חג הסוכות הוא חג האסיף ככתוב 'בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ' ובו אנו אוגדים ארבעה מינים באגד המכונה "קוישיקלאך" שלו שמור כח המאגד את אלה שיש בהם טעם וריח ואלה שאין בהם לא טעם ולא ריח, כי אפילו ריקנים שבהם, מלאים מצוות כרימון.
בשמיני עצרת, נקרא את פרשת 'וזאת הברכה', אף היא בסימן אסיפה, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. אומר הספרי 'ויהי בישורון מלך' אמיתי? - כשישראל שווים בעצה אחת מלמטה - שמו הגדול משתבח למעלה. לימדונו חכמים, בשלושה דברים התקשה משה רבינו, עד שהקב"ה הראה לו אותם באצבע: בירח, במעשה המנורה, ובשרצים. ירח - החודש הזה לכם, כזה ראה וקדש, הראה לו באצבע את החודש הזה ואת צורת הלבנה. מנורה - זה מעשה המנורה, כיון שהראה לו מעשה המנורה נתקשה בו משה, הראה לו הקב"ה באצבע. שרצים - זאת החיה אשר תאכלו, תפש הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו: זה תאכל וזה לא תאכל.
נשתברו קולמוסין הרבה במה התקשה, אך הצד השווה שבהם שהמילה – זה או זאת, מלמדת שהראה לו הקב"ה באצבע והודיעו, גם במקום בו הנך מתקשה בעומק העניין, כזה ראה וקדש.
אף אנו מראים באצבע בשעת הגבהת ספר התורה ואומרים 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל'. וכמופיע בעיקר התשעי מי"ג עיקרי האמונה עפ"י הרמב"ם, מצהירים אנו כי זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא ית' שמו. זוהי ולא אחרת.
דומה כי כך נכון לקרוא גם את 'וזאת הברכה אשר ברך משה... את בנ"י', זאת ולא אחרת. זאת היא הברכה שהפתיח שלה הינו תנאי כפול והכרחי לקיומה. 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב', מתי היא מורשה? כשישראל מאוחדים ב'קהלת יעקב', ומתי הם ראויים לברכה? 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'. בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם, כלשון רש"י. מחד, אחדות כלל ישראל, ומאידך, תנאי משלים, 'אף חובב עמים', כל שבט ושבט קרוי עם, ולכל שבט מקדיש משה רבנו ברכה מיוחדת על פי סגולותיו ויעודיו המיוחדים לו.
דומה כי רה"מ הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, הגם שידע וחיבב תנ"ך, לא השכיל ללמוד ממנהיגה הראשון של עמנו, ממשה רבנו. הגם שטען כי לא שיקולים משקיים וכלכליים בלבד מדריכים את פעולתנו ומדיניותנו, אלא חזון מדיני וחברתי שנחלנו מנביאינו וכו', הוא לא שת לבו לדרכו של גדול הנביאים וגדול המנהיגים של עמנו, שראה ברכה עצומה דווקא בשמירת האחדות מחד והייחודיות של כל שבט וכל קהילה מאידך. ברכה דווקא ב'כולנו יחד וכל אחד לחוד'.
משחר נעורינו דחף הוא את 'שיטת המיקסר', את האינטגרציה המליאה, ערבוב כל העדות וכל הגלויות ליצירת הישראלי החדש. 'כאן עוצבה דמות העם ההיסטורית', כתב, תוך התעלמות מהתרבות היהודית שפרחה בקהילות ישראל בחו"ל. ועוד כתב: 'האומה הזאת הולכת ונבנית מקרעי שבטים, ויש צורך להתיך את אבק האדם היהודי המפוזר בעולם, שישוב ארצה בכור העצמאות ומסגרת ההוויה הממלכתית. יש צורך לגבש צביון וסגנון עברי שלא היה קיים, שלא יכול היה להיות קיים בגולה'.
בשונה, זכורני כיצד בעשור השני למדינה נולד הספר 'ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל', אותו ליקט וערך מו"ר אבי ע"ה. היה זה עת ביקר עם ר' יוסף גולדשמידט, ממייסדי החינוך הממלכתי דתי, בשיעור בו מצאו את המורה מתנצח עם תלמידו על מנהג מסויים, כשהמורה מתעקש להעביר צאנו תחת שבטו שלו, מבלי להתייחס למנהג בית אבא של התלמיד. ספר זה הלך והתרחב ממהדורה למהדורה לאור גלי העליה הברוכים בהן נתברכנו. וכך נכתב בפתחה של המהדורה השלישית: העידוד שניתן לשמירת מנהגי אבות של כל עדה ועדה אינו בבחינת חולשה, או מתן לגיטימציה להתבדלות כלשהי. ההיפך הוא הנכון; שמירת היחוד העדתי אמורה לחזק את התודעה העצמית והגאווה הדתית, כי רק כך מגיעים כל שבטי ישראל לשולחן של אחדות מתוך נכונות לכבוד הדדי ולערבות כלפי כלל ישראל.
מדגיש, אפוא, משה רבנו ואומר 'וזאת הברכה', רק בדרך זו, מראה הוא לנו באצבע מהי הדרך שראוי כי נלך בה, ובה נראה ברכה והצלחה, כשכל קהילה מקרינה מיופייה והדרה על חברתה.
ארבעה המינים יש לאוגדם יחד, כשכל מין שומר על יחודו, ומשחסר אחד, לא קיים הנוטל את המצווה, גם אם הייתה זאת הערבה מחוסרת הריח והטעם.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל