מוטי קרפל
מוטי קרפל צילום: עצמי

תרשו לי לא להתרגש מזעקות השבר של סמוטריץ' בעקבות פגישת גנץ-אבו מאזן.

א. בעקרון כבר הפסקתי להתרגש מצעקות ה"זאב, זאב" של האופוזיציה. הן תמיד מתבררות כשקרים. כך היה בעניין אישור 800 יחידות דיור לפלסטינים, כשהתברר שסמוטריץ עצמו סיכם עם נתניהו לאשר 700 יחידות כאלה.

כך היה עם הזעקות על הפסקת סלילת כביש 60, שהתברר שהן שקר כפשוטו. וכך גם עם "ביידן נרדם". שקר. מי שעדיין קונה את זעקות ה"זאב, זאב" האלה שיבושם לו. בעיני אין בכלל אופוזיציה והפסקתי לעקוב אחרי הבכיות שלה. תעשיית שקרים מגמתיים איננה אופוזיציה.  

ב. ולעצם העניין. סמוטריץ' עצמו התנגד בכול תוקף לתוכנית המאה. כרגיל אצלו – הכול או לא כלום. אז אם לא נתת להחיל ריבונות כדי להתחיל לפתור את הבעיה מן היסוד, מה אתה מיילל עכשיו כשגנץ מנסה לתחזק את אבו מאזן כדי שיחזיק איכשהו מעמד נגד החמאס. 

ג. בסך הכול סמוטריץ׳ נכשל בכול מה שנגע בו: פיצל את הציונות הדתית (האמתית!), הפיל את נתניהו (רע"ם), פרק את הקואליציה שלו, המליך את בנט, הכניס את רע"ם לקואליציה, והוא עצמו נותר בחוץ. עכשיו הוא לא מפסיק להתלונן. סיסמאות נהדרות (שגם אני אוהב), אבל כישלון פוליטי מהדהד. "טוטאל-לוס" פוליטי.

עוד באותו נושא:

אם סמוטריץ׳ לא היה מפצל את הציונות הדתית, היא הייתה היום כולה בהנהגת המדינה. גם הוא. סמוטריץ׳ יכול היה להיות מספר שתיים במדינה ולקדם את רוב מה שחשוב לו (וגם חשוב לי!). אבל סמוטריץ' העדיף להיות מספר אחד בשטיבל מאשר מספר שתיים במדינה. 

אם סמוטריץ׳ באמת היה חרד לגורל המדינה הוא היה יכול גם היום להצטרף לקואליציה ולשחרר אותה מהתלות ברע"ם. הוא יכול היה גם לדאוג מבפנים שפגישות מהסוג של גנץ אבו מאזן לא תחרוגנה מההיבט הביטחוני. אבל כנראה שפגישת גנץ אבו מאזן היא עדיין לא סוף העולם מבחינתו. הפוליטיקה של השטיבל כנראה חשובה לו יותר. עובדה, סמוטריץ׳ מעדיף לבכות כשהוא יכול לעשות ולשנות.

אבל נכון, רבים מתפעלים מסיסמאות יפות ומוחאים להן כפיים. זה נשמע נורא יפה וזה בדיוק מה שהם חושבים. נורא מזדהים. חלק מהציבור לא יודע להבחין בין קומונר בבני עקיבא שמפריח סיסמאות מחממות לב, לבין מנהיג פוליטי שחייב לפעול במסגרת אילוצי המציאות.  

אז תרשו לי לא להתרגש מהביקורת של סמוטריץ'; הפוליטיקה של השטיבל לא מעניינת אותי.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו