צמד נשים דתיות הופיעו במשדר טלוויזיה שלראשן כיסוי ראש לא-שגרתי, וזכו לקיתונות של לעג בתקשורת וברשתות החברתיות. מעבר לצביעות הרגילה של תרבות פוסטמודרנית שמתיימרת להכיל כל חריגות ושונות, אך מתקשה משום מה להכיל שונות דתית – מצויה כאן תופעה שזקוקה לדיוק:
בפרשיות השבוע הקרובות אנו ניפגש עם דמותו של יוסף, שעל פי חז"ל, ההרהור בדמותו מציל את האדם מ'עין הרע'. המושג 'עין הרע' אינו מיסטיקה אלא תיאור למצב בו אדם חושש ממבטם הרע של אחרים, או במילים אחרות: מפחד מה יגידו עליו, והאם יקבל 'לייק' או לא. יוסף הוא המודל למי שניצל מ'עין הרע', וזאת בזכות שסרב ללחציה של אשת פוטיפר – שאיימה עליו מן הסתם בשיימינג אצל מיליוני עוקביה באינסטגרם – ואמר בקול צלול: "איך אעשה הרעה הגדולה הזו וחטאתי לאלוהים".
עצם המגננה והרצון להצטדק בעיני התקשורת האם כיסוי ראש מסוים ראוי או לא (וכל שכן ההצטרפות ללעג) – הם הבעיה! אם בדורות קודמים האתגר הדתי היה לעמוד בפני לחצים פיסיים או כלכליים, הרי המבחן האמוני של המאה ה21 הוא להשתחרר מן הלחץ החברתי והתרבותי.
השאלה היחידה שאמורה להטריד את האדם היא אחת: האם אני עושה את מה שאבי שבשמים רוצה ממני? במידה והתשובה היא כן – אין שום חשיבות למה שכותבים או חושבים אנשים בעלי עין רעה.
פשוט לא להתרגש ולא להתייחס ללועגים. "ונמצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם" – קודם כל א-לוהים, אחר כך אדם.