אילוסטרציה
אילוסטרציה צילום: חטיבת דובר המשטרה

לנוכח הנתונים הקשים על מעשי אלימות ורצח בחברה הערבית שוחחנו עם העובדת הסוציאלית ד"ר רג'דה אלנאבלסי, מומחית לקידום סטודנטים בחברה הערבית במרכז האקדמי רופין וחוקרת סוגיית האלימות בחברה הערבית בישראל.

לשאלתנו אם גם היא, כרבים בהנהגת החברה העברית, מפנה אצבע מאשימה לגורמי השלטון והאכיפה בישראל, אומרת ד"ר אלנאבלסי כי מדובר באחריות משולבת שראשיתה באופן בו מתייחסים מוסדות המדינה אל ה מיעוט הערבי וצרכיו.

"כמדינה וכמוסדות צריך להבין שהמיעוט הערבי, מאז קום המדינה, הוא מיעוט שסובל מהדרה ואפליה בכל השירותים, השכלה, ניידות ועוד, מצב העוני הולך ומחמיר, תשתיות לא קיימות, וכל זה משפיע על החברה שלא מצליחה לרומם השכלה ורמה וכתוצאה מכך החברה הערבית מופקרת".

"מחקרים בארץ ובעולם מלמדים שככל שחברה לא מקבלת חינוך והשכלה וחיי ביטחון בדיור ראוי, הדבר גורם לכך שהחברה עצמה סובלת ושהדור הצעיר הולך לאיבוד ללא מסגרות וללא שאיפות. אם אין לדור הצעיר את מה שהוא צריך לצמיחה נורמטיבית הוא מתדרדר. בשעות אחר הצהריים הוא ללא מסגרות, לא רוכש מקצוע והשכלה". לדבריה "דרושה הכרה של מה שקורה מבחינת החברה הערבית והסטטוס שלה בחברה הישראלית, ומתוך כך לקחת אחריות ולתת משאבים המותאמים לצרכי החברה".

האם התקציבים שדובר בהם רבות בממשלה הקודמת ככאלה שיועדו לרווחת המגזר הערבי, והמציאות הפוליטית המשתפת כיום את החברה הערבית בהנהגה לא הובילו לשינוי? "עד עכשיו אני שומעת על הצהרות וכוונות, אבל כמי שמגיעה מתחום הרווחה והטיפול באלימות קרב צעירים וצעירות ובקרב נשים, אנחנו רואים שאין משאבים לתחומים הללו. אני לא מנתחת מדיניות של חלוקת תקציבים, אבל משיחות עם עובדים סוציאליים ועובדי שטח ברור שיש מחסור במשאבים לטיפול באלימות. המדינה צריכה לבחון לאן הכספים הולכים".

ד"ר אלנאבלסי סבורה כי הגישה הרואה בתקצוב צרכי החברה הערבית כנתינה לחברה העברית היא גישה מוטעית ויש לראות את התקצוב הזה כחלק מההשקעה בכלל החברה הישראלית. "חלוקת תקציבים לטיפול בבעיות צריכה להיות חלק מהמובן מאליו במדינה שמגדירה את עצמה כמדינת רווחה". האם המשמעות היא שאין לדבר על צרכיה המיוחדים של החברה הערבית, אלא להתעלם מצרכים אלו? אלנאבלסי משיבה בשלילה, אך מבהירה כי לטעמה "יש לנהל את השיח כשהוא ממוקד באיך לעשות את הדברים בצורה הכי מותאמת ולא כטובה למישהו. השאלה שלי היא מתי לא יהיו רק משאבים אלא תכניות הלכה למעשה לטיפול בבעיה יחד עם אנשי המקצוע והמומחים בחברה הערבית".

"אי אפשר למגר בעיית אלימות בלי לטפל בבעיות שורשיות של חוסר שוויון בהשכלה וחוסר אפשרות לחיות בכבוד בנושאי תעסוקה ודיור. יש לזה השפעה על האלימות שלוקחת את הצעירים למקומות שאנחנו לא רוצים לראות אותם בהם".

באשר לאחריותה של החברה הערבית והנהגתה למציאות הקשה, אומרת אלנאבלסי: "בתוך החברה הערבית צריכה להיות התארגנות, בהיבט של חינוך ועזרה לדור הצעיר להתמודד עם הקשיים שלו". על כך שאלנו אם ההתנערות של ההנהגה והרחוב מהכרה ברשויות המדינה, ותהא הסיבה אשר תהא, אינה גורמת לאותה פשיעה ואלימות. אלנאבלסי משיבה: "השאלה היא למה נוצר מצב שהחברה העברית איבדה את האמון במוסדות המדינה. בתחום האלימות רוצים עזרה ואוזן קשבת, אבל מדברים על היחס שהוא לא מותאם, מדברים על קיפוח וחוסר הבנה והסתכלות מלמעלה. הטענה שהאזרחים לא רוצים את הסיוע לא נכונה".

עוד שאלנו את ד"ר אלנאבלסי אם האופן בו מקבלת החברה הערבית תופעות של אלימות ורצח על כבוד המשפחה אינו מעודד גם הוא את תופעת האלימות הזו, שעיקרה מופנה כלפי נשים. אלנאבלסי מבקשת לתקן ולקבוע כי מדובר במינוח לא נכון ומדובר באלימות מגדרית הקיימת בכל חברה ובכל תרבות, כהגדרתה. "אני לא חושבת שיש איזושהי חברה שנותנת לגיטימציה לרצח באשר הוא. יש קבוצות שלקחו כוח לידיים שלהם או שחושבים שמגיע להם בגלל תפיסות פטריארכאליות וחושבים שיכולים לקבוע נורמות וערכים, זה לא אומר שהחברה נותנת לגיטימציה".

"למרות כל הקשיים אנחנו רואים דור שבו אחוז המשכילות הולך וגדל בחברה הערבית, אחוזי ההשכלה הולכים וגדלים והחברה מעודדת את הנשים להשתלב בתעסוקה לצד חסמים של שמרנות. לא נכון לומר שהחברה בעד רצח", היא אומרת ומדגישה כי האלימות בחברה הערבית נובעת מהזנחה שהותירה את הרחוב לידיהם של ארגוני פשע שנטלו את המושכות לידיהם.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו