אתמול חזינו בעינינו בפלא אמיתי של תחיית המתים, כאשר שרי מרצ הפיחו רוח חיים בגויית המחבל מרמאללה, ושר הבריאות של מדינת ישראל העניק זריקת עידוד למבקש רעתה.
איילת שקד לעומתם, מסרבת לפגוש את אבו מאזן, ידה השמאלית דוחה את 'תומך המחבלים ומכחיש השואה', כהגדרתה, אך אין לה שום בעיה ונראה שהיא אפילו נהנית לשבת עם האחים המוסלמים, יד ימינה מקרבת את תומכי המחבלים והטרור של התנועה האסלאמית. אם איילת מחפשת תומכי טרור, אין לה למה ללכת ולהרחיק עד רמאללה ולחפש מתחת לגשר, האוצר שהיא מחפשת נמצא אצלה בבית ממש בתוך התנור.
אין שום הבדל מעשי בין עבאס מרמאללה למנסור עבאס, מלבד הבדל אחד – מנסור עבאס מסוכן הרבה יותר. אבו מאזן לא מסתיר את כוונותיו, או לפחות מתקשה בכך. מנסור עבאס וחבריו הם זאבי טרף שמצליחים להטעות את כולם תחת עור הכבש, כך מסתבר, אפילו את אשת הברזל איילת שקד. אבו מאזן הוא זקן שאבד עליו הכלח בעל תעודת זהות ירוקה.
מנסור עבאס הוא סוס צוהל ודוהר בעל תעודת זהות כחולה, חבר כנסת בכיר בכנסת ישראל, שאינו מכיר ולא יכיר לעולם במדינת היהודים, ובידו ירושת מיליארדים מתנת בנט ושקד.
כשם שאפילו היום כושי עדיין לא יחליף עורו ונמר לא יפשוט חברבורותיו, כך התנועה האסלאמית, תנועה ותיקה שיש לה בית אב – תנועת האחים המוסלמים העולמית – לא תשנה עורה תוך מערכת בחירות. להפך – מנסור וחבריו ממשיכים מסורת ותיקה של מאמיני הח'ליפות האסלאמית – התמקדות בשלב הראשון במישור האזרחי, השגת לגיטימציה והכרה פוליטית, צבירת מוקדי כח וכסף – עד שהכל מתפוצץ.
תשאלו את המצרים, הם מכירים את זה היטב, שם הוקמה תנועת האחים ופעלה ועודנה פועלת, עד שיצאה מחוץ לחוק. אך לנו למה להרחיק עד ארץ הנילוס? מפלצת החמאס, גם היא מבית האחים, קמה כתנועה חברתית שהקימה בתי ספר ומרפאות, צברה כח ופופולריות, עד שהפכה למה שאנחנו מכירים היום.
אם תשאלו את מנסור מתחת לחיוכים שהוא מחלק כיום, ערב העברת תקציב עשרות המיליארדים לחיזוק התנועה שלו, הוא יודה כי קרבתו לחמאס גדולה בהרבה מקרבתו לאחמד טיבי, איימן עודה או אבו מאזן. הללו חילוניים – וחמאס ומנסור דתיים, חולקים אמונה משותפת וכאמור תנועת אם משותפת. ראשי רע"מ פעלו רבות בעבר ליישוב הסכסוך בין חמאס לפת"ח, נפגשו עם ראשי חמאס בירושלים פעמים רבות, ותמכו במאבק חמאס במבצע שומר החומות בהגנתו על 'אל אקצה'.
עם ישראל הוא עם קשה עורף, אבל גם חמור עייף ועקשן אמור מתישהו ללמוד שלדפוק את הראש בקיר או לטמון אותו בחול לא מקדם אותו לעבר המנוחה והנחלה. מבט חטוף בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות, ואפילו שלושים השנים האחרונות מלמד שכל צעד שעשתה מדינת ישראל לעבר הערבים שלא בא ממקום של כח אלא ממקום של תקוה שאם ניתן להם הכל מבלי לדרוש מהם כלום, ישכנע אותם לשנות את דרכם, תמיד הסתיימה בפיצוץ שהלך והחמיר מפעם לפעם. לי כשלעצמי אין ספק שההתרפסות מול עבאס נותנת כבר עכשיו רוח גבית לערביי ישראל שחשים שהם כבעלי הבית לעשות כרצונם, ועתידה להביא עלינו לבסוף אירועים שמה שארע כאן בשומר החומות היה מתאבן קל לעומתם.
האם איילת שקד לא מבינה את כל זה, או שמא אין ברצונה להבין, אינני יודע. האם היא מתייסרת בכיסאה כפי שהיא מנסה מפעם לפעם לשדר או שמא היא שוקעת בהנאה בעור הצבי המרופד, אין הדבר משנה כלל וכלל. מה שמשנה הוא מתי היא תתעורר מחלום הבלהות, האם יש קו אדום כלשהוא שכאשר יחצה היא תגיד 'עד כאן', והאם כשזה יקרה, אינשאללה בקרוב, זה לא יהיה קצת מאוחר מידי.