מלחמת חרבות ברזל, הפכה למלחמה בעיקר בגלל הטעויות והכישלון של כוחות המודיעין וההתרעה שלנו.
אולם מעבר לחוסר ההתרעה המודיעינית הנרחבת, היו כישלונות בל ייאמנו בכוננות הכוחות, במחסור בנשק ותחמושת, בתחומית מגוונים שנראה שהצבא חייב לרדת לעומקם ולחקרם. וכמובן, ללמוד ולהסיק מסקנות.
זהו תהליך שייקח זמן לא קצר. אבל, יש נושאים שצריך לטפל בהם מידית. ואחד מהם, אם לא המרכזי, הוא הבניין המחודש של צה"ל. בניין הכוח האנושי שירפא את המערכת ויוביל את צה"ל אל העתיד. מפקדים חדשים שכבר צריכים להיות בעלי סמכויות. מנהיגים רעננים שיעמדו בבסיס הצבא. מקוריים ועצמאיים בחשיבה, ביכולת לשנות, באומץ לעמוד גם מול קצינים ותיקים וידועים. וזה צריך להתחיל עכשיו. תוך כדי הלחימה. אין למדינת ישראל זמן לבזבז.
ויש לנו אנשים מתאימים. מפקדים לוחמים שהתבלטו במלחמה הזו. אמיצים ומסורים. וצריך לחסוך לכולנו את התהליך הרגיל של התקדמות בכל מיני תפקידים- חשובים ככל שיהיו- ודרגות, כדי לצבור הכרות וניסיון נוסף. הקצינים הללו פרצו למקומות בהם הכריעו את הקרבות.
שם איש לא בדק איזה קורסים סיימו, וכמה תפקידים מילאו בסולם שהכשיר אותם לתפקיד הבא. המלחמה טורפת את הקלפים, והתוצאה היא הקובעת, ולא מסלול הקידום המקובל. וצריך לקחת בחשבון אפשרויות של דילוג קדימה. מעל מוסכמות ומעל הרגלים וכללים שגרתיים. להפעיל את החשיבה מחדש.
יש לשבץ מפקדים חדשים. בעיקר משכבת הלוחמים שבלטו במלחמה. בעלי חשיבה מקורית, לוחמי הקו הראשון. אמיצים ואינם שבויים בקונצפציות. קשובים ופתוחים לשיח חופשי ומתמיד. דוגמה בולטת היא מפקדי האוגדות, תא"לים. כאלה שהחיילים ילכו אחריהם לכל מקום. היו לנו בעבר אלופים, ואפילו רמטכ"ל, שהוקפץ מעלה כי הוא לא היה בחבורה המפקדת במלחמת יום כיפור. איש חדש, ראייה חדשה, וללא משקעים או תחקירים עיתונאיים.
מצב החירום שאנו שרויים בו, מחייב לא להיצמד למסלולי קידום מקובלים אלא לדלג גם ללא פז"ם בתפקידי ביניים או בדרך לצמרת.
ועוד נושא של אופי.
אני מבקש להצביע –כלוחם- על דוגמה. ישנם רמטכ"לים לשעבר שמופיעים הרבה בציבוריות הישראלית. ומפחידים אותי. הם מלאי מרירות, פניהם קודרות, וחוש ההומור אינו תכונה טבעית שלהם. קשה לשמוע את הנהי והבכי שלהם. הם קשובים רק לעצמם. אנשים כעוסים ויוצרים אווירה קשה עוד בטרם קרה משהו סביבם. בניסיון שלי, חוש הומור הוא אינדיקציה לאדם טוב וערכי.
ועוד דוגמה בהקשר הזה.
מאפיין ישראלי הוא העצומות הרבות החתומות על ידי ראשי הצבא, לשעבר, כמו גם ראשי המוסד והשב"כ לשעבר. מוזר ואפילו מפחיד לראות את האחידות ברשימות בכל נושא כמעט. הם בעלי אותה דעה וניצבים תמיד ביחד בנושאים לאומיים. ואני שואל את עצמי איך ייתכן שיש חשיבה מונוליטית בשאלות הרות גורל. ולא פחות מאיים להבין כמה אנשים טובים שחושבים אחרת, לא הגיעו לעמדות הנהגה כאלה. ואיך בכלל יכולים צבא וכוחות הביטחון ליצור חשיבה מקורית, ודרכים אחרות, במערכת שמקדמת את ההולכים בתלם בלבד. אחידות החשיבה, החברות ושמעלימה ויכוחים, הם איום על מערכת דינמית כמו הצבא.
נזכיר, שלא רק שהצבא עצמו היה מעורב בדיון הדמוקרטי על השינויים במערכת המשפט. לפני כן עסקה כל המדינה בפנסיות של הבכירים, בדרוג בין הלוחמים לבין תומכי הלחימה. ואם הראש לא נמצא בנושאים של חיים ומוות שהם בתחומי עבודתם, התוצאות הכו בחוזקה על פנינו.
ועוד הארה. ועדות חקירה תולות את ה"פאשלות" בראשי המערכת. כך ראינו את ראש הממשלה נאשם באחריות אישית, באסון מירון. כך גם נשמעים כבר קולות להאשמת ראש ממשלה ושר ביטחון ורמטכ"ל, באסון בשמחת תורה. כמובן, שזה נשמע כשעירים לעזאזל פוליטיים. וכי כל הממונים בשטח והפועלים בו, אינם האחראים הישירים לתחום אחריותם המעשית?
האחריות של האנשים בצמרת היא למנות את האנשים הטובים והמתאימים ביותר. ואם לא עשו כך, זו בהחלט אשמתם. אבל אם אנשי השטח והמעשה, שקיבלו את ההסמכה ולא פעלו כדרוש, מה היו צריכים לעשות ראש הממשלה ובכלל הממשלה כולה? לצאת למירון ולכוון את האנשים? לרוץ לעוטף ולהפעיל את הכוחות?
ולסיום, הבה לא נשכח. ארץ ישראל כולה היא ארצו של העם היהודי. כל האחרים הגיעו הנה כבר לאחר שני בתי מקדש ושלטון יהודי של מאות שנים. לנו יש קושאן מבורא עולם. וזה הנכס האמתי שלנו. הוא גם ההסבר הטוב ביותר לכל יתר עמי העולם.