מי אני באמת?

"האם אני עושה חסד כי זו אני "באמת" או רק כדי לייחצן את עצמי?" נחמה ביטקובר בסיפור ותובנות ועל חשיבות הכרת ה"גם וגם"

נחמה ביטקובר , א' בניסן תשפ"א

מי אני באמת?         -ערוץ 7
בודדה, מחכה לטלפון, אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

"בכיף! כבר דואגת לכם לשמיכה" אמרתי בחיוך בעודי מזדרזת לעבר חדר 10, שם אדון האוזר שוב ביקש עזרה, "ולך עוד רגע אתן משככי כאב" הצבעתי לכיוון גברת גיליס בחדר 8.

הרגליים שלי רגילות לקצב. גם מחוץ למחלקה אני הולכת ככה. אני לא מרגישה צורך לעשות ספורט מעבר לזה. הריצות פה, בין כל המטופלים, זה הכושר שלי. וזה די והותר.

רק שלא תהיה החייאה היום, אין לי זמן לזה.

"שלום אדון האוזר, מה קורה?". אדון האוזר עמד שם, מסורבל, כרגיל. יד ימין והראש בתוך הסוודר, ויד שמאל חצי בפנים, ביחד עם כל צנרת העירוי.

יש אנשים מסויימים, כמוהו למשל, שממש קשה לי איתם. משהו במראה שלהם, ביחד עם הטרחנות שלהם, מעצבן אותי, ואפילו קצת דוחה. "עירית, נתקעתי עם העירוי. תוכלי לעזור לי לשים את הסוודר?" רק לפני חמש דקות חיברתי אותו לעירוי, ושאלתי אם הוא בטוח שלא יהיה לו קר. למה הוא לא היה יכול לחשוב על זה אז?... חצי מהמשמרת אני סביבו!

"בכיף" אמרתי מתוך הרגל, בעודי משחילה את שקיות העירוי דרך השרוול, ואחריהן את ידו. "או, מצוין, תודה רבה לך, את מדהימה". הלב שלי נצבט קלות. צבועה שכמוני, אם הוא רק היה יודע מה אני חושבת עליו... אך כבר הייתי בדרך לקיים את הבטחתי לגברת גיליס. אותה, נגיד, אני ממש אוהבת. וואי, אולי אספיק אפילו לסדר אותה קצת לפני שבעלה מגיע?

***

יש משהו מדהים בלהיות אחות. כמה טוב אני מספיקה לעשות במשמרת של 8 שעות! זה קצת מחזק אותי כשיוצאת עם גוף מותש אחרי משמרת קשה במיוחד. איך שמואל אמר לי פעם, "את עובדת בלעשות חסד". וכשחושבים על זה, זה באמת מדהים.

אני יודעת שממש מעריכים אותי פה. המטופלים והצוות כאחד. חלקם אומרים לי ישירות, וחלקם מדברים עלי כשסוגרת מאחורי את הווילון בצאתי, "האחות הזאת משהו מיוחד". אין מה לומר, הפידבקים האלו ממש מחזקים אותי.

אבל לפעמים, הם צובטים לי בלב. כשהטוב שאני עושה הוא רק כלפי חוץ, ובפנים... נגיד עם אדון האוזר, אם לא היה אכפת לי מה חושבים עלי, נראה לי שהייתי פשוט מנתקת לו את הפעמון.

***

"הי, עירית, מה נשמע?" שמואל כבר למד את השפה. כיף שאפשר להגיד לו שאני עובדת ערב והוא יבין שכבר מאחר הצהריים אין עם מי לדבר, עד 23:00. וגם יודע לחכות חצי שעה להעברת משמרת ורק אז להתקשר.

"וואי, ב"ה היה בסדר. קצת עמוס אבל הספקתי לכתוב דיווחים עד סוף משמרת, ואפילו לעשות צמה לגברת הזאת שאני אוהבת".

"או, זה הספק יפה!" הוא באמת שמח בשבילי, אפשר להרגיש את זה בטון שלו. "ואיזה צדיקה שאת. כל פעם מחדש אני מגלה שכשאמרו לי שאת מיוחדת, הגזימו. לצד המקל כמובן..". לא סיפרתי לו שהייתי אצל אדון האוזר חצי מהמשמרת, וכמה התחרפנתי ממנו. חייכתי, "תודה, שמואל". אבל בפנים הלב שלי נצבט.

שמואל לא מדבר על מה שהוא עושה. מעבר להתנדבות בעל"ה, כולו טוב. הוא איש חסד בכל מהותו. ותמיד תמיד הכל בשמחה. לכן חשבו שאנחנו מתאימים. ואני?- מרגישה נדרשת לעמוד בציפיות.

"יאללה, אז נדבר מחר. נספיק לפני משמרת לילה, נכון?"

***

לפני המעבר חציה יושבת איזה קבצנית. "שיהיה לך יום טוב, ובתאבון!" חייכתי אליה, והושטתי לה את השקית. אני לא יודעת לגמרי מה לעשות עם הקבצנים הרבים שסביב תחנה מרכזית. יש שאומרים שהם סתם שרלטנים, או קונים עם כסף שמקבלים סמים, או שזה מעודד אותם להישאר במצב כזה. אבל חלק באמת נראים פשוט מסכנים. לכן תמיד יש לי בתיק שקית עוגיות. בעוגיות אי אפשר לעשות משהו לא טוב. חוץ מלשבור מה שהבטחתי לעצמי שוב ושוב...

האמת, שגם אני קצת מפחדת פשוט לעבור על פני קבצנים. המצפון שלי תמיד אמר לי שאסור להתעלם ממי שמבקש צדקה, ומי שמתעלם- גם ה' מתעלם ממה שהוא מבקש. אבל הרעיון של העוגיות הגיע כשהתחלתי לצאת עם שמואל. חששתי מה הוא יחשוב עלי אם יראה אותי מתעלמת... הוא נגיד, מסוגל לשבת לנגן לקבצן בסוף יום.

כשהרמתי את ראשי, ראיתי את שמואל לפני, מחייך, מבסוט. והלב שלי... נצבט קלות.

***

"עירית, חשבתי על משהו. בטוח את תשמחי!". הקשבתי סקרנית. "אולי נקפוץ לבקר את החניכים בעל"ה? זה ממש פה, וישמח אותם בטירוף. מלא זמן לא ראיתי אותם. היינו עסוקים, ועכשיו כבר לא אכפת לנו שיראו אותנו ביחד, נכון?!" הוא קרץ.

"וואי, איזה רעיון נחמד!" קראתי בשמחה, או לפחות בנימה שמחה. תכלס, הייתי שמחה ללכת, אבל לא היום. אפילו שאני ישנה לא פחות שעות, אני לא 100% מאופסת אחרי שעובדת משמרת לילה. רציתי יותר לשבת רק איתו, לדבר בנחת. אבל אם החניכים שלו צריכים אותו...

הוא אף פעם לא אומר לא כשמבקשים ממנו לעשות חסד. ואני לא רוצה להיות זאת שמונעת ממנו.

ומה הוא יחשוב עלי אם אגיד לא לחסד?...

***

הרמתי את ראשי מהכרית לקול הצלצול. מי מתקשר אלי בשעה כזאת מאוחרת?! "וואי, איזה מזל שענית. יש לי בלת"מ רציני למחר". מסכנה חוי. אמא שלה לא במצב טוב. " אז מה את אומרת? את יכולה להחליף אותי במשמרת מחר בבוקר? את יודעת שלא הייתי מבקשת ממך אם זה לא היה משהו דחוף".

אוף, לא! אין לי כח! נשארנו עד מאוחר. שתי לילות ברצף אני לא ישנה נורמלי. אין לי כח לקום בחמש וחצי בבוקר. שאחות האחראית תסתדר עם הפנצ'ר הזה!

אוף, אבל אני ממש אוהבת את חוי, חייבת לה המון. גם בפן המקצועי, וגם בצד האישי. והיא גם ממש אוהבת אותי, וגם מעריכה אותי ממש. לא בא לי להרוס הכל.

"סבבה" מצאתי את עצמי אומרת. "וואי, הצלת אותי, ידעתי שתעזרי לי. את צדיקה אמיתית. תודה!".

"בכיף" זרקתי, מתוך הרגל.

***

משכתי את הפוך מעלי. לא, לא עכשיו! אני צריכה לישון. אין לי זמן לזה, תיכף צריכה לקום. לא!!!

אבל הגוף לא הקשיב לי. הבכי שפרץ ממני היה בלתי נשלט.

"אוף, אני כזאת שקרנית!" בכיתי לאמא שבאה לעטוף אותי למשמע הבכי. "אני לא באמת כזאת טובה. רק עושה את עצמי. אני בכלל לא צדיקה, רק פחדנית! חיצונית! צבועה!"

הגוף שלי רעד מבכי. כשהגוף חלש, הרגשות הרבה יותר קיצוניים.

ואולי, הרגשות ממילא חזקים, אז כשהגוף חלש, אין דרך להסתיר את מה שמתחת לפני השטח.

"ושמואל בכלל לא מכיר אותי. כמה שאני צבועה!"

אמא חיבקה אותי. "צדיקה שלי", היא לחשה "אני מכירה אותך. את צדיקה שלי".

****

מי אני באמת? האם אני עושה כי זו אני "באמת" או רק כדי לייחצן את עצמי טוב? ומה אני באמת? צבועה? צדיקה? אחות נדירה?

וזה פוגש אותי גם בהקשר של נישואין, דייטים ופגישות - לפעמים אני מרגישה פשוט אבודה לגמרי… לחפש בחור שמתאים לי? שמתאים לתדמית שלי?

ואם אמצא בחור שהוא ממש ממש שווה, מתאים לתדמית, אבל בפנים לא אצליח להסתדר איתו?

והשאלות האלו מציקות וכואבות במקום הכי עמוק בנפש- ב"אני" שלי ממש.

יש בנות שלא פוגשות את השאלות הללו בכלל, ויש לא מעט בנות שהשאלה היא היא השאלה שלהן - מי אני באמת? ולמה שמישהו יוכל לאהוב אותי, אם אני כל כך חיצונית, צבועה, מנסה ''לשחק אותה''?

והחוויה מאוד קשה.

כי הרבה פעמים השאלה נובעת מתוך זה שאני לא מרגישה חיבור לערך העצמי שלי. אני שווה רק אם מצליחה להיות בשיא. נחמדה גם לאדון האוזר המעצבן, מסכימה תמיד להתנדב לכל המשימות...

אבל כשזה קורה, ואני שם - אני עדיין רעה! כי זו לא האמת שלי ואני רק משחקת אותה...

זה כואב כואב.

***

חושבת שבשביל לבנות את המקום הפנימי שלי שמעריך ואוהב את עצמו, חשוב להכיר את מושג ה''גם וגם''.

אני גם וגם.

גם צריכה לישון בלילה, וגם יש לי הכרת הטוב לחוי. גם רוצה למצוא חן בעיני שמואל, וגם אוהבת לעשות חסד. גם טוב לי להתמסר, וגם הייתי רוצה זמן איכות עם שמואל ולא עם החניכים שלו. גם קשה לי להגיד מה אני רוצה, וגם אני יודעת מה הכי טוב בשבילי.

זה תהליך, ללמוד את השפה הזו. שפת הגם וגם. הקסם הוא, שיש פה משהו אמיתי. לא שחור לבן- או שאת מתמסרת או שאת צבועה-

אלא ללמוד בעדינות להגיד אמת, גם חיובית…

יש לי מסירות נפש מיוחדת לחולים. אני אוהבת לעשות טוב. לעשות חסד. וכן, אני גם צריכה לישון אחרי לילה בלי שינה. זה בסדר. גם לאנשים מסורים.

וגם אם זה לא בסדר, זה המצב. זו אני.

הגם וגם, מאפשר לי להיות גם במקומות הגבוהים שלי בלי לטשטש את האיכות שבי, וגם במקומות החלשים שלי, בלי למחוק אותה.

זה בסדר להיות גם וגם. זה אנושי.

ולאט לאט, נבנית אצלי ההכרה שאני גם ''צדיקה שלי"...

כמו שאמא אמרה.

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר העוסק באימון רגשי לקראת זוגיות, והכשרת מאמנות בתחום