מונואמוריה

כיצד ניתן לשמר מערכת זוגית ללא שחיקה אך גם ללא הפרת ברית? על אהבה, קנאה ואתגרי המשפחה בעידן הפוסטמודרני

הרב ליאור לביא , כ"א בתמוז תשפ"א

מונואמוריה-ערוץ 7
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

הכל פתוח?

במסגרת המסע שאני עורך לאחרונה להבנת רוח זמננו ואתגריה, החלטתי לגעת בסוגיה נוספת שנדמה שהולכת וצוברת תאוצה בשיח התקשורתי והאקדמי המושפע מהלכי רוח פרוגרסיביים. על מנת להציג את הנושא בצורה נאמנה ככל הניתן, אצטט כתבה שפורסמה לא מזמן ובה ראיינו את המאמנת והמגשרת ד"ר מאשה הלוי, וכה דבריה:

"ברגע שאנחנו חושבים שבן או בת הזוג שלנו מחויב לנו עד קץ הימים, אנחנו בעצם מזינים את אותה אשליית שליטה שהנה, יש לנו משהו 'קבוע ובטוח' בחיים שלנו, וזה רחוק מהאמת". "חשוב לזכור כי אין לנו באמת שליטה. כשאנחנו נאחזים בכך אנחנו מקבעים את תחושת 'המובן מאליו', מרגישים שהמערכת המונוגמית מבטיחה את היותו של בן הזוג לצדנו לעד. מעבר לכך שהתפישה הזאת חוטאת לאמת", היא טוענת, "תפישה זו מובילה לאחד מחסמי התשוקה הגדולים ביותר בזוגיות - תחושת המובן מאליו, שיכולה לכבות כל גץ של תשוקה שהצליח לבעור".

עד כאן יכולנו אולי להסכים עם עיקר דבריה של ד"ר הלוי, אלא שכאן היא שוברת לפתע חזק שמאלה וקופצת למסקנה הבאה:

זאת הסיבה שהבחירה במערכת 'פוליאמורית' (-ריבוי אהבות. לא בן זוג אחד ויחיד אלא שניים ויותר), מעניקה לנו הכרה עמוקה במה שיש לנו. אנחנו לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו, אנחנו לומדים להעריך ואפילו קצת לקנא - במובן החיובי של המילה, ומתייחסים לקנאה כאל דלק והשראה למערכת הקיימת שלנו. "ברגע שאנחנו מתחברים להכרה הכנה והעמוקה של התחושות הפנימיות שלנו, אנחנו מתחברים יותר לעצמנו ולאמת הפנימית שלנו". "ככל שנברח מהן, נמצא עצמנו חיים מתוך הדחקה ושקר פנימי".

הנה כי כן, נמצא הפתרון האולטימטיבי לסכנת ראיית בן הזוג כמובן מאליו ולסכנת אובדן התשוקה בקשר זוגי. ומהו הפתרון? וויתור על הקשר הזוגי... אין ספק, הראש הוא הבעיה העיקרית לכאבי ראש...

אהבה וקנאות

לכאורה, מה לנו ולצרה זו? זוהי הבעיה 'שלהם', לא 'שלנו'. 'אצלנו אין כאלה רעיונות הזויים'. אז מעבר לכך שהטענה הזאת לצערנו לא מחזיקה מים, כי בעידן התקשורתי הנוכחי המרחק בין 'הם' ו'אנחנו' הולך ומצטמצם, יש בטענה הזאת גם התעלמות מהעובדה שמוטל עלינו לברר את הלכי המחשבה שקיימים כיום ולהוציא את הארס שקיים בהם ושעלול לפגוע גם בנו.

השאלה שהנושא הזה מעורר קשורה למקומה של הקנאה והקנאות בכלל ובקשר הזוגי בפרט. לקנאה אין מוניטין חיובי. היא נתפסת, כפי שהוזכר גם לעיל, כצרות עין, צרות אופקים, רכושנות, ראיית הזולת כמובן מאליו, מחנק לחופש ושאר תכונות ותחושות שאנו לא ממש אוהבים. אפשר לומר בהכללה שהקנאה היא ההפך המוחלט של האהבה. האהבה היא אור בעוד הקנאה היא חושך. האהבה היא תרופה בעוד הקנאה היא המחלה.

דווקא לכן, מפתיעה ההתייחסות לקנאותו של פנחס כתכונה שמזכה אותו בכהונה ובברית שלום: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

פנחס הקנאי, שפועל בספונטניות ובלהט קדוש נגד ההתבוללות המאסיבית שפשתה בעם, זוכה לכהונה ולברית שלום. מה הקשר בין קנאות ובין כהונה וברית שלום?

אמונה ואהבה

את התשובה לשאלה הזאת אנו מוצאים בלשון הזוהר הקדוש (בראשית רמה ע"א, מתורגם): "כָּל מִי שֶׁאוֹהֵב וְלֹא קוֹשֵׁר עִמּוֹ קִנְאָה, אֵין אַהֲבָתוֹ אַהֲבָה. כֵּיוָן שֶׁקִּנֵּא, הֲרֵי הָאַהֲבָה הֻשְׁלְמָה. מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַשֵּׁר עִמָּהּ אַהֲבָה שְׁלֵמָה, שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ כָּךְ לֹא יִתֵּן עֵינוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת".

האהבה השלמה, לדברי הזוהר, כוללת גם את רגש הקנאה. אלא שיש קנאה ויש קנאה; ישנה קנאה נמוכה, רכושנית ואנוכית, וישנה קנאה עמוקה ופנימית. כאשר ביסוד הקשר הזוגי עומדת ברית, נאמנות ודבקות, ישנה קנאה. לא קנאה שמגמתה להצר את צעדי בן הזוג, אלא להאיר את עיניו לכך שיש משהו פנימי, אינטימי, משותף ביסוד הקשר, שאין מקום לחלל אותו ולהפוך אותו לנחלת הכלל.

מכאן מגיעה גם הנאמנות מלהביט החוצה ולתת את עינינו באחרים. הזהירות מלפזר את אנרגיות הברית כלפי חוץ. הברית במובן הזה, הקנאה, דומה ליראה, זהירות מפני פגיעה בדבר עדין, יקר, רגיש ומקודש. בכך היא  מהווה מגן מפני חילול הברית, הפרתה וחשיפתה לעיני זרים. שוו בנפשכם איך הייתם מרגישים לו מישהו היה אומר לכם: אין אדם יקר לי ממך בעולם, ולאחר שעתיים, אותו משפט ייאמר על ידי אותו אדם גם למישהו אחר...? תחושת העלבון שאנו מרגישים איננה נובעת מילדותיות קטנונית אלא מהחוויה שמשהו עמוק ופנימי שנאמר לנו התגלה כריק מתוכן. 

הלכי הרוח החדשים מבקשים לחתור תחת מושג הברית. ייתכן והדבר נובע מהחשש לקנאות אלימה ועיוורת וייתכן והדבר נובע מנוחות הדוניסטית גרידא. בין בכך ובין כך, הם מתעלמים מיסוד עמוק מאוד בנפש האדם; יסוד המבקש את הברית; נאמנות אחת ומוחלטת. לא מתוך אנוכיות וצרות עין אלא מתוך חתירה לסוד פנימי, צנוע ונסתר מעין כל, שקיים רק בין שניים.

אלא שתרבות המוותרת, ביודעין או בלא יודעין, על אמונה באל אחד, במקור אחד לחיים שעומד ביסוד הכל ומהווה את הכל, סופה שתוותר גם על אמת אחת ובהמשך גם על אהבה אחת ועל ברית זוגית אחת ויחידה שלא ניתן להפר. אמונת הייחוד מובילה לאהבת הייחוד. ולהיפך.