הפינוי המביש של האמריקנים מאפגניסטן, הביא להפגנת זלזול ישראלית בתקשורת. איזה ביזיון אמריקאי.
בלי להתייחס לעצם היציאה, השלומיאליות ניכרה לעין כל התקשורת הישראלית. למשל, הפקרת חלק מהסייענים שלהם, הייתה במיוחד מוקד לגינוי רבתי. הותרת נשק רב במצב מוכן להפעלה, בידי האויב, נראתה כטמטום בהתגלמותו. אלא שהזיכרון הישראלי הקצר, שכח את הבריחה המבוהלת של ישראל מלבנון.
נתעלם מעצם החלטת הפינוי אבל הביצוע העגום, היה אות קלון לצבא מפואר. למעשה , לדרג המדיני- ראש הממשלה, אהוד ברק, שהיה רמטכ"ל בעברו ולוחם נועז- והצבאי הבכיר. כך, לדוגמה, יחידת חיילים קרביים, קיבלה הוראה להותיר הכל מאחור, כולל תפילין, ולנוס עם נשקם בריצה , תוך חיפוי של מסוקים.
כך גם הפקרת חברים לנשק ומשפחותיהם מצבא דרום לבנון., ציוד צבאי רב, מחשבים, רשימות מודיעיניות, נפלו בידי אויב. ונדגיש, זו לא ארצות הברית הרחוקה מאפגניסטן. דרום לבנון נושקת בגבול הישראלי. ההשלכות האסטרטגיות היו חמורות וניכרות עד היום. והפער בין יכולת טקטית בקרבות להבנה רחוקת טווח האירה זווית בלתי מחמיאה גם לקצינים בכירים.
על סיפורו הקשה של גוש קטיף לא צריך להכביר מילים. זה פצע פתוח. פתוח עדיין, על התוצאות הקשות, ועל המשמעויות הרות הסכנה. העובדה ששרון , אלוף וראש ממשלה, היה האחראי, אינה מפצה על הנזק האדיר לישראל. גם פה השיקול העקרוני והמשמעויות לטווח ארוך, לא הובילו את הדרגים המחליטים. ואת התוצאות אנו פוגשים כמעט יום יום.
בימים אלה, סביב נפילתו של בראל חדריה שמואלי הי"ד בגבול הרצועה, עלתה שוב שאלת הגיבוי ללוחמי צה"ל, עד שהרמטכ"ל כוכבי, איש מרשים ובעל קבלות, ראה לנכון להדגיש שכל לוחם בכוחות הביטחון, יקבל גיבוי מלא. צה"ל יעמוד איתן מאחורי כל חייל ומפקד. והנה, כמעט מיד, קצין שדחף פורע שהפריע ללוחמי צה"ל קיבל נזיפה. אומנם, הוא לא נזרק מהצבא כפי שנעשה לסמח"ט הבקעה על ידי הרמטכ"ל הקודם. אבל, האומנם יש מחשבה לטווח ארוך? האין כאן עידוד לפורעים למיניהם להמשיך לערער את רוח חיילי צה"ל?
וכמובן, זה מזכיר לנו את הפקרתו של החייל מדחת יוסוף , שדימם שעות רבות בקבר יוסף, עד למותו. ניגוד גמור לצו המוסרי של חילוץ פצועים. וזאת, כי מפקדים בכירים סמכו על האויב שיחלץ אותו. והיו שם אישים מהמובילים בדברי הימים של המדינה- גם לעתיד. אהוד ברק כראש ממשלה, מופז כרמטכ"ל, מפקד האוגדה בני גנץ (רמטכ"ל לעתיד). גם פה הייתה הפגנה של חוסר חשיבה לטווח ארוך, ופגיעה בחובת הממלכה ללוחמיה הנאמנים שלא יופקרו בשדה הקרב.
גם אליאור עזריה, לא זכה לגב של הצבא. שר הביטחון (רמטכ"ל לשעבר), נחפז להאשים אותו בטרם תחקיר. תופי התקשורת החרישו את זכויותיו האלמנטריות. הוא לא זכה לדקה אחת של גיבוי ממפקדיו.
ברקע גם ההחלטה הקשה מכולם של ראש ממשלה, יצחק רבין, גם הוא רמטכ"ל לשעבר. החתימה על הסכמי אוסלו. שורש הרע לכל המציאות בה אנו חיים. הסכמים שברמה העקרונית, מערערים את היסודות ההיסטוריים של מדינת ישראל. ופתחו פתח ענק לאויבינו. תוך תשלום קשה של "קרבנות השלום", מסירת חבלי ארץ לאויב, קירוב האויב לנכסים אסטרטגיים, נזק כלכלי, ועוד.
נראה שראוי לעשות מחקר רציני ומעמיק, כיצד רמטכ"לים, וראשי ממשלה, בהם אישים משכמם ומעלה, טועים טעויות כה גסות, וברמה האסטרטגית. התפיסה האישית של "אני אנווט, אני אוביל", מורשת החינוך הצבאי, הכרחית בקרבות, אבל מתבררת כאסון בחיי האומה. מעניין עוד שבולטים במצעד האיוולת בוגרי יחידות מיוחדות (במיוחד מסיירת מטכ"ל) , מציאות שמעלה חשש שהם טרם הבינו באיזו מלחמה הם נמצאים, ומי הוא האויב שמולם.