הביטוי הידוע "עף קרוב מדי לשמש" מגיע מהמיתולוגיה היוונית, ומספר את סיפורו של איקרוס – צעיר יווני שאמנם הצליח לעוף, אך מכיוון שלא שעה לאזהרות של אביו דדלוס לא להגזים בגובה הטיסה התקרב מדי לשמש שהמיסה את כנפיו וגרמה לו ליפול אל מותו.
"עף קרוב מדי לשמש" הוא גם התיאור, המוצלח לעניות דעתי, בו בחר לוקאץ' לתאר את הצלחתו המטאורית של פרופסור דן אריאלי כשראיין אותו לתכנית 'אולפן שישי' בערוץ 12, אך למזלו של אריאלי בערוץ 12 דאגו לקרר את השמש על מנת לרכך עבורו את הנפילה.
קצת רקע לטובת מי שפספס את הפרשה שמסעירה בתקופה האחרונה את עולם המחקר העולמי ככלל והישראלי בפרט: פרופסור דן אריאלי, אחד הישראלים הידועים והמשפיעים בעולם, נתפס בזיוף נתונים (לכאורה) כדי שיתאימו למחקר שעשה ב2012. כן, מה ששמעתם.
למה לכאורה? כי אמנם אין ספק שהנתונים זויפו ויוצרו באמצעות אלגוריתם כך שיתאימו להשערת המחקר, אך אריאלי טוען שוב ושוב כי את הנתונים זייפה חברת הביטוח וכי כך הוא קיבל אותם. אפשרי? כמובן, הגיוני? לא ממש. איזה אינטרס היה לחברת ביטוח לזייף את הנתונים? איך הם ידעו מהי השערת המחקר?
כמובן, גם בהנחה שבאמת חברת הביטוח זייפה את הנתונים, אריאלי היה צריך לבדוק את הדברים יותר לעומק שכן יש לא מעט סימנים שמעידים על הזיוף וקופצים לעין אפילו בבדיקה קלה (גופן שונה למספרים המומצאים, מספרים לא מעוגלים ועוד), אבל בואו נחזור לכתבה של לוקאץ' בערוץ 12.
שלושה סיפורים הציגה הכתבה, של נקודות מחייו הארוכים והגדושים של אריאלי. הכווייה שחטף בתור נער והצלקות שהוא נושא עליו עד היום (ביניהם החצי זקן המפורסם שלו), ההתנכלויות והנאצות שהוא מקבל ממתנגדי חיסונים עקב הייעוץ שהוא מספק למדינה בנושא וגם ה"טעות" שעשה.
השילוב בין שלושת הסיפורים יוצר תדמית של קורבן, מסכן, היהודי הנרדף, אדם שהעולם מתנכל לו על לא עוול בכפו, ומשדר לתת מודע של הצופה שזיוף הנתונים במחקר הוא רק פאשלה קטנה שמתנגדיו של אריאלי מנפחים כדי להשמיץ אותו. "כשמתחילים להפוך אבנים" אומר לו לוקאץ' בהזדהות, "משהו יזחל מלמטה בסוף". רק שכאמור זה לא ממש הסיפור...
לאורך כל הכתבה מנסה אריאלי, שעד עכשיו נהנה ממעמדו כמטאור יחיד, להציג את עצמו כעוד אחד מני רבים. "הייתי חלק מקבוצת מחקר" הוא טוען כששואלים על המחקר ההוא, וגם הטעות פתאום הופכת לכללית "היה לי עצוב באופן אישי לטעות, לא טוב לי, לא טוב לקולגות שלי, לא טוב לעולם המחקר". אריאלי מנסה לצופף סביבו שורות, אך אלו, אפעס, מסרבות להצטופף.
בעולם המחקר יש תמימות דעים שאריאלי עשה משהו שבין זיוף בזדון לרשלנות נוראית, אך כאמור הכתבה ששודרה בשישי הציגה תמונה קצת שונה. זה לא בהכרח מה שהם אמרו, אם כי לוקאץ' אכן לא היה ביקורתי מספיק לדעתי, אלא איך שהם בחרו להציג את זה. במה שהם בחרו להציג.
אני לא ממתנגדיו של אריאלי ואפילו יצא לי לצטט אותו באיזו עבודה אקדמית או שתיים, אבל אני סבור שדבר ראשון שעל אדם שטעה (בין אם בשוגג או במזיד) לעשות הוא להודות בטעות. בכנות. בלי תירוצים ובלי התחמקויות. בלי לעטוף את זה בסיפורים מסביב. ואת זה אריאלי נתן רק בדקה האחרונה.
"המוניטין האקדמי שלי יספוג מכה" הוא אמר, "וזה עצוב, אבל יש לי סבלנות ואני מאמין שבעוד חמש שנים ייצאו עוד מחקרים טובים שנעשה ואמנם אנשים יסתכלו יותר על הפרטים אבל הם יראו שהכול בסדר – ונמשיך להתקדם".
דקה אחת הייתה כל מה שהיה נחוץ. בלי סיפור חיים מרגש, בלי תירוצים ובלי כתבה מלטפת שנותנת למטאור שהפך לכוכב נופל עוד 12 דקות של זמן מסך בשיא הפריימ-טיים. פשוט לעמוד מול המצלמה ולהגיד "טעיתי". זה כל מה שביקשנו.