פעם קראו לכך 'הזיה' במקרה הטוב ו'פשע נגד האנושות' במקרה הפחות טוב.
עיתונאים חמורי סבר ישבו באולפני התקשורת וירקו דם על התלמידים החרדים המסרבים ברוב חוצפתם/טיפשותם לסגת מספסלי בית המדרש ולסגור את הספר.
"יש מגיפה, מישהו שם השתגע", התריעו הפרופסורים המעונבים המתחלפים וקראו להגביר את האכיפה הרופפת בכל הריכוזים החרדיים. "הכיצד טחו עיניהם מראות; איך הם מסוגלים לחטוא לגופו של ילד", צווחו ונופפו ידיהם בפאתוס בלתי נשכח. את הפלפולים אודות נפשו, רוחניותו, תלמודו שמושלך לפח דווקא בשנים בהן מתעצבת אישיותו הם סירבו להכיל.
וראו איזה פלא. היום ההזיה התחלפה למדיניות, הפשע נגד האנושות התחלף ללב רחום. פתאום ישנם שני צדדים, שתי אסכולות: אסכולת הסגרים ואסכולת הסתגלנים; אלו שהבינו שאין מנוס מלחיות לצד הקורונה ואלו שעדיין לא.
פתאום יש מקום להתדיין סביב שאלת המותר והאסור בעיצומה של מגיפה משתוללת. פתאום כל המטיפים בשער, כל אותם חמורי סבר שהפכו את הציבור החרדי על ילדיו, במיוחד על מנהיגיו, לחסרי אחריות, מוכנים להקשיב. לאחר שלושה גלי קורונה הם גילו באבחת ממשלה חדשה אחת את ההיגיון הצרוף הסובב סביב חשיבות הלימודים.
הראשון היה ח"כ רם שפע, יו"ר ועדת החינוך דאז בממשלת נתניהו המתפרקת שהשמיע קול חריג כשקידש את ערך הלימוד במוסדות החינוך. השמאל הישראלי נשך שפתיים והעניק גיבוי, הימין תקף, התקשורת התבלבלה. חלקה חיבקה, חלקה ביקרה.
את פירות ההתאפקות קצרה גיבורת הקורונה, השרה שאשא-ביטון, יו"ר וועדת הקורונה שנרדפת על ידי קואליציית נתניהו, היום שרת החינוך ומכתיבת המדיניות בממשלה סביב בתי הספר וכלל מוסדות החינוך בישראל.
דעותיה ועמדותיה של האחרונה ידועות, אך איזה פלא, הן בעיקר מוכלות. בשוליים יש המכנים אותה מכחישת קורונה, בכלי התקשורת המסחריים, לפחות ברובם, היא לא פחות מגיבורה. וכן, גם בממשלה הנוכחית עמדותיה זוכות למקום של כבוד, ולא רק באגף השמאלי אלא אפילו בחלקים נרחבים בימינה ובתקווה חדשה.
אז נכון, טוב מאוחר מלא כלום. העובדה שמקבלי ההחלטות בסבב הנוכחי אינם ממהרים לסגור את מוסדות החינוך לטובת סגרים הרמטיים ומנסים ליצור פלטפורמות שיאפשרו את המשך הלימוד של כלל מסגרות החינוך בישראל – היא ראויה.
אבל נדמה איפה שראוי היה, דווקא עכשיו, לפתוח חרך, להציץ מבעד למסכה ולהשמיע בקשת סליחה מהציבור החרדי, שערכי הלימוד מאז ומעולם היו ערכי היסוד שלו, שבמשך שנה תמימה צעק בגרון ניחר 'שמע ישראל' ונענה בקרבות רחוב של לובשי המדים הכחולים.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'. המאמר הופיע בעיתון