולהביא לו את הדבר היחיד שהיה באפשרותו לאכול באותו זמן - מרק חם. כשהבינה אותה אישה שאני היא זו שסעדה את בנה בתקופת חוליו, היא התנפלה עליי בחיבוקים, ושאר האנרכיסטים מסביב לא הצליחו להבין את פשר השינוי בהתנהגותה. הדמות עם המחלות המדבקות הפכה בין רגע לזו שהצילה את החיים של הבן שלה, ובאותם רגעים כל החומות נפלו מאליהן. אמרתי לה 'את רואה? אנחנו בסך הכל אחד".

להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com

לעוד כמה הערות קודמות:

דתיים לא צריכים אתכם כאן

מצעד הדכאונות ודייסת השנאה

דמו דמו דמוקרטיה

סוכת שלום ורוחות מלחמה

הטוב הרע והשדולה