למה נסעתי לכותל כדי לבכות, ולמה בסוף בכיתי משמחה

במהלך שבוע שעבר, אחרי שקראתי את המאמרים שנכתבו לאחרונה בנושא הכותל הדרומי, וגם קראתי את מגוון התגובות על מאמרים אלו, חשבתי שיש בקשה אחת שהייתי רוצה לבקש מכולם, מכל הכותבים ומכל המגיבים ומכל מי שיש לו דעה בעניין: ורציתי לבקש שכל מי שרוצה לכתוב על הנושא הקדוש הזה, קודם כל שיבכה.

כי אי אפשר לדון בדבר הקדוש הזה, בעם הקדוש הזה, במקום הקדוש הזה, לפני שמתחברים אליו מהמקום הכי עמוק בלב. כי יש כאן מצב כואב, שקודם כל צריך לבכות אותו, ורק אחר כך לנסות להבין.

ויש כמה וכמה סיבות בגללן צריך לבכות את הנושא הזה, לפני שיושבים לכתוב עליו:

עלינו לבכות על הבית הקדוש שלנו, בית המקדש, שנחרב, שנשרף, שאבד פעמיים. לבכות על הר הבית שהוא לא באמת בידינו. לבכות על פרה אדומה שעוד לא נמצאה. לבכות על המצב בכותל, שריד בית המקדש, המקום שניתן לנו לצורך בכיה וציפיה לגאולה, והפך בעוונותינו להיות מקום שבו מתנהלים פולחנים שמורדים באמונה, שמורדים בהלכה, שמורדים בעבודת המקדש. שמורדים בציפיה לגאולה.

עלינו לבכות על מליוני בנים אהובים אבודים, אחים שלנו, שהלכו והולכים לאיבוד בכל רגע נתון ברחבי כל הגלובוס. בנים אהובים אבודים שלא יודעים מימינם ומשמאלם, שלא יודעים בכלל עברית! ובמקום שנלך ונלמד אותם דברי אמת, את דבר ה', את קריאת שמע ואת ברכות הנהנין, יש מי שכל כך חשוב לו "לרתום" אותם לפולחן הפוגעני דווקא.

למה? באיזו רשות? ואיך אפשר לקחת אנשים כל כך רחוקים, באמת רחוקים, שאינם יודעים ואינם מכירים, ומבחינתם סידור, כל סוג של סידור, הוא "סינית" שצריך להנגיש, אבל במקום להנגיש להם מים נקיים, מי שתיה, באים ורוצים להשקות אותם במים של בארות נשברים, בארות של בורוּת, בארות של כפירה. אבל למה? הרי הם ממילא לא יודעים עברית: הכל קשה להם באותה מידה! ואם אהבת ישראל יש בנו, אדרבה, נלמד אותם דברי אלקים חיים ולא דברים של כפירה!

ואדרבה, נלמד מבית המקדש, נלמד מלחם הפנים אותו היו מראים לעולי רגלים כשבדרך נס הוא תמיד חם וטרי כביום הילקחו, ובכך רומזים לעולי הרגלים לקחת איתם לדרך את החום של בית המקדש גם בחזרתם אל ימי החולין, כדי שתשרה עליהם הקדושה גם כשהם במרחקים. וכאן, זה מה שעלינו להראות לתיירים היהודיים עולי הרגלים מנידחי התפוצות: את החום, את הקרבה, את הציפיה לגאולה, את היהדות האמיתית, השורשית, המחוברת! ולא וריאנט אחר, דת אחרת, שאינה מחכה לעבודת המקדש, ושבכלל מחקה את אישי ישראל מ"סידוריה"!

עלינו לבכות גם עלינו, יהודי ארץ ישראל, על עתיד צאצאינו, על עתיד הדורות הבאים שלנו כאן, בארץ ישראל: כי כשמבינים את הנתונים בשטח, מכירים בעובדה שסכנת נתינת הרבה הדרומית לידי ה"בראות הנשברים" היא סכנה איומה. וכידוע, הקונסרבטיבים בחרו לקרוא לכותל הדרומי "רחבת המשפחות", ולא קשה להבין למה הם בחרו "לשווק" אותה כך. כי לא אל נידחי התפוצות הם מכוונים, אלא מטרתם ומגמתם היא לשלוח את חיציהם לתוך לבבות ילדי ישראל, ילדי קרובי משפחותינו, צאצאי מי שייבשו פה ביצות ולחמו במלחמות, מי שגרו במעברות או שרדו מחנות.

דרך כל כך ארוכה הלכנו ביחד, כל יהודי הארץ הקדושה הזו, וכעת יש מי שנלחם כדי לקחת את אותם ילדים, ילדי אחינו, ילדי אחיותינו, בני משפחותינו, מהדרך הקדושה המשותפת בה הלכנו אלפיים שנה, ולהפיל אותם לתוך הבארות הנשברים שהם חפרו, בארות של כפירה ושל מרידה ושל רוע. בארות של 70 או 80 אחוזי התבוללות. בארות שמוטיב המרכזי שלהם הוא המנטרה עליהם הם חוזרים שוב ושוב: "פעם היה אסור X והיום זה מותר". ומה שמתחיל בנושאים גבוליים, מהר מאוד מגיע אל "היתרים" לאיסורים החמורים ביותר. מהר מאוד מגיעים עסקני הבורות הנשברים גם למלחמה נגד הבית היהודי, למלחמה נגד שבת וכשרות, לחתונות מעורבות, ולתמיכה בהתבוללות. והנתונים האיומים ידועים לכולם.

אבל למה? למה לאפשר את זה? למה לוותר על האחים היקרים שלנו, איתם ביחד עברנו אלפיים שנות גלות? למה לתת אותם שבי לידי חסידי הבורות הנשברים? למה לתת למסיון הרפורמי להמיר את דתם? והרי לא כך נהג הרב קוק במסעי המושבות המפורסמות שלו, ולא כך סבר הרב צבי יהודה! הרי כולם כולם, כל גדולי ישראל, אהבו כל יהודי, נלחמו על כל יהודי, עודדו כל יהודי, משכו כל יהודי אל היהדות, בעבותות של אהבה, וכולם כולם לא היו מוכנים לזרוק אף יהודי לתוך דרך ללא מוצא, לתוך בורות נשברים של בורות!

ומעבר לכל מה שציינתי, יש את המשמעות העמוקה יותר. ויש את הגורם שאין עוד מלבדו, והוא הצער של השכינה הקדושה: "אמר הקדוש ברוך הוא: את חשבת שמיום שנחרב בית המקדש אני בביתי שלי ונכנסתי לישוב שלי? לא כך הוא! אלא, כל זמן שאת בגלות, גם אני לא אעלה לביתי. והרי לך סימן: שראשי נמלא ט"ל (בגימטריה, יוד הוא ואו): והה"א האחרונה היא השכינה שבגלות, ואינה במניין טל." (וראו בסוף תפילת פתח אליהו).

הקדוש ברוך הוא בגלות ביחד איתנו, הוא מצטער איתנו, עם הכאב שלנו, עם הגעגועים שלנו. ולא לבתים הגבוהים אנו מתגעגעים, ולא לעושר החומרי. לקודש הקודשים אנו כמהים. לבית המקדש. לעבודת הקורבנות. לקטורת אנחנו מתגעגעים. למנורת הזהב הטהורה. לשולחן הטהור של לחם הפנים. לעולות ולזבחים. למנחות ולנסחים. לקורבן מוסף ראש חודש ולתמידים כהלכתם. אנו מחכים לאשי ישראל. לקרבה המופלאה הזו עם בורא עולם. קרבה אותה איבדנו, ולה אנו משוועים. ואת חסרונה אנו כואבים. וה' יתברך כואב איתנו.

וחשבתי, גם אני לא אכתוב בלי שאבכה קודם, ואז, ביום חמישי, כ' אב תשפ"א, הרגשתי שאגיע גם אני אל הכותל, כדי לבכות, ואחר כך לכתוב. אבכה את השבר. אבכה את האשליה. אבכה את מה שרצינו שיהיה ראשית צמיחת גאולתנו – והצמיח בורות נשברים, שהם מערבולות מסוכנות, שהם חורים שחורים שמסכנים חלילה את כולנו.

אז מה כן אפשר לעשות? שאלתי את עצמי כך בדרך אל הכותל. וכאן הגעתי לבעיה החמישית, שגם היא סיבה לבכות:

הרי יש כאן בתפוצות מליוני יהודים רחוקים כל כך, איך נקרב אותם? איך נחזיר אותם ליהדות? ואיך אפשר לקרב את הרחוקים בלי להרחיק את הרחוקים עוד יותר? ואיך אפשר לאפשר פולחן פוגעני נגד כל מה שאנחנו מייחלים לו כל כך? ואם לא זה ולא זה ולא זה, אז מה כן? זו לא חכמה רק לפסול! מה כן אפשר לעשות? "להתקרב כדי לקרב" זו נוסחה שהרבה ניסו ולא עלתה בידם. אדם שנכנס למערבולת מסוכנת כדי לנסות להציל ממנה אחים שנקלעו לתוכה, יש יותר סיכויים שאף הוא ייקלע למצב של סכנה, ובסרט הזה כבר היינו. אז מה כן?

אפשר לבכות, חשבתי לי, בדרכי אל הכותל. אפשר רק לבכות.

אבל שם, בכותל, היתה מוסיקה שמחה. בדיוק הגעתי בעיצומו של אירוע הכנסת ספר התורה השביעי, של כל ילדי ישראל, ביוזמת הרבי מליובאוויטש זי"ע.

ואז הכתה בי ההבנה הזו, בברק פתאומי, כל כך חד, כל כך ברור: הנה, ילדה, הנה התשובה לשאלה הזו שלך. הנה הפתרון של המשוואה. הנה המספר החסר בסודוקו. יש פתרון לאובדים מארץ אשור. יש מענה לנידחים מארץ האפשרויות המוגבלות. יש תשובה לשאלה ששאלת ויש מענה לכותל הדרומי. חסידי חב"ד הם אלו שיכולים בס"ד לשמור עליו, לשמור על קדושתו וגם על החום שלו. ההתמחות שלהם בדיוק מתאימה למטרה הקדושה הזו. תנו להם בבקשה את המפתחות למקום הקדוש הזה.

ועמדתי שם, והתחלתי לבכות ביחד עם כל המוסיקה, כי התשובה הזו שקיבלתי היתה כל כך ברורה, כל כך חיה. כל כך מוחשית. כי שם רקדו כולם ביחד, חב"דניקים עם עולים חדשים, מכל התפוצות, מכל עדות ישראל, מכל רחבי העולם, ומכל המגזרים. כי שם ילדים רקדו על כתפי אבותיהם ונישקו את ספר התורה, באהבה, בדבקות, ומתוך כבוד ויראת שמים. כי שם אמהות דיברו עם ילדיהן, מביטות בשמחה ומתוך דרך ארץ במעמד הקדוש, ומתוך ההבנה אמיתית על קדושת התפקיד שלהן, מעל מעלותיו: התפקיד של גידול ובניית דור העתיד של העם הקדוש והיקר שלנו. התפקיד שהיה בראש מעיניו של הרבי זי"ע, כל חייו.

ואז חשבתי, שרק חב"ד באמת יכולים לטפל בכותל הדרומי, מתוך אהבה אמיתית ביחד עם קדושה. מתוך יראת שמים יחד עם כבוד לכל יהודי. מתוך קירוב אמיתי, מתוך אחדות אמיתית, ומתוך קבלות של עשרות של שנים של עשיה. העדה היקרה הזו, שבכל קצוות תבל פותחת היא את לבה ואת דלתותיה במסירות נפש אמיתית ומתוך שותפות אמיתית ומתוך ענווה אמיתית ומתוך אמונה אמיתית, ובלי לוותר על שום מנהג היא קולטת אל תוכה רבבות רבבות, מאות אלפי יהודים יקרים.

עם החום ועם האהבה שהם נותנים לכל יהודי, עם האיכפתיות, עם האמונה החזקה, עם הסגנון היחודי, עם אמירת הפסוקים המחזקים אותם תיקן הרבי זי"ע בחייו, עם התוועדויות ועם דיבוק חברים. עם יותר מ-5000 זוגות של שליחים, הפזורים בכל רחבי העולם, ועם מצב שבו כ-38% מיהודי ארה"ב, גם הנידחים ביותר, משתתפים בפעילויותיהם, הם כבר הרבה שנים מהווים משרד התפוצות האמיתי שלנו. יש להם מוניטין. יש להם קבלות. ובדרך הכל כך יפה שלהם, בעזרת השם הם גם יידעו הם להתנהל ברחבת ישראל, ואיך להמיס באהבתם כל סוג של התנגדות, ואיך לקרב גם את הנידחים הכי נידחים בעולם, ליהדות שהיא יהדות אמיתית.

ובינתיים, עד היום שבו בעז"ה יוקם בית חב"ד בכותל הדרומי, נמשיך בעז"ה אנחנו, כלל ישראל מכל השבטים, לבוא אל הכותל, לזעוק לגאולה, לנסות להתמודד במיטב יכולתנו עם ארבעת הנושאים הראשונים שהעלינו, לנסות להיות שובר גלים אנושי מפני הסכנה האיומה של היקלעות של מליוני יהודים יקרים מארץ ישראל לתוך המערבולות הרפורמיות המסוכנות – ולהיות מספיק ענווים להכיר בכך שאין לנו את הכלים הנדרשים לחלץ את אותם יהודי התפוצות שכבר נקלעו לתוך המערבולות האלו, בלי חלילה להסתכן בעצמנו.

ומתוך ההבנה הזו, על מה שכן ביכולתנו לעשות, ועל מה שהוא מחוץ ליכולות שלנו, רציתי לקרוא מעל בימה חשובה זאת לכל מי שכאבם של נידחי התפוצות נוגע לליבו, וכל מי שחשוב לו לקרב את יהדות התפוצות, ולהציל את נידחי ישראל בלי להסתבך בעצמו, הוא כן יכול לעזור: הוא מוזמן לתרום לבתי חב"ד ברחבי הגלובוס. כי להם, ורק להם, יש את הכלים, את ההדרכה, את המומחיות, ואת חליפת המגן, את האמונה המאוד חזקה, ואת הכלים המאוד חזקים, להתמודד עם המערבולות הכל כך מסוכנות האלו שהרפורמים שרויים בתוכן, ושכבר גבו עד כה מליוני קרבנות של שואה שקטה.

ואם מישהו שקורא את הדברים האלו עדיין רוצה לסייע בעצמו בפועל בקיבוץ נידחי ישראל הרפורמים, יואיל נא בטובו להפוך לחב"דניק במשרה מלאה – לא חצי חב"דניק ולא 25 אחוז, אלא חב"דניק מלא-מלא: להצטרף לקהילה חב"דית, לקבל על עצמו את כל הדרכות הרבי לפרטיהן, ואת כל ההלכות על פי שו"ע הרב, ואת נוסח האר"י, וטבילה כל בוקר, וחת"ת, ומבצעי תפילין, ורמב"ם יומי, ואמונה בבריאת האדם מעפר, וציור המנורה עם קנים ישרים, והתוועדויות, וחג הגאולה, ואחר כך נדבר.

נ.ב.: לכל מי שרוצה לענות לי על המאמר הזה, ולספר לי על כך ש"חב"ד אינם ציונים", אומר: שציונות אינה נמדדת בדיבורים גבוהים אלא במבחן המעשים ובמבחן התוצאה. במבחן המעשים מי שמקרב רבבות רבבות יהודים מכל העולם ומביא אותם אל תורת ישראל ואל ארץ ישראל – אלו חב"ד. ולכן הם ציוניים, כי כל מי שמקרב את עם ישראל לארץ ישראל על פי תורת ישראל – הוא ציוני. וכל מי שפועל את ההיפך, ציוני – הוא לא.

נ.ב.ב.: אני לא חב"דניקית, מאמר זה אינו ממומן, אינני יודעת איך תהיה צורת קני המנורה בבית המקדש השלישי, ואין לי שום אינטרס אישי בכתיבת מאמר זה, חוץ מהציפיה לגאולה.