מפלגת הציונות הדתית נמצאת, כידוע, מחוץ לקואליציה הנוכחית. היא מקדישה את עיקר זמנה לניסיון לתקוע מקלות בגלגלים של כל פעולה של הממשלה – ולא משנה אם היא רעה, שנויה במחלוקת או טובה.
נותר לתהות: איך הייתה נראית הממשלה כעת אם בצלאל סמוטריץ' וחבריו לא היו מתעקשים על נאמנות למושג הפוליטי "גוש הימין", והולכים לקדם את הערכים של המצביעים שלהם. אין ספק שמתוך הממשלה הם היו יכולים לעשות את זה הרבה יותר טוב: ראשית, לא היה צורך במפלגת רע"מ, על התקציבים שהיא דורשת לתנועה האיסלמית.
הייתה קואליציה של 61 גם בלעדיה (אפילו ללא איתמר בן גביר ואבי מעוז, אם הם היו מחליטים להישאר בחוץ), שיש בה בלוק חזק של כמעט 20 ח"כים מהימין העמוק. לממשלה כזו אפשר לקרוא ממשלת אחדות. שנית, תקציב המדינה היה נראה אחרת: מביא הישגים להתיישבות, לגרעינים התורניים, לישיבות. שלישית, היה בתוך הממשלה מי שידאג להסכם אביתר ולהסדרת ההתיישבות הצעירה, מי שידאג לקדם את כל הערכים של הציונות הדתית – בחקיקה, בהסכמים קואליציוניים, בתכנון הלאה – מי שייאבק באקטיביזם המשפטי בכלים יעילים יותר מפוסטים בפייסבוק.
ומה אם המפלגות החרדיות היו בוחרות לתמוך בממשלה, אפילו מבחוץ ולא מתוך הקואליציה? שוב, גם אם רע"מ ומרצ היו בתוך הממשלה, כוח המיקוח שלהן היה קטן בהרבה. דרעי, ליצמן וגפני היו יכולים להביא שלל הישגים לבוחרים שלהם, לבלום כל חקיקה שהם מתנגדים אליה בתחום דת ומדינה, לדאוג לסבסוד למעונות לילדי האברכים ועוד.
אבל מפלגות הימין בחרו אחרת. סמוטריץ' השיק ביטוי חדש מהניילונים, "הברית עם הציבור המסורתי" (כאילו שמה שמחבר בין הציבור הדתי-לאומי לציבור המסורתי הוא לא האמונה והערכים המשותפים, אלא שאלה פוליטית של ייצוג בממשלה), והכריז שהוא נאמן ל"גוש הימין", כלומר לגוש נתניהו. החרדים מעדיפים להתבצר באופוזיציה ומשם לקרוא לחברי הממשלה בכינויים נעימים לאוזן כמו "אנטיוכוס".
חברי האופוזיציה מתנהלים בעקשנות על פי הכלל: "תמיד חייבים לעשות הפוך מהממשלה, בלי קשר לשאלה מה היא עושה". וכך במקום לנסות להיכנס לקואליציה, או לפחות לעבוד איתה בשיתוף פעולה ולקדם דברים שחשובים למצביעים שלהם, הם משלבים ידיים עם אחמד טיבי ואיימן עודה כדי להכשיל כל חקיקה וכל פעולה של הממשלה.
אפשר לעטוף את זה בהמון הסברים, אבל בסוף ככה זה נראה כשאתה הופך את הפוליטיקה למטרה במקום לכלי, כשהמושגים "ימין ושמאל" הופכים למהות, אתה חייב להראות נאמנות למחנה שלך, ולא לערכים שבשמם נבחרת.
וכך נוצר מצב שבו לשמאל יש רוב בכל חקיקה שנוטה שמאלה, כי שתי מפלגות הימין שבממשלה מחויבות להסכמים הקואליציוניים, אבל את החקיקה הימנית הימין מכשיל. ברור לחלוטין את מי המהלך הזה משרת: את בנימין נתניהו, שרוצה לגבש סביבו את מחנה הימין ולהזכיר שהוא המנהיג הבלתי מעורער, וגם לשתק כמיטב יכולתו את הממשלה הנוכחית. אחרי הכול, הסיוט הפוליטי הגדול ביותר שלו הוא שהציבור הישראלי יראה ראש ממשלה מוצלח אחר (בטח כשזה נפתלי בנט, שיכול להיות אלטרנטיבה ימנית). אבל את אזרחי ישראל, ובפרט את הימניים שבהם, הוא לא משרת בכלל.
האם הרכבת כבר יצאה מהתחנה? לא בהכרח. גם אחרי המילים הקשות והדם הרע, יש מקום לשיתופי פעולה. רע"מ לא תצא מהממשלה בקלות, אבל אם הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה יושיטו יד לנפתלי בנט, במשבר הקואליציוני הבא הן יכולות להיכנס לממשלה. אין מה להשוות את התרומה האפשרית שלהן לבוחר מתוך הממשלה, ביחס לשירות הסמלי שהן נותנות לו כרגע מהספסלים האחוריים. ומשם, מתוך הממשלה, הן יכולות לדאוג גם למצביעי הליכוד.